הקדמה
נולדתי בירושלים בשנת 1965 אל תוך מציאות של עיר מחולקת. היה זה בשנת 1948, אז פוצלה ירושלים לשניים. בחלקה המזרחי של העיר שלטה הממלכה ההאשמית ואילו מערב העיר הפך לבירת מדינת ישראל. במהלך תשע־עשרה השנים הבאות התפתחו שני חלקי העיר במנותק אחד מהשני. ביום ההולדת השני שלי השתנתה העיר מקצה לקצה; מעיר מחולקת שניצבת בקצה פרוזדור, עיר שגבולות סוגרים עליה משלושה עברים, הפכה ירושלים לעיר פתוחה וללא גבולות מסביבה, מחברת בין מזרח למערב, בין ישן לחדש, בין ערבי ליהודי ובין יהודי לישראלי. ירושלים, על חלקה המזרחי הכולל את העיר העתיקה, הפכה למרחב שבו התפתחתי והתעצבתי בתור ילד, נער ובחור. ללא מודעות גדולה מדי למשמעות הפוליטית של שינויים צבאיים ופוליטיים דרמטיים אלו והשלכתם על מערכת היחסים שבין יהודים לערבים, הייתה סביבתי העיר העתיקה, על חומתה ההיסטורית, השווקים הציוריים, הריחות המיוחדים, המטעמים האוריינטליים, השפה הערבית שהתערבבה בבליל שפות נוספות, המקומות הקדושים, חפירות ארכיאולוגיות ואתרים היסטוריים. כל אלו השפיעו עליי עמוקות ועיצבו את אישיותי ואת הזהות המקצועית שלי כגיאוגרף היסטורי־תרבותי. לאורך השנים, בתחילה כמדריך ובהמשך כמרצה וחוקר, ריכזה העיר העתיקה, על צפונותיה ומסתוריה, חלק גדול מתשומת ליבי והפכה ללב עשייתי האקדמית. חדוות גילוי קמרונות כנסיית הניאה הביזנטית; שוק הירקות הצבעוני ששכן בחנויות שבנו אבירים הוספטילרים; ריח הקטורת בכנסיית הקבר - כל אלו התערבבו בפרשיות מחקר שהעסיקו אותי לאורך השנים והובילו אותי במודע ושלא במודע לקבל את ההחלטה לחקור בצורה נרחבת ומעמיקה את הדרך שבה עוצבה העיר העתיקה אחרי מלחמת ששת הימים. הפכתי את המבט האישי שליווה את התבגרותי בירושלים למבט מחקרי ביקורתי.
הספר משני צידי החומה עוסק בפיתוח העיר העתיקה בשני העשורים הראשונים שלאחר מלחמת ששת הימים. פרק הזמן הארוך שחלף מאז סיום מלחמה דרמטית זו, שהשפעתה על כל תחומי החיים בעיר הייתה עצומה, מאפשר לי להציע מחקר המתמקד בשינויים הנופיים שהתחוללו באזור, כאשר בפעם הראשונה בתולדותיו שלטה מדינת ישראל במזרח ירושלים ובכלל זה בעיר העתיקה. בתקופה זו נקבעה לראשונה תוכנית מתאר לאזור; נהרסה שכונת המוגרבים ועוצבה רחבת הכותל המערבי; הרובע היהודי נבנה מחדש; הוקם גן לאומי מסביב לחומה; נערכו חפירות ארכיאולוגיות רבות; פותחו מוזיאונים ואתרי מורשת ושוקמו תשתיות העיר העתיקה. הספר דן בנושאים ובתהליכים אלו ומצביע על המאמץ הניכר שעשו רשויות מדינת ישראל - משרדי ממשלה, עיריית ירושלים, אגף העתיקות, הקרן לירושלים ועוד - לתכנן, לשמר ולפתח את האזור.
הספר אמנם נועד למלא חלל הקיים במחקר ירושלים, אך הוא מיועד לא רק לחוקרי העיר אלא גם ובעיקר לאוהבי עיר ייחודית זו ולמדריכים והמסיירים הרבים בה. הוא מעניק הסבר היסטורי למציאות הנגלית לפנינו בימינו: מדוע סובב את העיר העתיקה גן לאומי עטור טיילות, מדשאות ושרידים ארכיאולוגיים; מדוע שלטי רחובות העיר העתיקה נושאים שלוש שפות ומה ההסבר לרבים משמות רחובותיו של הרובע היהודי; מדוע מצוי בית קברות צבאי במרומי הר הזיתים; מדוע חשופה "החומה הרחבה" לשמיים בעוד ש"הבית השרוף" חבוי מתחת לבתי הרובע היהודי; מדוע ישנה רחבה גדולה ויוצאת דופן במרכז הרובע היהודי הצפוף; מהם קברי הדמה המצויים בראש עיר דוד; ומדוע שער וורן במנהרת הכותל חסום בבטון. כל אלו הם שאלות ונושאים שבהם מתעניינים המסיירים בירושלים ולכולם תשובה בספר.
תודתי נתונה לפרופ' רוני רייך, לפרופ' עוזי ליבנר ולד"ר אורית פלג־ברקת על הערותיהם לפרק העוסק במחקר הארכיאולוגי של ירושלים. תודה למכון שכטר למדעי היהדות ולנשיאו פרופסור ארי אקרמן על הסיוע במימון ההוצאה לאור של הספר באמצעות קרן המחקר.
תודה לאנשי הוצאת רסלינג על עזרתם הרבה בפרסום הספר. תודה מיוחדת לשלומית הרלינג, עורכת הלשון של הספר, שעבודתה המקצועית ועצותיה המועילות הפכו אותו לבהיר יותר.
הספר מוקדש לזכרו של מורי ורבי פרופ' יהושע בן־אריה. יהושע היה זה שעזר לי להפוך את "ידיעת הארץ" לתחום אקדמי ולשדה מחקר. הוא היה זה שדחף אותי להפוך את אהבתי לירושלים, לעיר העתיקה, לגיאוגרפיה ולהיסטוריה של העיר, לתחום מחקר.
מבוא
הספר מתאר ומנתח את התפתחות העיר העתיקה ואת התמורה הגדולה שחלה באזור בשני העשורים הראשונים שלאחר מלחמת ששת הימים, בין השנים 1987-1967. בעקבות מלחמת ששת הימים הפכה העיר העתיקה לחלק מירושלים המאוחדת ולראשונה בתולדותיה נשלטה על ידי מדינת ישראל. מעבר למשמעות הפוליטית של מהפך זה, נודעה לו גם משמעות מעשית נרחבת. מדינת ישראל נדרשה להתייחס בפועל לעיר ההיסטורית מלאת המקומות הקדושים. לא רק מחוז געגועים, כפי שהיה לאורך הדורות, אלא עיר בשליטה ובניהול ישראליים. ולא רק לנהל את העיר העתיקה, לשלוט בה בהתאם למערכת אינטרסים מורכבת פוליטית ודתית, אלא גם להגן עליה, לפתח אותה, לעצב את האזור מבחינה פיזית, לדאוג לשימורו ובעיקר לקבוע מסמרות לגבי עתידו. לממשלת ישראל, לראש עיריית ירושלים ולאחרים היה ברור שיש לפעול במהירות ובנחישות על מנת להפוך את האזור לישראלי. שלנו היא, הם קבעו, אך מה יש ומה ניתן לעשות עם העיר העתיקה, מרחב זר - ערבי, מוסלמי ונוצרי, כמעט לא יהודי ובוודאי שלא ישראלי. בשנת 1967 כמעט שלא היה בעיר העתיקה ייצוג להיסטוריה היהודית של האזור (מלבד רחבת הכותל המערבי והרובע היהודי ההרוס), ולכן היה האתגר של מדינת ישראל באזור זה כה גדול: לפתח מרכיבי זהות יהודיים וישראליים בעיר שהייתה במהותה ובחזותה ערבית (מוסלמית) ונוצרית. מה היא העיר העתיקה עבורנו, שאלו את עצמם קובעי המדיניות והציבור הישראלי - האם רק מקום קדוש היסטורי, מקום שבו ניצבו שני בתי המקדש שיהודים מתפללים מדי יום לבנייתם מחדש? האם מלבד שורשי אמונתנו ו"סלע קיומנו" הדתי, נמצאים בעיר העתיקה גם שורשים ציוניים וישראליים?
***
בעולם קיימות אלפי דוגמאות לערים עתיקות שעברו תמורות פיזיות כתוצאה משינויים פוליטיים - חלקן הפכו לאתרים ארכיאולוגיים שקפאו בזמן, מוקדים לביקור תיירותי, ורבות מהן המשיכו לתפקד כישויות חיות ועברו שינויים והתאמות; כזה הוא המקרה של ירושלים, ששנת 1967 ומלחמת ששת הימים הייתה שלב נוסף בתולדותיה. ירושלים ידעה לאורך ההיסטוריה חורבנות רבים שהביאו להריסה עד היסוד ולבנייתה מחדש. תקופות אחדות בתולדות העיר מתאפיינות דווקא בהמשכיות וברצף תפקודי ונופי, לאחר ששליטי העיר החדשים השתלבו במרקם הקיים והוסיפו לו נופך נופי־תרבותי משלהם.
בניגוד לכיבושים אחרים בתולדות ירושלים, שהביאו להריסת העיר ולבנייתה מחדש, לא פגעה מלחמת ששת הימים במכלולים הבנויים וההיסטוריים שבעיר העתיקה, והמשכיות ורציפות מאפיינים את מראה האזור לפני ואחרי המלחמה. העיר העתיקה שומרה ופותחה בצורה מינורית, תוך שמירה על יציבות ועל שמרנות, והגנה על ההיסטורי והמקודש. החומה העות'מאנית שנבנתה במאה ה־16 ניצבת עדיין על תילה ושעריה ההיסטוריים משמשים את אלפי התושבים והמבקרים הפוקדים את העיר העתיקה, רבים מהם נמשכים למקומות הקדושים ולבתי התפילה המרשימים. הרחובות הראשיים, חלקם הותוו כבר בשלהי ימי הבית השני ובתקופה הרומית המאוחרת, מוליכים לרחובות צרים המובילים בעצמם לסמטאות מפותלות המפרידות בין בתי מגורים צפופים ומגובבים, חלקם בני מאות שנים.
על אף רציפות היסטורית זו, בולטים בכל זאת החידושים והתמורות שחלו ברחבי העיר העתיקה. החומה ההיסטורית, שערמות עפר גבוהות הסתירוה ומבנים חרבים נשענו עליה, חשופה היום למלוא גובהה ויופייה, שערי החומה שהיו חסומים בחלקם שוקמו ונפתחו לרווחה, וגן מרשים, משובץ מדשאות, משעולים ואתרים ארכיאולוגיים, מעטר את החומה כמעט למלוא היקפה.
לאחר המלחמה של 1967 פותחו חלקים רבים מהעיר העתיקה, אזורים שהיו הרוסים ומוזנחים, ובלט מבחינה זו הרובע היהודי. בתים בני מאות שנים שוקמו ובצידם נבנו בתים חדשים, ואלו ואלו ניצבו בצד בתי כנסת, ישיבות, מוקדים היסטוריים ואתרים ארכיאולוגיים - היה זה אחד מהחידושים הבולטים בתקופה שלאחר המלחמה: אם עד לשנת 1967 כמעט שלא נמצאו בעיר העתיקה מוקדים היסטוריים וארכיאולוגיים חשובים, הרי כעבור דור התמלא בהם האזור והם פותחו כמוקדי תיירות. רחוב הקארדו חשף את המבקרים לעושרה ולחשיבותה של ירושלים בתקופה הביזנטית. רובע מגורים קדום של עשירי ירושלים משלהי ימי הבית השני, חלק מהעיר העליונה של ירושלים, עמד סמוך לשרידי ביצורי העיר מימי הבית הראשון. אתרים ארכיאולוגים אלו הועמדו לצד אתרי מורשת, מוזיאונים ואתרי זיכרון, והבליטו את המאמץ שעשתה מדינת ישראל לבסס, להעמיק ולסמל את הקשר החדש שנוצר בין עבר יהודי והווה ועתיד ישראליים.
הספר איננו עוסק בתמורות החברתיות והפוליטיות שחלו בעיר העתיקה ואין בו כמעט כל דיון בתמורה שחלה באוכלוסייה הערבית והנוצרית של האזור, שחייתה החל משנת 1967 תחת שלטון ישראלי. הסיבה אינה חוסר חשיבותם, אלא העובדה שתושביה הערביים של העיר העתיקה היו ניצבים בתהליך הנרחב שבו עוסק הספר; הם לא השתתפו בתהליך קבלת ההחלטות לגבי השיקום והפיתוח של האזור ולא הייתה להם כל נציגות בגופים הממלכתיים, הממשלתיים והעירוניים שהוציאו לפועל את השינויים שחלו שם. השיקום והפיתוח של האזור נעשה מעל ראשם, ללא מעורבותם וכמעט ללא כל התחשבות בהם ובצורכיהם. תהליך הישראליזציה של העיר העתיקה אמנם התמקד בכותל המערבי, ברובע היהודי, באתרי החפירות הארכיאולוגיות הפזורים באזור ובגן הלאומי מסביב לחומות, אך נגע גם בחלקיו הנוספים של האזור: הרובע המוסלמי והנוצרי, שטחים נרחבים בבעלות הקדשים מוסלמיים וכנסיות נוצריות. גם באזורים אלו זכתה האוכלוסייה הערבית למידה מצומצמת של שיתוף פעולה ישראלי. פעולות ההריסה של שכונת המוגרבים ושל רובע אבו־סעוד, חציבת מנהרת הכותל המערבי מתחת לבתי הרובע המוסלמי כמו גם ההתיישבות היהודית ברובע המוסלמי, בעיר דוד ובמידה מצומצמת יותר ברובע הנוצרי, נתפסו על ידי אוכלוסיית העיר העתיקה כפעולות אנטי־ערביות מובהקות. הפקעת שטח הרובע היהודי, פינוי תושביו הערביים והפיכתו לשכונה יהודית סימלו בעיניהם את שאיפת מדינת ישראל לשנות את אופי העיר העתיקה ולעצבה, לפחות בחלקה, בצלמה ובדמותה. עמותות יהודיות הרחיבו את פעילותן והתיישבו בעיר דוד, בסילוואן וברובע הנוצרי.
***
"ירושלים המזרחית" ולא "מזרח ירושלים" היה השם שבו השתמשו הישראלים לאחר מלחמת ששת הימים לכינוי המרחב שנוסף לירושלים המערבית והפך לחלק מירושלים המאוחדת. לאורך שנים, כולל בשנות חלוקת העיר (1967-1948), נתפסו העיר העתיקה וסביבתה כחלק ממרחב אחר, שונה ולא שייך - ירושלים מזרחית, אוריינטלית, נוצרית, ערבית וקצת יהודית, המנותקת ממדינת ישראל. רק בהדרגה, כעבור שנים, שונה שם האזור בשיח הישראלי ובמכוון ל"מזרח ירושלים", חלק מירושלים הגדולה שקיבל הקשר גיאוגרפי ואידיאולוגי שאִפשר להתייחס אליו כאל "שלנו".
סוגיה זו משליכה על הספר שלפנינו ועל הגדרת המרחב הגיאוגרפי שבו הוא דן. מלבד העיר העתיקה, אותו שטח ריבועי המשתרע על 871 דונם ומוקף בחומות שאורכן כארבעה קילומטרים, נכלל בו גם האזור שמסביב, שהתחולל בו שינוי נופי של ממש. עיר דוד, שם נוסדה ירושלים בימי קדם, הר ציון ובו קבר דוד, מעיין הגיחון, נקבת השילוח, יד אבשלום - כולם נמצאים מחוץ לעיר העתיקה, אך הם חלק מהמרחב ההיסטורי שבו פעלה מדינת ישראל והם נלקחו בחשבון על ידי קובעי המדיניות כאשר התייחסו לירושלים המזרחית.
הספר הנוכחי עוסק לפיכך בעיר העתיקה ובסביבתה. אזור זה מוכר כ"אגן הקדוש", "אגן העיר העתיקה" או "האגן ההיסטורי", והוא כולל את ירושלים הקדומה ואת האזורים שאליהם התפשטה העיר לאורך הדורות ועד ליציאה אל מחוץ לחומות במאה ה־19. הוא כולל מלבד העיר העתיקה גם את העמקים והגבעות שמסביב לעיר העתיקה - גיא בן הינום, נחל קדרון, הגבעה המזרחית (עיר דוד), מורדות הר הזיתים והר הצופים, וכן רצועת השטח שמצפון לחומה באזור שער שכם ושער הפרחים - שטח הנפרס על פני כ־2,250 דונם. באזור זה נמצא ריכוז אתרים היסטוריים, מקומות קדושים ומוקדים ארכיאולוגיים שעמדו במוקד תשומת הלב הישראלית בשני העשורים שלאחר המלחמה.
***
במחקר היסטורי של נוף תרבותי נבחנים תהליכים אידאולוגיים וערכים תרבותיים שעמדו ביסוד פעולות האדם הפועל במרחב, בהנחה שהם היו הכוח המניע והם שהנחו את הפעולות שיצרו את השינויים המרחביים. כפי שהספר שלפנינו מראה, מרחב העיר העתיקה עבר בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים תהליכי שינוי נופיים רבים, תהליכים שהושפעו רבות מהתפיסות האידיאולוגיות ששררו במדינת ישראל בעשורים שלאחר המלחמה.
הספר איננו כרוניקה של קורות העיר העתיקה לאחר מלחמת ששת הימים. הוא איננו סוקר בצורה מפורטת את כל האירועים שהתרחשו במרחב זה, אלא יש בו בחינה סלקטיבית וממוקדת של נושאים עיקריים הקשורים בעיצוב האזור על פי כמה צירים: התעניינות בעבר שבאה לידי ביטוי במחקר הארכיאולוגי ובעיצוב האתרים ההיסטוריים; מעמדה של ירושלים כמקום קדוש, תוך מתן דגש בפיתוח מקומות קדושים יהודיים, בראש ובראשונה הכותל המערבי; תכנון ופיתוח של המרחב תוך דאגה לשימור מרחב ייחודי זה.
נקודת הפתיחה הכרונולוגית של הספר ברורה, 6 ביוני 1967, היום השני של מלחמת ששת הימים, אז כבש צה"ל את העיר העתיקה. לעומת זאת, ההחלטה היכן לסיים את המחקר מורכבת הרבה יותר ונקבעה על ידי בפרוץ האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987, כעשרים שנה לאחר מלחמת ששת הימים, מאורע שהייתה לו השפעה ניכרת על הנעשה במזרח ירושלים בכלל ובעיר העתיקה בפרט.[1]
במהלך שני העשורים הראשונים שלאחר מלחמת ששת הימים שרר אמנם מתח רב בין האוכלוסייה הערבית ובין השלטונות הישראלים ומדי פעם התרחשו מעשי איבה, פיגועים, שביתות ומחאות, אך על אף זאת פעלה מדינת ישראל בחופשיות יחסית באזור ופיתחה את המרחב כרצונה. אירועי האלימות החריפים שהחלו בסוף 1987 הביאו לירידה חדה בפעילות הישראלית במרחב והבליטו את העובדה שאין די בגבולות פתוחים, בשגשוג כלכלי יחסי, בשיפור שירותי הרווחה ובאוטונומיה דתית במקומות הקדושים. שאלת הריבונות על ירושלים - ישראלית או ערבית־פלסטינית - חזרה אל פני השטח במלוא עוצמתה. מערכת היחסים בין שתי האוכלוסיות - היהודית והערבית - כפי שהתגבשה במהלך עשרים השנים הראשונות לאיחוד העיר, השתבשה ושינתה פניה. החיכוך בעיר העתיקה ובסביבתה התגבר, יהודים חדלו לבקר באזור ומסלולי התיור שהותוו במהלך השנים באתרים ההיסטוריים נפגעו קשות. גם הכלכלה הירושלמית נפגעה עמוקות, לאחר שאוכלוסייה היהודית התכנסה יותר ויותר במרחבים מוגדרים. בתודעת היהודים והערבים ביצרו אירועי האינתיפאדה את מעמדה של ירושלים כמרכז לאומי ודתי שאין לו תחליף, ולמרות האיחוד הפורמלי והפיזי של העיר, נותרו שתי האוכלוסיות נבדלות זו מזה והפער הכלכלי ביניהן נותר בעינו ואף התרחב. בזירה הפוליטית נשארה פתוחה סוגיית מעמדה לעתיד של ירושלים, כשכל צד מטפח ומעצים את המסורות, את ההשקפות ואת הסמלים המבססים את מעמדו בעיר ואת הטענות עליה.
***
השינויים הרבים שהתחוללו בירושלים בעקבות מלחמת ששת הימים זכו למחקר נרחב אך דווקא התמורות הנופיות שאפיינו את העיר העתיקה בתקופה זו כמעט שלא העסיקו את החוקרים. ספרות המחקר הקיימת מתמקדת בהיבטים הפוליטיים של המלחמה; בהשלכותיה על הסכסוך הישראלי־פלסטיני; במעמד המקומות הקדושים וברקע המשפטי של איחוד העיר. ישנם בנמצא מחקרים רבים על הארכיאולוגיה של ירושלים ועל החפירות הרבות שנערכו בתקופה זו, אך אין כמעט דיונים על משמעותן המעשית והסמלית של החפירות ועל הדרך שבה הממצאים שומרו והוצגו לציבור תוך שהפכו לאתרי מורשת. העיסוק בממד הגיאוגרפי התמקד בעיצוב כלל המרחב הירושלמי ובפיתוח השכונות החדשות בפריפריה של ירושלים.
בכתיבת הספר עשיתי שימוש במגוון רחב של מקורות. בראש ובראשונה אלו הם מקורות ארכיוניים שהעיקריים שבהם הם ארכיון מדינת ישראל, ארכיון רשות העתיקות וארכיון הקרן לירושלים. בארכיונים אלו שמורים פרוטוקולים של דיונים שעסקו בהתפתחות האזור, חליפת מכתבים בין גורמים שונים, שרטוטים, מפות וצילומים רבים המתעדים את שהתרחש בעיר העתיקה. אחד האתגרים הבולטים היה לאתר את התוכניות האדריכליות של הגנים, בתי הכנסת, אתרי המורשת והבתים שנבנו באזור. תוכניות אלו, שנתגלו בארכיונים שונים, הן מקור היסטורי חשוב שאִפשר לבחון את התפיסות ואת עולם הערכים של המתכננים, האדריכלים והמשמרים לגבי העיר העתיקה. נוסף לאלו שימשו בידי גם מפות, תצלומי אוויר, תצלומים וסרטים כאמצעי להבין את הדרך שבה השתנה נוף העיר העתיקה. עיתונות התקופה - הארץ, ידיעות אחרונות, מעריב, הצֹפה, Jerusalem Post ועיתונים נוספים - שימשו מקור ידע ראשון במעלה להבנת השינויים שחלו בעיר העתיקה והלכי הרוח החברתיים המאפיינים אותה.
***
הספר כולל שבעה פרקים הבנויים על פי עקרון הדיון הנושאי והם עוסקים בתמורות הפיזיות הבולטות שהיו מנת חלקו של האזור.
הפרק הראשון עוסק באתגר תכנון העיר העתיקה - הכנת תוכנית מתאר ראשונה לאזור (עמ/9), התכנון וההקמה של גן לאומי מסביב לחומת העיר העתיקה ודילמת שיקום אזורי התפר בין שני חלקי העיר, כפי שבאה לידי ביטוי בפיתוח אזור ממילא.
הפרק השני מתמקד בשיקום ובפיתוח הרובע היהודי, בהתלבטות הישראלית בנוגע לעיצוב האדריכלי של אזור זה, בשיקום הבתים הקיימים ובבנייה מחדש, וכן בסוגיית פינוי האוכלוסייה הערבית והחלפתה בתושבים יהודים. עוד עוסק הפרק בדילמות שנלוו לשיקום בתי הכנסת ההיסטוריים שם.
הפרק השלישי עוסק במחקר הארכיאולוגי ובהפיכת אתרי החפירה ברחבי העיר העתיקה למוקדים היסטוריים ותיירותיים. מדרגות חולדה (חפירות מזר למרגלות הר הבית), הבית השרוף (חפירות אביגד ברובע היהודי) וממצאי שטח G (חפירות שילה בעיר דוד) תרמו אמנם רבות להבנת ההיסטוריה המורכבת של ירושלים, אך גם ביססו את תהליך הישראליזציה של העיר העתיקה.
הפרק הרביעי של הספר מתמקד בכותל המערבי, אשר הפך למוקד סמלי לאומי ודתי. הפרק דן גם במאמץ של משרד הדתות לחפור את מנהרת הכותל המערבי מתחת לבתי הרובע המוסלמי ובעימות עם האוכלוסייה המוסלמית שמחתה על כך. חלק נוסף של פרק זה מוקדש לדרך שבה טיפלה מדינת ישראל בשיקום בית הקברות היהודי בהר הזיתים לאחר שנות הזנחה ואף ונדליזם.
הפרק החמישי עוסק בהר הבית (אל־חרם א־שריף) וביחס של מדינת ישראל למקום הקדוש המוסלמי. הפרק דן בדרישה הישראלית להבטיח כניסה חופשית של יהודים למתחם המקודש ובחשש שהפעילות הישראלית האינטנסיבית למרגלותיו תגרום להתמוטטות כתליו. הפרק עוסק גם בניסיונות של יהודים להתפלל שם.
הפרק השישי דן בניסיון שעשתה מדינת ישראל לשקם את בתי הרובע המוסלמי ולפתח את התשתית הרעועה בעיר העתיקה. החל משנות ה־70 הוחלפו במאמץ רב ובהשקעה כספית מערכות הביוב, החשמל והתקשורת. חלק נוסף של הפרק עוסק בחידוש ההתיישבות היהודית ברובע המוסלמי. תהליך זה הובל על ידי עמותות ימין אידיאולוגיות שהשתכנו בבתים בבעלות יהודית שניטשו בתקופת המנדט.
הפרק השביעי מתמקד בניסיונותיה של מדינת ישראל לשלב בנוף העיר העתיקה סמלים ישראליים. במעלה הר הזיתים הוקם בית קברות צבאי שנקברו בו חללי הרובע היהודי; באזור הוצבו אנדרטאות זיכרון לנופלים במלחמת ששת הימים; נקבעו שמות ישראליים לרחובות העיר העתיקה והוצבו שם שלטים בעברית. עוד עוסק הפרק בפיתוח מוזיאון רוקפלר ומוזיאון מגדל דוד כמוזיאונים ישראליים־ירושלמיים.
[1] כהן, כיכר, עמ' 43-38; רומן, השפעת. [חזרה]
