הקדמה
פאתי בית לחם, תקופת השופטים, ראשית חודש ניסן
כיצד יכולה ארץ להיות אהובה כל כך ואכזרית כל כך בו־בזמן?
מחשבה זו הדהדה בתודעתה של אביטל, בעודה צופה באדמה פעורת הפה בולעת בין מלתעותיה את בעלה ובגברתנים מורידים את גופתו לתוך בור שממנו לא ישוב עד תחיית המתים. קולות הספד ובכי הטביעו אותה מכל עבר, מעללי גבורתו נלחשו בחרדת קודש.
לכל הרוחות... חשבה אביטל, הצלת כה רבים ממוות, מדוע אותי הפקרת למות בעודי בחיים? למה לא היית גיבור דיו, כדי לפחד?
תפילות סתומות התנגנו סביבה, והיא נזכרה כיצד ישבה לפני חודשיים תחת עץ התאנים הקרוב, ספונה בחיקו של יהודה, והוא מאכיל אותה מהפרי הסגלגל.
"תראי כמה העץ הזה פורה", אמר בעודו תולש מענף חופן פירות סגלגלים. "חבל שאדוני לא ברא אותי ככה..." הוא העביר את הפרי המתקתק על שפתיה.
אביטל צחקה, אבל לא יכלה שלא לשים לב למרירות המוסווית בקולו.
"אדוני יעשה עימנו חסד", השיבה לו, "כפי שעשה עם שרה, רבקה ורחל".
היא חשה באצבעותיו משחקות בשערה הערמוני, כאילו הוא מנסה להפיק ממנה מנגינה. קולו החם אפף אותה מכל עבר כשאמר, "אין לנו הרבה זמן, אביטל. האביב מתקרב, ואיתו פשיטות הפלשתים. אם את לא רוצה שגבר אחר ייקח אותך, כשליבי ינוקב בחנית, כדאי שתתפללי לאדוני. הפצירי בו לפתוח שערייך בפניי".
"אני שונאת שאתה מדבר ככה", השיבה לו אז, "אף חנית פלשתית לא תשיג אותך. כשתחזור מהקרב, יקבל אותך בן קטן ומתוק וירכך את ליבך. זהו רצון אדוני".
"מי ייתן והשם שומע אותך", אמר אז, ידיו המיובלות מהנפת חרב ומגל מלטפות את גופה, יוצרות מערבולות בקרבה. "אם כך, כדאי שנתחיל להגשים את רצון האל".
שפתיו, מדיפות ניחוח יין ותמרים, נגעו אז בשפתיה, והיא התפתלה בחיקו, קישתה את גבה וקיבלה את אהובה לתוכה.
ואילו כעת, אל מול עיניה הכלות, קיבלה האדמה את גופתו לחיקה.
חלק ראשון
פרק ראשון
טרסות בגוני ירוק וחום, מוצלות בעצי תמר, זית ותאנה ומנוקדות בבתים קטנים, נשקפו מחלון ביתה של אביטל בפאתי בית לחם, בו עיניה נותרו מקובעות ללא מטרה.
אורחים נכנסו ויצאו, מרחפים כרוחות שאינן נושאות עימן דבר. עוגות סולת, גבינות עיזים, זיתים, תמרים ופיתות הוגשו ונאכלו, ופטפוטים חסרי ערך – על יבול העונה, מזג האוויר, מעשי הפלשתים ושלל סכסוכים שבטיים, מילאו את חלל הבית.
מעולם לא היה ביתה הקטן – על ארבעת חדריו המלבניים, הצרים והסדורים – מלא כל כך. ובה־בעת, כל כך ריק.
"כואב הלב", נשמע קול אימה שלומית, "שיהודה לא השאיר לך ילדים". קולה הסתנן מבעד להזיותיה, בעוד עיניה השחורות קודחות לתוכה. אימה, עניינית וחריפה כתמיד, ישבה לצידה על המחצלת. היא שינתה תנוחה מדי כמה רגעים בכאב גלוי ומעורר חמלה. היא עיסתה את ידי אביטל באצבעות גרומות שנחלשו מדי יום והעיפה מבט חטוף לעבר נער צנום שישב על מחצלת בפינת החדר.
היה זה אחיו הצעיר, אבינדב. עיניו היו גדולות, עגולות, חומות ורכות. הן ריחפו לעברן רק לרגע בעודן מדברות, ומייד שבו לבהות ברצפה.
"הטקס לא נורא כל כך", הוסיפה שלומית בקול רם להחשיד, "יש בו מעם ה... סגירת מעגל".
חיוך קלוש הפציע בצד פיה הדק והקמוט. חיוך שיועד לאביטל בלבד.
בזווית עינה זיהתה אביטל שאבינדב בן הארבע־עשרה נע באי־נוחות. הוא גירד בתלתליו הרכים, ריסיו עפעפו כמה פעמים, וידו הושטה לעבר כוס חרס קטנה, אך הוא לא שתה כלל.
עיניה של אביטל שוטטו שוב לעבר החלון, בוחנות את שדה החיטה המצהיבה ואת העיזים והכבשים ששוטטו בשטח המגודר שבין השדה לבית.
"יהודה היה חרוץ... חזק. לא היינו צריכים אפילו עבד אחד. אבל לי אין ידיים של גבר", אמרה.
המחשבה על זרועותיו המצולקות והשזופות, המניפות מגל בקשת גברית ובטוחה, עוררו בה ערגה מהולה בצער קשה מנשוא.
"אדוני ידאג למחסורנו", הדגישה אימה.
אביטל הנהנה חלושות, בניסיון להסוות את חוסר אמונתה.
אימה הייתה חלשה כל כך. ליבה, עצמותיה הרכות ומפרקיה החורקים, בגדו בה כולם. אפילו לעזור באפיית לחם למכירה כבר לא הייתה מסוגלת. כיצד תשרוד אביטל ותמשיך לקיים אותן?
חשש כבד ניקר בה, שהיום קרב ובא והיא תהיה אלמנה יתומה.
"בועז בן עמינדב עדיין לא נשא אף אחת לאישה", לחשה אימה, כאילו מרטה באצבעותיה הגרומות את השם מתודעת אביטל. "את זוכרת שפעם התעניין בך? בטרם ידע שכבר נישאת". עיני אימה נישאו אל מבעד לחלון, לעבר האחוזה עתירת הכרמים ורחבת השדות, החולשת על הטרסות שבאופק. מאפילה על ביתן הזעיר והכפר הדל שלהן, בפאתי בית לחם.
"אימא, אני עדיין באבל", נזפה בה אביטל, וחשה מבוישת מעצם הרעיון.
"כשהבטן מקרקרת, מתגברים על הגעגוע מהר מאוד", השיבה אימה בתכליתיות אופיינית, שלמאזין מהצד עשויה להישמע אכזרית. "תקופת האבל לא נמשכת לנצח", הוסיפה.
"גם ככה אומרים שהלב שלו כרוך אחר המואבייה הזאת, רות", ציינה אביטל, בתקווה שדבריה יצננו את התלהבותה של אימה.
"הוא גבר מבוגר ועשיר, אביטל. הלב שלו ייכרך אחר כל נערה צעירה ויפה שתלקט מהשדה שלו ותיפול לרגליו. גם את יכולה – "
"בשום אופן!" הזדעקה אביטל, בושה ומבוכה התפשטו בליבה, בעוד היא בוררת את מילותיה. "אני יודעת שאת רוצה בטובתי, אימא, אבל אני לא איזו מואבייה פתיינית. אני אוסרת עלייך לומר לי דברים כאלו, בטח לא כשהכאב על יהודה עדיין ממלא את קרביי".
פיה של אימה התעקל לשבר משונן ומוכר מדי בעודה מסננת, "תמיד היית עקשנית, בתי. כנראה את צריכה קצת לרעוב ללחם כדי ללמוד את עובדות החיים".
פרק שני
תחילת חודש אייר
אביטל השקיפה על שדה החיטה הדל שאת קרביו קצרה במגל דקיק, כמכרסם זעיר העושה דרכו בכיכר לחם.
"בזעת אפיך תאכל לחם", שיננה, ונזכרה בזיעה הנוצצת על שריריו של יהודה. היא קשרה עומר חיטה נוסף. בשרה בער בחרון השמש הצורבת בעורה ובשיבולים הסובבים אותה מכל עבר כזקיפים צהובים ודוממים.
שריריה דאבו וגבה נשחק ונכפף כעיקול המגל הפולח בחיטה. אגלי זיעה עקצצו בפניה, ניגרים במורד מצח גבוה וסביב עיניים חדות – מלוכסנות קמעה, מתפתלים לאורך עצמות לחיים גאות, ולבסוף מלחכים משעולי שפתיים נוקשות ונחושות.
אביטל מעולם לא תיארה לעצמה עד כמה קשה ומייסרת העבודה הזאת, כאשר עובדים בה לבד. הערצתה וגעגועיה לבעלה הסבו לה כאב פיזי של ממש. כיצד ביצע עבודה זאת ללא עבד, ללא מנוחה, ללא בדל של תלונה?
כי הוא היה גבר שבגברים, ידעה. חצוב בסלע. סלע שנוקב בידי חנית פלשתית.
היא זכרה כיצד היו רועים בילדותם את עדרי הצאן של הוריהם, גומעים ואדיות, טרסות ועמקים. כיצד התפעלה מהידע שלו על כל שיח, ציפור ונקיק. מיכולתו לקרוא ולפענח סממנים, טביעות ועקבות באדמה, בעודו מותיר טביעותיו בנפשה. כיצד טיפס על העצים הגבוהים ודרבן אותה לטפס בעקבותיו. ואת הפירות שהשליך לעברה בהתגרות.
כשלא היה אחוז תזזית, היה מספר סיפורים בקולו הגדול, הבוטח, שהתעבה עם השנים. סיפורים שאמת ובדיה מעורבות בהם כשתי וערב. הדבר לא הטריד אותה אף במקצת. לא פעם אמר לה שהוא אוהב את צחוקה, יופייה ונחישותה, אף שהיא עצמה לא ידעה שניחנה באלו.
יהודה גם היה אמיץ מאין כמותו. הוא הוביל אותם ואת עדריהם בדרכים עקלקלות, לעיתים שורצות דרדרים, תנים ושודדים. פעם אף נתקלו באחדים מהם, ואלו הצטערו על כך, לאחר שיהודה שבר את מטה הרועים שלו על ראש אחד מהם.
זו הייתה הפעם האחרונה בה ניסו לשדוד אותם.
היא נזכרה כיצד הפכה אט־אט, עימו, לאישה. את חמוקיה מתעגלים, את ניצני שדיה נובטים, ואת כתפי אהובה מתרחבות ושריריו משתרגים.
גופה התעצב לאיטו לקימורי הטרסות והוואדיות, בעוד גוף אהובה אימץ את נוקשות הסלעים וקשיחות האדמה. ניכר היה שהוא מנסה להסתיר מבטים חטופים, עורגים, ששלח לעברה. ואילו היא לא הצליחה להסוות לכסוני מבט שרגש חדש, מלהיט, גודש אותו.
מפעם לפעם, שלח יהודה את ידו לתמוך בה, כשאיבדה משיווי משקלה. וגם כשלא.
עם הזמן, "מעדה" אביטל עוד ועוד על כל אבן וזיז, רק כדי לחוש את היד הזאת, המחוספסת, הבוטחת, ההולכת ומתקשחת ומצטלקת עם השנים.
וכך, ידו, שפעם תמכה בה בלבד, החלה לשוטט על גופה, ולהרעיד בה מיתרים פנימיים. תחילה הייתה אביטל מתנגדת בשפה רפה, אך התנגדותה שככה במהרה.
ככל שהתנגדותה פחתה, הצטרפו לידיים שפתיים שהבריחו נשיקות גנובות, תחילה בלחייה, אט־אט בשפתיה, צווארה...
להט פשט בגופה כשנזכרה כיצד באחד ממסעותיהם, כשהעדר גמע ממעיין במעמקי נקבה בצוק, שכבה שם פשוקת רגליים, וחשה את ידיו ולשונו של אהובה חוקרים את נבכיה, כמים החוקרים נקבת סלע.
זמן לא רב לאחר מכן ביקש יהודה מאביה, שאז עוד היה בחיים, את ידה. אביה הסכים מייד.
ענן אבק עלה לפתע מהאופק, פיזר את מחשבותיה ושיכך את הבערה שאחזה בה.
עדר כבשים ועיזים צעדו לאיטם בעמק הסמוך. שורותיהן ישרות, צעדיהן חפוזים. ניכר שהרועה מיומן במלאכתו, ולא בכדי. התלתלים הסמיכים, העיניים הגדולות, פני השיש והגוף דק הגו, אותתו לה שמדובר באבינדב, אחיו הצעיר של יהודה. צעדיו כה עדינים, חשבה לעצמה. טפיפת המקל שלו כה חרישית. כל הווייתו עדינות, צניעות ומתינות, כתמונת ראי הפוכה של אחיו הגדול.
מאז מות יהודה כמעט לא דיבר. הכאב גדול מדי, כך הצליח להסביר. אביטל לא הופתעה. הרי זאת דרכו. להצטנף בפינה, לדמום, להשתבלל בגלימת הרועה הבלויה שלו.
כבד פה וכבד לשון היה, ואת פיו פצה רק כדי להתפלל תפילה חרישית. תמיד לאדוני, לעולם לא לבעל או לכל אליל אחר. אדיקותו התחרתה בשתיקתו, כאילו רק האל קיים עבורו. רק האל ואחיו הנערץ.
כשהיה ילד, הצטרף אל יהודה כדי ללמוד ממנו את מלאכת רעיית הצאן. אבינדב העריץ אותו, וניסה לחקות – ללא הצלחה יתרה, את תנועות גופו הבוטחות וקולו הרועם.
כשהקשר בינה ובין יהודה התרקם, החל אבינדב להתרחק מהם. היא זכרה כיצד צפה בהם מהצד, בחן אותם כאילו היו תופעת טבע מוזרה ובלתי מפוענחת.
פעם, כשחנו בצל כמה עצים, פנו היא ויהודה להתבודד במעבה השיחים. המגע שלו היה כה בטוח, מחוספס, משרה ביטחון ושליטה. לעיתים היה אף מכאיב, ובכך רק הסעיר אותה עוד יותר. הוא חלץ את אחד משדיה, עורר אותה כל כך שהחלה לגנוח, ולפתע, רשרוש נשמע מבין השיחים.
אז ראתה את העיניים הללו, הגדולות והשקדיות. ומבטן נשא יותר מסקרנות או תאוות נעורים מוקדמת. היה בהן משהו... אחר.
"מציצן קטן! כמה פעמים אמרתי לך?!" התפרץ יהודה ורדף אחריו.
אך על אף המכות שהפליא בו באותו יום, לא הייתה זו הפעם האחרונה שהיא נתקלה במבטו של הנער.
וכעת, כלל לא הבחין בה. הוא פשוט השגיח בעדר וצעד בחזרה לבית אביו, מנופף במקלו בעדינות כדי להתרות בכבשים סוררות לבל יסטו מהשביל.
נערה נופפה לעברו מאחד הבתים השכנים. הייתה זו תמר. עלמה בהירה וזקופה, שערה האדמוני נקלע בצמה מטופחת שנחה על עורפה כרדיד עדין. השמועות אומרות שאימה מתפללת בקביעות לאשרה, ושהיא בעצם אדומית שהתגיירה. זה מכבר ידעה אביטל דרך מבט נשי פשוט שתמר אוהבת את אבינדב. כשהבחין בה, נופף אבינדב בחופזה, ומייד שב להדריך את העדר ולמלמל את תפילותיו הדוממות, כאילו כל יום נערה כמוה מנופפת לו ממרחק.
אין ספק שהוא נער נאה, בדרכו, החליטה אביטל. כמעין בובה מטופחת, שמינה אינו ברור. למען האמת, לא פעם חשדה בנטייתו, בנשיות הטבועה בו, בעורו החלק, בעיניו הרכות ובתנועותיו המעודנות. לבסוף החליטה שטעתה, ושהוא פשוט היה... אחר.
צעדיו פסקו לפתע, כשמבטו נתקל בה.
הוא נעצר, מאפשר לעדר לאבד מצורתו המושלמת. לא נופף לעברה וגם לא הראה שום סימן שבכוונתו לפתוח איתה בשיחה. הוא פשוט עמד שם, כמו ביום ההוא, בשיחים, והטביע אותה בזוג עיניו הגדולות, הבוהות והחידתיות.
