הקדמה


במשך תקופה ארוכה בת ארבעים שנה ויותר אני אוסף מסמכים, מכתבים, תמונות ומוצגים הקשורים לאירועים שונים בתולדות היישוב בארץ ישראל. כולם מקוריים ורובם ייחודיים, אינם נמצאים בשום מוזאון בעולם ומוצגים כאן לראשונה.


החומר מאוחסן בארכיב ציבורי ועומד לרשות הציבור בכל עת.


רצוני הוא לשתף כמה שיותר אנשים בפלח ההיסטורי שברשותי, ואני עושה זאת באמצעות הרצאות שאני נותן בהתנדבות לכל מבקש. אני מרצה בפני ילדים, מבוגרים וקשישים כאחד ונהנה לראות את ההתעניינות שהם מגלים בחומר המוצג בפניהם. ייתכן שהדבר נובע גם מצורת הצגת הדברים, כי אינני מרצה בפני השומעים הרצאה שוטפת, אלא מציג בפניהם את החומר המקורי שבידי הקשור לנושא זה ומספר ומבהיר את הרקע של כל פריט, לפי הרצף ההיסטורי שלו. בכך אני יוצר אצלם הזדהות עם האירועים ותחושה שהם חווים אותם במציאות.


בעקבות תגובות ההזדהות מצד המשתתפים בהרצאות הללו וכל אותם שראו ושמעו את מה שיש לי לספר בנושא, גמלה בליבי ההחלטה להוציא לאור ספר ובו מקבץ של חלק מהחומר שברשותי. החלטה זו נבעה גם מהעידוד ומהדחיפה של בני משפחתי, של חבריי ושל ידידיי — והתוצאה לפניכם.


אינני מתיימר לשכתב בספר את ההיסטוריה של עם ישראל — אני רק מציג בו כרונולוגית, פחות או יותר, את החומר שיש ברשותי בנושא, מלווה בהסברים לפריטים השונים.


אני מקווה שתמצאו עניין בספר ושתוכלו להפיק ממנו דבר מה או שתצליחו לרענן את זיכרונכם, מהמוצגים הכלולים בו.


ספר זה הוא המשך לספר קודם שכתבתי ואשר ראה אור, בנושא השואה — המבוסס על אוסף מקורי מקביל שנמצא ברשותי.
אברהם
לינהרט


היישוב היהודי בארץ ישראל בעת החדשה


התחדשות היישוב היהודי בארץ ישראל במהלך המאות ה־18 וה־19 הביאה עימה גלי עלייה שבהם לקחו חלק יחידים, משפחות, קבוצות ושיירות מאורגנות, ממגוון ארצות. עשרות ומאות העולים הצטרפו אל היישוב היהודי שכבר היה בארץ באותן שנים — בעיקר אל הקהילות היהודיות בירושלים ואל הקהילה ביפו. תופעה זו ראויה לציון על רקע העוינות הרבה של השלטונות העות'מניים, תנאי המחיה הנחשלים, פגעי הטבע, המגפות והתמותה הרבה שפקדה חלקים רבים של היישוב בארץ. רבים מהעולים הגיעו לארץ ישראל בשל קשיים שחוו בגולה — כמו עוני, אפליה, גיוס כפוי לצבא ועוד. ברבע האחרון של המאה ה־19 התגברה ההגירה של היהודים, בעיקר ממזרח אירופה — בשל משברים כלכליים, התגברותה של האנטישמיות ורדיפות ופוגרומים נגדם. רובם היגרו לאמריקה ומערב אירופה. הקשר הדתי וההיסטורי לארץ ישראל ועלייתה של התנועה הציונית הניעו חלק קטן מהם לעלות לארץ ישראל. מקצתם ביקשו לחיות חיי עבודה מתוך הכרה לאומית חדשה. עולים אלה הביאו לתוספת ולתרומה משמעותית עבור היישוב היהודי בארץ.


מקובל לחלק לחמש את העליות ההמוניות משלהי המאה ה־19, אשר בנו את היישוב החדש, בשל ההבדלים במאפייניהן:


* תקופת העלייה הראשונה החלה ב־1881. נכללת בה עליית יהודים מתימן.


* בעלייה השנייה (משנת 1904 עד קיץ 1914) הגיע לארץ ישראל, שהייתה אז תחת שלטון האימפריה העות'מנית, גל עולים של כ־35,000 נפש — רובם ממזרח אירופה ומתימן. בסיומה, בקיץ 1914 מנתה האוכלוסייה היהודית בארץ כ־85,000 נפש.


* העלייה השלישית החלה בשנת 1919, בסיום מלחמת העולם הראשונה, ונמשכה עד ראשית שנת 1924, כאשר הסתיים המשבר הכלכלי העולמי. רוב העולים באו מאירופה, ובמידה רבה ממניעים ציוניים. באותה תקופה עלו ארצה כ־35,000 נפש.


* העלייה הרביעית, שנקראה גם "עליית גרבסקי", התקיימה בשנים 1931-1924.


מספר העולים בתקופה זו מוערך בכ־70,000 נפש. באותה תקופה ירדו מהארץ כ־20,000 נפש.


* העלייה החמישית התקיימה מראשית שנות ה־30 עד מלחמת העולם השנייה, ובה עולים שהגיעו מאירופה ומאסיה. עלייה זו, שהחלה בממדים צנועים, התגברה בשנים 1935-1933 בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. המאורעות שהחלו בפרוץ המרד הערבי הגדול בשנת 1936, החלישו את זרם העלייה, אך בשנים 1939-1938 הוסיפו לעלות רבבות עולים, מקצתם באורח בלתי חוקי. עלייה זו הסתיימה בתחילת מלחמת העולם השנייה. מספר העולים בעלייה זו מוערך בכ־180,000 נפש.


בשנות ה־40 באו עולים רבים במסגרת תנועת ההעפלה, שנבלמה על ידי שלטונות המנדט הבריטי. מתקופת העלייה הראשונה ב־1881 ועד ליום הכרזת המדינה ב־14 במאי 1948, גדלה האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל מ־28,000 נפש לכדי 650,000 נפש. לאחר הקמת מדינת ישראל באו גלי עלייה רבים מתפוצות הגולה. לכל אחת מהעליות היו מאפיינים ייחודיים משלה, לפי ארצות המוצא ותרומת העולים. כל עלייה הביאה עימה מנהגים, הרגלים ותרבות חדשה ושונה למדינת ישראל. הייתה זו עליית פליטים ברובה — ניצולי השואה מאירופה ופליטים ממדינות ערב. עלייה זו הביאה לגידול עצום באוכלוסיית המדינה הצעירה, כאשר תוך 18 חודשים בלבד הוכפלה האוכלוסייה מ־650,000 ל־1,300,000 תושבים. זהו שיעור גידול חסר תקדים בהשוואה לארצות אחרות קולטות הגירה. קליטת העלייה היא אחד היעדים המרכזיים של מדינת ישראל ומהווה מנוף לקידומה של המדינה.


מפת ארץ ישראל הראשונה בדפוס — ונציה, רפ"ז (1527)


מפת גבולות ארץ ישראל על פי רבי אליהו מזרחי. זהו דף מתוך ספרו על פירוש רש"י שיצא בדפוס דניאל בומבירגי בוונציה בשנת רפ"ז (1527). במרכזה של המפה נכתב "ארץ ישראל". צד מזרח פונה מעלה, למטה הים הגדול (הים התיכון) ומימין ים סוף. זוהי מפה פשוטה, מצוירת בקווים ישרים ובצורת ריבועים ומלבנים (ויינטראוב, מפה מס' 8 — המפה העברית הראשונה בדפוס).


אם להשוות זאת לאירועים אחרים באותה תקופה, הרי שקולומבוס גילה את אמריקה שלושים וחמש שנים קודם לכן (1492), וגוטנברג המציא את הדפוס 71 שנים מוקדם יותר (1456).


נפוליאון בונפרטה


מסמך רשמי, בחתימת ידו (מימין), שנשלח על ידי נפוליאון בונפרטה, כקונסול הראשון בצרפת, אל אלמנת קצין שנפל במלחמה — ובו הוא מודיע לה, כי היא הוכרה כאלמנת מלחמה וזכאית לקבלת קצבה מהממשלה. תאריך הוצאת המסמך: 12.8.1808


בחלקו העליון של המסמך דמות של קיסר ותחתיה כיתוב: "בונפרטה, קונסול הרפובליקה".


על המסמך חתומים, מלבד בונפרטה, גם שר המלחמה שלו ומזכירו.


נפוליאון בונפרטה ערך מסע לארץ ישראל כקטע מהמערכה הצרפתית בסוריה ובמצרים בשנים 1799-1798. בתחילה הוא הגיע למצרים, ומשם נע צפונה וכבש את יפו. לאחר מכן ניצח במספר קרבות נוספים — בהם כיבוש כפר תבור וחיפה. הוא הטיל מצור על עכו, אך לא הספיק לכבוש אותה ושב למצרים ומשם לצרפת — משום שבאירופה קמה בינתיים הקואליציה האנטי־צרפתית השנייה.


משפט דרייפוס


בשנת 1894 חשף המודיעין הצרפתי איגרת שנשלחה לשגרירות הגרמנית בפריז, ובה פירוט מסמכים צבאיים צרפתיים חסויים. דרייפוס, קצין תותחנים בדרגת סרן היה היהודי היחידי ששירת במטה הכללי של הצבא הצרפתי, ורק בשל כך הוא נחשד בהעברת האיגרת לגרמנים — על אף שלא היו ראיות ממשיות נגדו. הוא הועמד לדין, נמצא אשם ונידון למאסר עולם באי השדים — בכלא שהיה ידוע בתנאי המאסר הקשים שבו.


מי שמסר את הסודות הצבאיים לגרמנים היה פרדיננד ואלסין אסטרהאזי, קצין בצבא הצרפתי, ששקע בחובות כבדים, ועל מנת להיחלץ מהם מכר את הסודות לגרמנים.


דבר הבגידה נתגלה בשנת 1894, כאשר מרגל צרפתי שפעל בתוך שגרירות גרמניה בפריז גילה מזכר בכתב יד שנתקבל אצל הנספח הצבאי הגרמני וכלל סודות צבאיים צרפתיים. זהות כותב המזכר לא הייתה ידועה ואנשי המטה הכללי הצרפתי הטילו את האשמה על דרייפוס.


בשנת 1898, נתגלו ראיות כי קולונל אובר־ז'וזף אנרי מהמודיעין הצבאי הצרפתי זייף ראיות שהביאו להרשעתו של דרייפוס. מאוחר יותר קולונל אנרי שם קץ לחייו ואסטרהאזי נמלט לאנגליה.


בצרפת נחלקו שני מחנות — בעד ונגד דרייפוס. למענו פעלו אנשי ציבור נודעים, כמו — אמיל זולא, אנטול פראנס, ז'אן ז'אק ז'ורס, ובעיקר ז'ורז' פיקאר, מי שהיה אז ראש המודיעין הצרפתי. אמיל זולא אף פרסם מכתב גלוי נגד עיוות הדין תחת הכותרת "אני מאשים". הוא הואשם בהוצאת דיבה ונידון למאסר, אך הצליח להימלט לאנגליה — שם שהה עד זיכויו של דרייפוס.


בעקבות מאמציהם של אותם אנשי ציבור נערך לדרייפוס ב־1899 משפט חוזר. הוא שוב נמצא אשם, אך עונשו קוצר ל־10 שנות מאסר בשל "נסיבות מקלות". עשרה ימים לאחר מתן פסק הדין הוא קיבל חנינה מהנשיא ושוחרר מהמאסר.


ב־1904 הוגש בשמו ערעור על פסק הדין, ולאחר חקירה מחודשת הוא זוכה ב־1906 מכל אשמה.


דרייפוס הוחזר לצבא, הועלה לדרגת רב־סרן, ואף זכה ב"אות לגיון הכבוד".


ז'ורז' פיקאר זכה להוקרה על "מאבקו למען הצדק" והועלה לדרגת גנרל.


מכתב הזמנה, ובו מזמינים אלפרד דרייפוס ורעייתו אדם מסוים לבוא ולבקר בביתם ומספרים לו שגם קולונל ז'ורז' פיקאר ורעייתו עתידים לבוא לשם. זו הזמנה מנומסת ואישית, הכתובה על נייר בעל תבליט קבוע ובו נכתב "101 Bould Melesherbes", שהיא, ככל הנראה, כתובתם של בני הזוג דרייפוס.


וכך נכתב במכתב:


"ידידי היקר, האם תואיל בטובך לכבדנו ולהצטרף אלינו ביום ראשון בשבוע הבא, בשעה שלוש? רעייתי מניחה שגם הגברת והאדון פיקאר יהיו פה.


אנו מצפים להיענותכם.


בידידות,


דרייפוס"