הקדמה


התיאוריה הפסיכואנליטית עברה שינויים משמעותיים מאז שפרויד הניח את היסודות להבנת הפסיכולוגיה האנושית. בעוד שגוף הידע של הפסיכואנליזה מציע תובנות משמעותיות מאוד על מורכבות הנפש האנושית, אני טוענת שקיימת לקונה בסיסית בתיאוריה המתבטאת באי־מתן מקום מספק למערכות יחסים כשלעצמן כצורך מולד בסיסי, ללא קשר לפונקציות שמערכות יחסים אלה משמשות (כמו שיקוף, הכלה, סיפוק צרכים פיזיים, ביטחון רגשי או תמיכה בערך העצמי), נושא שנידון בהרחבה בפרק 1.


הפסיכואנליזה הדגישה את העצמי והעיסוק בו, עם מעט מאוד התייחסות לכך שאנו בני האדם מחווטים באופנים שונים זה לזה. אין התייחסות של ממש לתופעות בסיסיות כמו געגוע לאדם אהוב; משמעותם של יחסים קרובים ועמוקים בין אחים ואחיות או חברים ובני/בנות זוג (ולא רק מערכות יחסים בין ילד להוריו); ריקנות שלא ניתן למלאה בעקבות מותו של אדם אהוב; הצורך המובנה במעורבות חברתית ואינטראקציה עם אחרים ועוד.


ההתמקדות בעצמי והצורך להפחית ממשמעותן של מערכות יחסים עם הזולת מאפיינים אנשים נרקיסיסטים. תופעת הנרקיסיזם מתוארת בהרחבה בפרק 3, כמו גם שלושת אפיוני הליבה שלה כפי שזוהו והוגדרו על ידי: גרנדיוזיות, סכיזואידיות והקושי להכיר באחרות ובנפרדות של האחר.


עבור הנרקיסיסט הזולת קיים לסיפוק צרכיו בלבד, או כמי שמשמש דמות רקע בדרמה הפנימית שלו. על כן, כאשר התיאורטיקן מתאפיין בקווים אישיותיים נרקיסיסטיים, קווים אלה עשויים להשתקף בתיאוריה שהוא הוגה, במיוחד כשמדובר בתיאוריה העוסקת בנבכי הנפש האנושית. אין ספק שאישיותו של התיאורטיקן ועולמו הסובייקטיבי צובעים את האופן שבו הוא מבין ומגדיר סוגיות תיאורטיות שונות, דבר שמשתקף בחקר של ספרות פסיכו־ביוגרפית העוסקת בהוגים שונים. ההטיה האישית הבלתי נמנעת של תיאורטיקנים של האישיות בכלל ושל תיאורטיקנים מתחום הפסיכואנליזה בפרט, נידונה בפרק 2, אשר מדגיש את חשיבות חקר עולמו הסובייקטיבי של התיאורטיקן והשפעת עולם זה על הגותו התיאורטית.


בהקשר זה, צ'ארלס סטרוזייר, הביוגרף של קוהוט, כתב את הדברים הבאים: "יתכן כי כל הוגה, בעיקר הוגה פסיכולוגי, שואב מן הקונפליקטים האישיים שלו כבסיס לתובנה. מכל מקום, השאלה אינה אם התאוריות הנן סובייקטיביות, אלא אם תובנות שכאלה ניתנות להכללה" (סטרוזייר, 2001: 294). הספרות הפסיכו־ביוגרפית של פרויד, ויניקוט וקוהוט, כמו גם כתביהם, מצביעים על קווים נרקיסיסטיים בולטים באישיותם של שלושת חלוצי הפסיכואנליזה, דבר שהשתקף בחייהם, וחשוב מכך, במושגיהם התיאורטיים, נושא שנידון בהרחבה בפרק 4 באמצעות שלושת אפיוני הליבה של הנרקיסיזם שהוצגו בפרק 3.


טענתי שקווים נרקיסיסטיים אלה יצרו עיוורון בנקודת מבטם באשר למרכזיותם הבסיסית של מערכות יחסים בין־אישיות בחייו הפנימיים של הפרט. עם זאת, היו תיאורטיקנים אחרים בזרם הפסיכואנליטי שהדגישו את התפקיד החיוני והמרכזי של יחסים בין־אישיים בארגון הנפש האנושית ואתגרו את גישתו המוטית נרקיסיסטית של פרויד ואת הדגש שלו על דחפים בפסיכולוגיה האנושית. הוגים אלה זכו ליחס מבטל של הממסד הפסיכואנליטי במשך שנים רבות. פרק 5 דן בתרומות המרכזיות של תיאורטיקנים חשובים אלה בהדגישם את ערכן של מערכות יחסים קרובות. הוגים אלה - שנדור פרנצי, מיכאל באלינט, רונלד פרבּרן וג'ון בולבי - בסופו של דבר השפיעו באופן מרחיק לכת על התיאוריה הפסיכואנליטית בכלל ועל החשיבה ההתייחסותית־אינטרסובייקטיבית העכשווית בפרט. זרם זה, ההתייחסותי־אינטרסובייקטיבי, שהפך להיות פופולרי מאוד בשלושת העשורים האחרונים, "שלף" את התיאורטיקנים הללו מהשוליים אל תוך הזרם המרכזי בהגות הפסיכואנליטית.


תהליך מבורך זה ללא ספק צמצם את ההטיה הנרקיסיסטית שרווחה בתחום. עם זאת, בפרק 6 אני מצביעה על אפיונים נרקיסיסטיים מסוימים שנוכחים גם בזרם זה, בעיקר בהתמקדות יתר בועתית במפגש הטיפולי ובעולמו הסובייקטיבי של המטופל ובטיפול לא מספק במערכות יחסים בין־אישיות מציאותיות בחייו. יש לציין שההפחתה בהטיה הנרקיסיסטית באה לידי ביטוי לא רק בזרם זה, אלא גם בזרמים אחרים ושונים של המחשבה הפסיכואנליטית. תהליך זה מומחש דרך הדיון בסוגיית האובדן והאבל בפרק 7. אם בעבר התפיסה הרווחת הייתה שההתנתקות המוחלטת מהנפטר בתום תהליך האבל מצביעה על תהליך תקין של אבל - תפיסה המצביעה ללא ספק על רדוקציה של משמעות מערכות היחסים האנושיות, ייחודיותן והיותן חד־פעמיות עבור האבלים - יותר ויותר תיאורטיקנים, וביניהם תיאורטיקנים מרכזיים מאוד בתיאוריה הפסיכואנליטית, מכירים בכך שהמשך הקשר המנטלי עם הנפטר לצד חזרה לחיים ולתפקוד מלא על כל המשתמע מכך, היא תופעה טבעית ונורמלית (Hagman, 2016; Kernberg, 2010).


לסיום, בפרק 8 אני עוסקת בשאלת מעמדה ויעילותה של שיטת הטיפול הפסיכואנליטית כיום, שאלה שלא פשוט לעסוק בה היות שאין אפיונים ברורים שיבחינו בינה לבין הפסיכותרפיה המעמיקה (שאינה טיפול פסיכואנליטי). עם זאת, אני מציעה מספר מאפיינים מרכזיים שניתן לייחסם לשיטה זו, מאפיינים המצביעים על הטיה נרקיסיסטית הפוגעת ברלוונטיות וביעילות של טיפול פסיכואנליטי. כאלטרנטיבה, אני מציעה בפרק זה את הפסיכותרפיה המעמיקה, הנשענת במידה רבה על גוף החוכמה והידע הפסיכואנליטי, כעמדה טיפולית לא נרקיסיסטית, המגיבה לצרכיו הספציפיים של המטופל דרך התייחסות לתמונה הכוללת של אישיותו ומציאות חייו.


1
נוכחותו המעומעמת של הזולת בתיאוריה ובפרקטיקה הפסיכואנליטית


הגדרה עצמית מול יחסים בין־אישיים


סידני בלאט (Blatt, 2008) מתאר שני ממדים בחוויה האנושית, ששמירת האיזון ביניהם מאפשרת התפתחות בריאה של האישיות: הגדרה עצמית מצד אחד ומעורבות ביחסים בין־אישיים מצד שני. ממד ההגדרה העצמית (הממד האינטרוייקטיבי) מבטא עיסוק מחשבתי ורגשי הקשור בגיבוש הזהות האישית, סוגיות של ערך העצמי, צורך בהכרה, חתירה להשגת מטרות אישיות, פחד מאובדן שליטה, חתירה לאוטונומיה ועוד. ממד היחסים הבין־אישיים (הממד האנקליטי), מבטא התמקדות בסוגיות של תלות בזולת, חרדת נטישה, חתירה לאינטימיות, גילויי אכפתיות ודאגה לאחר, הדדיות ושיתוף פעולה ביחסים בין־אישיים ועוד. בלאט האמין שמצבים פתולוגיים של הפרעות אישיות למעשה משקפים חוסר איזון חריף בין שני ממדים אלה. למשל, הפרעת אישיות נרקיסיסטית משקפת קריסה לעבר ממד ההגדרה העצמית, היות שהנרקיסיסטים עסוקים קודם כול בעצמם ובערכם העצמי, ומגלים אדישות וחוסר עניין ממשי כלפי אנשים אחרים וכלפי היחסים עימם, פרט לפונקציה שהם ממלאים עבורם. הפרנואידים שייכים אף הם לקבוצת ההגדרה העצמית. הם אמנם עוסקים בזולת ללא הרף, אך הם עושים זאת מנקודת מבט חרדה, עוינת, חשדנית, שמטרתה היא הגנה על העצמי ותפיסת מרחק מאנשים הנתפסים כמסוכנים. בדומה להם, האובססיביים־קומפולסיביים, השייכים אף הם לקבוצה זו, עסוקים בעיקר בביצוע משימות ומטרות, והשקעת הזמן באנשים אחרים וביחסים עצמם עלולה להיתפס על ידיהם לא פעם כבזבוז אנרגיה וזמן יקר. בניגוד להם, ההפרעות התלותיות, הגבוליות או ההיסטריות מבטאות קריסה אל קוטב היחסים הבין־אישיים. אנשים תלותיים חשים בטוב רק כאשר הם נתמכים ומלווים על ידי אחרים, הם זקוקים לעצות של אחרים ונוטים לסמוך עליהם יותר מאשר על עצמם. הגבוליים עוסקים ללא הרף במדידת הקרבה שלהם לאחרים, כשאיום הנטישה האמיתי או המדומיין, הוא האיום הגדול שמטיל צל כבד על חייהם.[1] ההיסטריים עוסקים ללא הרף בפיתוי האחרים, הם תלויים באהבתם ומחפשים תמיד את קרבתם.


ההבחנה בקיומם של שני ממדים מרכזיים אלה בנפש האנושית, דומה ותואמת לדעתם של תיאורטיקנים וחוקרים שונים. דיוויד באקאן למשל (Bakan, 1966) מבחין בין יוזמה ואקטיביות אישית (agency), הקשורה בין השאר בביטוי עצמי, הגנה על העצמי או התפתחות העצמי, לבין אחווה (communion) הקשורה בין השאר באקסטרוברטיות, פתיחות וחברותיות - שני קטבים מנוגדים המשקפים את הדואליות של הקיום האנושי. בלאט (Blatt, 2008) מציג בספרו סקירה היסטורית מקיפה ומרתקת על האופן שבו קוטב היחסים וקוטב ההגדרה העצמית הודגשו באופן שונה בתרבויות שונות. לדבריו, אינדיווידואליזם הוא מושג מודרני בהתפתחות התרבות המערבית, גם אם שורש התופעה ביוון ורומא העתיקות. האינדיווידואליות הופיעה שוב רק במאה ה־13 באירופה. בימי הביניים, כשדוכאו האינדיווידואליות והחופש האישי, לא הופיעו למשל דיוקנאות של אנשים או אוטוביוגרפיות ואמנים לא חתמו את שמם על יצירותיהם. אין ספק שלהכרה באינדיווידואל יש משמעות דרמטית, היות שהיא הניעה תהליכים חשובים לאין ערוך בתקופה המודרנית, תהליכים הקשורים בנושאים כמו זכויות אדם ורווחת הפרט, התפתחות המדע והטכנולוגיה, מתן לגיטימציה להגשמה עצמית ועוד. אנשים המטפחים את האינדיווידואליות שלהם הם אנשים אוטונומיים, עצמאיים, בעלי חופש בחירה, יוזמה אישית, מודעות לרצונותיהם ויכולת טובה להגשים את עצמם - תכונות שעשויות לאפשר להם תחושות עמוקות של סיפוק, הנאה וערך עצמי חיובי, כמו גם לאפשר להם לתרום מעצמם ומיכולתם לחברה שבה הם חיים. עם זאת, הצד השני של המטבע, השלילי, עלול להתבטא בעיסוק יתר נרקיסיסטי בעצמי על חשבון יחסים בין־אישיים הדדיים, ממד חשוב ומשמעותי שמקומו נדחק באופן ניכר בתרבות המערבית בת זמננו. לדעתי, תיאוריה פסיכולוגית מקיפה ומעמיקה חייבת להביא בחשבון את שני הממדים, הגדרה עצמית ויחסים בין־אישיים, כהיבטים מרכזיים ובסיסיים בחוויה האנושית.


פה המקום להבחין הבחנה חשובה בין יחסים עם אנשים, שניתן לשייכם לממד ההגדרה העצמית היות שמדובר ביחסים פונקציונליים שמטרתם שירות צרכיו של העצמי, לבין מערכת היחסים כשלעצמה, שיש לה תפקיד מרכזי בעולמו הפנימי של היחיד והיא מתקיימת ללא קשר הכרחי לסיפוק צרכים ספציפיים אחרים. לנו בני האדם, יש צורך בסיסי ועמוק להיות בקשר עם אחרים. אנו נהנים ממעורבות חברתית, מגלים אמפתיה, אכפתיות ודאגה לאחרים, גם כאשר הדבר נוגד את האינטרסים הצרים שלנו. בלאט (Blatt, 2008) מצטט תיאוריות ומחקרים רבים המצביעים על היותנו מחווטים זה לזה באופנים רבים ושונים, כאשר הקשר עם הזולת הוא ממהות קיומנו. מעניין לציין את התייחסותו לתיאוריית האבולוציה של דרווין והברירה הטבעית, המצדדת בעיקרון הישרדותם של היחידים המתאימים ביותר לתנאי הסביבה. התפתחויות אחרונות בתיאוריה מראות שמעורבות קהילתית, אלטרואיזם ושיתוף פעולה מעידים על יתרון במאבק להישרדות ולא על התנהגות אגוצנטרית של יחידים. בלאט מציג דוגמאות לאלטרואיזם אצל בעלי חיים ולא רק אצל בני האדם, כדי להראות עד כמה המחויבות ההדדית בין פרטים שונים היא בסיסית ואינה בהכרח תלויית חינוך ותרבות אנושית: נמצא למשל באחד המחקרים שעטלפים מראים אמפתיה בכך שהם חולקים מזון עם עטלפים מורעבים הנמצאים עימם באותה מערה גם כשאינם בני משפחתם. דבר שבא לידי ביטוי גם בדבריו של מיטשל, ממובילי הזרם ההתייחסותי בפסיכואנליזה, בהקשר להתנהגות טבעית פרו־חברתית הקיימת בטבע:


באיזה מובן מחפשת הדבורה דבורה אחרת? באיזה מובן מחפשים השועל או הזברה חברים אחרים בלהקה או בעדר שלהם? נדמה כי יהיה זה בעייתי ובלתי סביר להתייחס לעדריות זו, או לחיפוש אובייקט זה, כאל ביטוי של צורך מובחן כרעב או כמין, המגיח מעת לעת כאשר הדבורה היחידה, השועל או הזברה מרגישים בודדים וזקוקים לחברים אחרים מסוגם לשם סיפוק. בעלי חיים רבים הם, מעצם טבעם, יצורים חברתיים אשר יכולים להתקיים כיצורים נורמליים של המין המסוים שאליו הם משתייכים רק כחלק מקבוצה (מיטשל, 2000: 148).


בוולס (Bowles, 2006) מדווח במחקריו על סולידריות, אלטרואיזם ושיתוף פעולה בין אנשים בקבוצות פרימיטיביות של בני אדם, כנטיות טבעיות וחיוניות התומכות בהישרדותם. יחסים אנושיים הם ללא ספק בסיסיים לקיום האנושי, אך חשוב בעיניי להבחין בין יחסים פונקציונליים, או חברתיים שטחיים יותר, לבין יחסים אישיים קרובים והתקשרות רגשית ייחודית. מערכת יחסים בין הורים לילדים ממחישה מערכת יחסים כזו. באופן טבעי, ילדים זקוקים להוריהם כדמויות מגינות ואכפתיות, המספקות מזון, מלמדות, מכילות, מרגיעות, משקפות, משפיעות על הדימוי העצמי, על הנפרדות והאוטונומיה האישית וכדומה. פונקציות אלה חיוניות ומשמעותיות ביותר להתפתחותם. עם זאת, אף על פי שפונקציות אלה חשובות, הן אינן מחליפות את ההתקשרות הייחודית בין ההורה לילד. גם אם תגיע דמות הורית חלופית, אוהבת ככל שתהיה, שתספק את מלוא צרכיו של הילד, הדבר לא ירפא את הפצע הנפער בנפשו של הילד במקרים שההורה נוטש או נעלם מסיבות כאלה או אחרות. מיטשל ובלאק דנים בתפיסת עולמו של פרברן (Fairbairn) אשר נחשף לעובדה שילדים מבתים מזניחים ומתעללים נצמדים להוריהם למרות שאינם מקבלים מענה לצורכיהם אלא ההפך מכך. הם כותבים שמבחינתו הדחף הוא ליחסי אובייקט ולא לסיפוק דחפים:


אחת ההתנסויות הקליניות המעצבות עבור פיירברן הייתה עבודתו עם ילדים שעברו התעללות. הוא נדהם מעוצמת היקשרותם ונאמנותם להורים מתעללים: היעדר העונג והסיפוק לא החליש כהוא־זה את הקשרים. למעשה, ילדים אלו החלו לחפש כאב כצורה של קשר, כצורה מועדפת של קשר, אל אחרים. ילדים, ומאוחר יותר מבוגרים, דורשים מאחרים את סוגי המגע שהתנסו בהם בשלב מוקדם של התפתחותם (מיטשל ובלאק, 1995: 180).


אם כך, ניתן לסכם ולומר שמערכת יחסים בין־אישית - ולא סיפוק דחפים כמו שטען פרויד - ובמיוחד הצורך הפנימי ביחסים קרובים ובהתקשרות רגשית, ללא קשר הכרחי לסיפוק צרכים אלה ואחרים, משחקת תפקיד מרכזי בנפש האנושית.


ההטיה הנרקיסיסטית בתיאוריה ובפרקטיקה הפסיכואנליטית


בספר זה אני טוענת שהפסיכואנליזה מראה לאורך השנים הטיה נרקיסיסטית, שכן מאז היווסדה על ידי פרויד היא הדגישה את ההתמקדות בעצמי ובצרכיו על חשבון מתן מקום משמעותי לקשר רגשי וליחסים עם הזולת. אין בה דגש על הצורך המובנה במעורבות ביחסים בין־אישיים, בשותפות, בהנאה מנתינה כשלעצמה, בגילויים של אכפתיות אמיתית ועמוקה כלפי אחרים או בתופעת ההתקשרות הרגשית לאדם ייחודי וספציפי. פה המקום לסייג את דבריי ולהדגיש שאמירה זו אינה כוללת תיאורטיקנים מסוימים שהודרו באופן ברור מהזרם הפסיכואנליטי המרכזי במשך שנים רבות (על ידי התעלמות או זלזול בכתביהם), כמו תיאורטיקנים שניתן לראותם כשייכים לזרם בין־אישי חברתי־תרבותי, הכולל בין השאר את סאליבן, הורני, פרום ותומפסון, זרם שכונה לעיתים גם הזרם ה"נאו־פרוידיאני", אשר הדגיש את היחסים הבין־אישיים והגורמים החברתיים־תרבותיים כמצויים בליבת הנפש האנושית. כמו כן, יש להזכיר את פרנצי, באלינט, פרברן ובולבי, אשר מצד אחד המשיכו את המסורת הפסיכואנליטית המתמקדת בפרט כיחידה נפרדת, אך מצד שני הדגישו את משמעותו המרכזית של הקשר הרגשי הקרוב בין ילדים להוריהם. תיאורטיקנים אלה זכו להכרה משמעותית בתרומתם רק בשלושת העשורים האחרונים, עם פריחתה של הפסיכואנליזה העכשווית, ההתייחסותית־אינטרסובייקטיבית, המציבה בליבת התיאוריה שלה את היחסים הבין־אישיים, אלה החיצוניים ואלה המופנמים. תיאוריה זו הפחיתה ללא ספק את ההטיה הנרקיסיסטית המתמקדת בעצמי ובצרכיו האגואיסטיים על חשבון התכווננות לעבר הזולת והמעורבות עימו, אך בפרק 6 אסביר בהרחבה מדוע אני חושבת שגם בתיאוריה זו עדיין קיימים אפיונים נרקיסיסטיים, המתבטאים בין השאר בהתמקדות יתר בנעשה במרחב הטיפולי על חשבון עיסוק במערכות יחסים מציאותיות בחייו של המטופל.


ניתן לומר בהכללה שהזרם המרכזי בפסיכואנליזה לאורך השנים תרם, בצד גורמים נוספים כמובן, להטיה הקיימת בחברה המערבית לטובת עמדה אגוצנטרית ועיסוק מוגזם בעצמי ובצרכיו האינדיווידואליים (Rubin, 1998; Blatt, 2008). רובין (Rubin, 1998) מבקר בין השאר את הפסיכואנליזה על כך שהתעלמה במידה לא מועטה מהעובדה שאנו שייכים למציאות רחבה יותר, לקהילה ולחברה, ובכך יצרה אגוצנטריות נורמטיבית, התורמת לתדלוק הסבל של הניכור מהעצמי ומאחרים. לעומת זאת, גישה שאינה מרוכזת עצמי (non-self-centered-subjectivity), כפי שהוא מציע, מתבטאת בגבולות פחות נוקשים בין האני לאחר, בחיבור לקהילה שבה האדם חי. לדבריו, השימוש במילה "אובייקט" בתיאוריה הפסיכואנליטית, שיש בה היבט של החפצה של אדם אחר, מייצג באופן מוחשי את עמדתה המפחיתה בערך היחסים האנושיים.


אציג כעת בקצרה את התיאוריות השייכות לזרם המרכזי שעל בסיסן התפתחה והתעצבה הפסיכואנליזה במשך השנים, ואראה כיצד התיאוריה בכללותה סבלה מהטיה נרקיסיסטית והתמקדות יתר בעצמי על חשבון מתן משמעות מספקת למעורבות ביחסים בין־אישיים כממד מרכזי בפני עצמו בעולם הנפשי. בתחילה אזכיר בכמה מילים את פרויד, ויניקוט וקוהוט (שאתמקד בהם וארחיב על אודותם בהמשך, בפרק 4), ולאחר מכן אסקור בקווים כלליים את עמדתם של תיאורטיקנים חשובים אחרים, שהיו חלק בלתי נפרד מהזרם הפסיכואנליטי המרכזי ואף עיצבו אותו, ובמושגיהם המרכזיים תרמו להטיה הנרקיסיסטית שהייתה קיימת בפסיכואנליזה בעבר וקיימת באופן זה או אחר עד ימינו אנו.


המוטיבציה המרכזית המניעה את היחיד, לתפיסתו של פרויד, היא סיפוק דחפיו הביולוגיים, המיניים והתוקפניים. מנקודת מבטו, בני האדם הם אגואיסטים ואנטי־סוציאליים בבסיסם והם נאלצים מחוסר ברירה להתפשר ולהתאים עצמם לסביבה שבה הם חיים: "נמצאנו למדים כי הרגש הסוציאלי מקורו בהתגלגלותו של רגש שהיה תחילה עוין" (פרויד, 1921: 59) פרויד פירש מחוות של אכפתיות או נתינה בין אדם אחד לרעהו כביטוי של היפוך תגובה לרגשות שליליים ונצלניים. שטרנגר מסכם זאת כך: "פרויד לעיתים נדירות מקבל את דברי המטופל כפשוטם. אלטרואיזם מופרז אינו אלא תצורת תגובה כנגד משאלות סדיסטיות, ומוסרנות נוקשה היא הגנה מפני דחף מיני מאיים. יותר מדי ממה שנראה נשגב הוא למעשה הגשמה סמויה של משאלות ילדותיות" (Strenger, 1989: 598). ביחסים קרובים דמויות האם או האב בדרמה האדיפלית, המהווה את ליבת התיאוריה שלו, הן דמויות מעורפלות, אובייקטים לסיפוק דחפים. הקשר הספציפי עימן, בני האדם הייחודיים שהם, אינם רלוונטיים, והקשר הרגשי עימם משני לאופן שבו הם נתפסים על ידי ילדיהם כאובייקט לסיפוק יצרי. ההתמקדות היא בעולמו הפנימי של הילד, בפנטזיות, פחדים ומשאלות, ולא באינטראקציה עם הדמויות ההוריות המציאותיות.


*המשך הפרק זמין בספר המלא*