מבוא: השלמה או בלימה
מדינת ישראל מתמודדת עם הרבה אתגרים: כלכליים, ביטחוניים, משטריים, חברתיים. בספר הזה נתאר אתגר אחד — האתגר החרדי. ננסה לתאר אותו משום שהוא עצמו חשוב — וננסה לתאר אותו משום שהוא מקרה בוחן לאתגרים רבים אחרים.
הנה האתגר, על רגל אחת: החרדים מקיימים אורח חיים שמתאים למיעוט קטן ומאוים תרבותית, אבל בפועל הם כבר מיעוט גדול, רב השפעה ועתיר כוח, שאמור לגדול עוד הרבה יותר. המצב הזה מזין שלושה מוקדי חיכוך, שכל אחד מהם הוא אתגר למדינה: מוקד חיכוך כלכלי — קרי, השפעתם של החרדים על השגשוג הכלכלי והרווחה של כלל אזרחי ישראל; מוקד חיכוך ביטחוני — קרי, השפעתם של החרדים על יכולתה של ישראל להגן על עצמה מול אויביה באפקטיביות הנדרשת; מוקד חיכוך תרבותי — קרי, השפעתם של החרדים על אופיו וזהותו של המרחב הישראלי כעת ובעשורים הבאים.
בכל אחד משלושת מוקדי החיכוך האלה, החרדים נמצאים בעמדת מיעוט לעומתית: רוב הישראלים רוצים כלכלה משגשגת, שהחרדים מתעניינים בה פחות. רוב הישראלים סבורים שביטחונם מותנה בהעמדת צבא חזק, שהחרדים אינם מוכנים להצטרף לשורותיו. רוב הישראלים מעוניינים שלמדינתם יהיה אופי סובלני ופתוח, בעוד שתרבותם של החרדים מובילה לנתיב של הסדרים אחרים.
שלושת מוקדי החיכוך היו משניים בחשיבותם לו החרדים היו מיעוט קטן בישראל, דומה בגודלו למיעוט שהיו בתקופת הקמת המדינה.1 אלא שזה אינו המצב: החרדים הם קבוצה שמתאפיינת בילודה גבוהה מאוד, במשפחות גדולות, ביכולת שימור גבוהה של ערכי הקהילה, ולכן בנשירה נמוכה מתוך הקהילה לכיוון של קהילות אחרות. החרדים עתידים, על פי כל תחזית דמוגרפית שנערכה בשנים האחרונות, להיות קבוצה גדולה הרבה יותר מכפי שהיא היום. שיעורם כבר עלה מעשרה אחוזים, לכיוון של חמישה עשר, ואמור לעלות לעשרים וליותר. תחזית הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (שיש מי שחולקים עליה) מלמדת שבשנת 2064, כשליש מאזרחי ישראל יהיו חרדים, וכחמישית יהיו ערבים. פחות ממחצית האזרחים יהיו יהודים לא חרדים.2
עוד לפני שמנסים להשיב על השאלה אם מצב כזה רצוי או לא רצוי, ראוי להביט בפיכחון על מה שהוא מבשר, אם לא ילווה בשינוי משמעותי בהתנהלות של החברה החרדית. ישראל תהיה כנראה ענייה יותר. עול הביטחון של ישראל יוטל כנראה על שיעור קטן יותר מהאוכלוסייה, בעוד ששיעור בעלי הפטור מגיוס יעלה.3 תרבותה של ישראל, רחובותיה, עריה, מרכזי הקניות והבילוי שלה, הטלוויזיה שלה, הספרות שלה — כל אלה ייראו אחרת. אין טעם והיגיון להניח שישראל, שבה הקבוצה החרדית תהיה מאוד דומיננטית, תמשיך להיות אותה "ישראל". היא תהיה ישראל שונה. זו לא אמירה ערכית — זו לא קביעה שישראל תהיה טובה יותר או תהיה טובה פחות. היא תהיה פשוט שונה.
את האתגר החרדי אי אפשר לסכם בפסקה או שתיים. הגדרתו מציפה שאלות חשובות על ערכים, על זכויות, על תהליכים חברתיים, על רוב ומיעוט, על אמונה, על קדמה, על חזון קהילתי ומדינתי. דיון רציני על האתגר ומשמעותו מחייב להתייחס לכל אלה. הוא מחייב להתמודד עם סוגיות כבדות משקל בחייה של מדינה. למעשה, זה מה שהופך את הדיון עליו לא רק לחשוב אלא גם למעניין. הדיון על התמודדות עם האתגר החרדי הוא מיקרוקוסמוס להתמודדויות עם הרבה מאוד אתגרים אחרים של ישראל. תרצו, תקראו לזה החרדים כמשל. נדבר בעיקר עליהם — אבל פה ושם נחשוב גם על התמודדויות אחרות שנגזרות מהדיון עליהם.
לישראל יש הרבה אתגרים. העימות הנמשך עם הפלסטינים הוא אתגר. הצפיפות העירונית היא אתגר. התלות בארצות הברית היא אתגר. הקהילה הבדואית המפוזרת בשטחי הנגב היא אתגר. מהו אתגר? מצב שעלול להוביל לתוצאה בלתי רצויה. בלתי רצויה למי? ישנו רוב ישראלי, שכרגע לפחות אינו מעוניין בשינוי שמבשרת הצמיחה החרדית. הרוב הזה נשחק מול הצמיחה החרדית, והעוצמה הפוליטית שנלווית לה. האתגר הוא אם כן אתגר ההכנה לעתיד של ישראל.
ניסיון להתמודד עם האתגר החרדי מוביל לשתי דרכים עיקריות: דרך אחת היא דרך ההשלמה וההסתגלות. זו דרך המניחה שהמיעוט אכן יצמח ויהפוך לדומיננטי הרבה יותר, ועל הרוב הנוכחי יהיה להתאים את ציפיותיו ורצונותיו למה שיבוא. מכיוון שמדובר בתהליכים שיימשכו על פני שנים, את ההתאמות האלה אפשר לעשות בהדרגה ובכל מיני צורות.
דרך שנייה היא דרך הבלימה. זו דרך שמובילה לניסיון של הרוב הישראלי, שאינו רוצה בעתיד הצפוי לו במסגרת מדינתית שבה הקבוצה החרדית דומיננטית, לעצב את התהליך שיקבע כיצד ייראה העתיד. ובמילים קצת יותר מפורשות: לעצב עתיד אחר מזה שצפוי לישראל אם תמשיך במסלול הנוכחי.
אין דרך שלישית. זה או השלמה או בלימה. זו כמובן אמירה חריפה, אבל נסו לחשוב על כל נתיב אפשרי שתוכלו לדמיין, ותראו שאפשר להכניס אותו לאחת משתי המגירות האלה, השלמה או בלימה. תאמרו: "נקצץ תקציבים לישיבות". זו בלימה. תאמרו: "נרד מהארץ". זו השלמה. ברור שיהיו מי שיחשבו שהחזון של מדינה חרדית מחייב מעבר למקום אחר, וזו תהיה דרכם להשלים עם המצב החדש. תאמרו: "נשלב את החרדים". זו כבר אמירה שמחייבת לשאול איך תשלבו אותם. זו יכולה להיות השלמה — אבל גם בלימה. כי בהמשך נטען (מה שבלי ספק יעורר ויכוח), שחרדים משולבים הם פשוט לא חרדים — מהות החרדיות היא התבדלות, ולכן ייתכן ששילוב משמעותי פשוט מבטל את החרדיות. תאמרו: "נקים יחידות לחרדים בצה"ל". הנה, אנחנו מקדימים את המאוחר, וכבר נכנסים לעומק הדיון. יחידות לחרדים בצה"ל זו השלמה או בלימה? בהמשך נעסוק בלא מעט הצעות מעין אלה.
לישראלים רבים קשה לקבל הצגה כל כך חדה של אפשרויות הבחירה. כי הצגה כזאת מחייבת התמודדות עם הצורך לקבל החלטות קשות.
להשלים פירושו להסכים לכך שישראל תהיה מקום לגמרי אחר. וישראלים שאוהבים את ישראל שלהם כפי שהיא היום, או כפי שהיתה לפני עשרים שנה, לא כל כך רוצים ישראל חדשה. הם רוצים, כמו הסופר סטפן צווייג בשעתו, את "העולם של אתמול". וגם אם לא ירחיקו לכת כמו צווייג, בהבינם שהעולם של אתמול נעלם ולא יחזור (צווייג התאבד בייאושו), הם בוודאי לא ששים להשלים עם האפשרות שאין להם ברירה אלא להסתגל לישראל לגמרי אחרת.
גם בלימה היא לא אופציה מרנינה. לבלום פירושו לצאת למאבק שיש איתו קושי מעשי וגם קושי ערכי. החרדים לא עשו שום דבר רע לאף אחד. הם אנשים שרוצים לחיות את חייהם על פי אמונתם ובדרכם. מי שאיננו מצפה מאחרים להתנהג דווקא כמוהו, אמור לכבד את הרצון שלהם. יש להם הרבה ילדים — זכותם. הם קהילה צומחת — אז מה. המשמעות של בלימה היא בחירה בעימות עם קבוצת אנשים שאינם אויבים, ואינם רשעים, ואינם מבקשים לגרום נזק. הם בסך הכול מבקשים לממש את הבחירה האמונית וההתנהגותית שלהם, במקום שבו הם חיים.
מה שמחזיר אותנו לדילמה של הרוב הישראלי: השלמה או בלימה. דילמה שאחריה מוכרחים כמובן לבוא גם הפרטים. איך משלימים, או איך בולמים. אבל ראוי להבחין: אלה כבר לא שאלות אסטרטגיות, אלה שאלות טקטיות. שאלות שהחברה הישראלית מרבה לעסוק בהן בשנים האחרונות, בוויכוחים על פטור מגיוס כן או לא, או מימון תלמידי ישיבה כן או לא, האם להפגין נגד המגזר החרדי או לשכנע אותו. כל אלה כמובן שאלות חשובות, שאפשר לדבר עליהן. אבל קודם צריך לברר דבר חשוב הרבה יותר: מהו היעד שאליו ישראל רוצה להגיע?
מהשאלה הזאת, מתחיל הכול.
1 עוזי רבהון וגלעד מלאך, מגמות דמוגרפיות בישראל, עורכת: רות גביזון (ירושלים: מרכז מציל"ה, 2008). לקריאה
2 הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, "תחזית אוכלוסייה לישראל 2015–2065" (2017). לקריאה; תחזיות דמוגרפיות נתונות כמעט תמיד במחלוקת, וגם במקרה זה. לעיון בנתונים המערערים על תחזית הלמ״ס ראו: תחזית דמוגרפית לאוכלוסייה החרדית, המכון החרדי למחקרי מדיניות (יוני 2025). לקריאה. המכון החרדי מעריך את שיעור החרדים בישראל בשנת 2064 בכרבע מכלל האזרחים (לעומת כשליש על פי תחזית הלמ״ס). גם התחזית שלו תושפע ממגמות פריון הן בקרב החרדים והן בקרב קבוצות אוכלוסייה אחרות, וכמובן גם מנתוני הגירה פנימה והחוצה מישראל.
3 "האם שיעור מקבלי הפטור החרדים זהה כיום לשיעורם ב־1948?", המשרוקית של גלובס, 24 באפריל 2023. לקריאה. יש להעיר כי שיעור מקבלי הפטור כמובן חשוב, כדי שלא יהיה פער גדול ובולט באמת ה"נשיאה בנטל" של קבוצות שונות. אולם ככל שמדובר בצרכים של צה"ל יש חשיבות למספרים יותר מאשר לשיעור מקבלי הפטורים. צה"ל צריך כוח אדם, ואם חמישים אלף חרדים היו מצטרפים לשורותיו, העובדה ששיעור הפטור נותר גבוה (נניח, שלושים אחוז) היתה מבחינתו בעיה פחותה לעומת מצב שבו שיעור הפטור נמוך אבל האוכלוסייה קטנה ולכן כמות המתגייסים קטנה.
הקול החרדי
הספר הזה אינו ספר על חרדים. הוא ספר על לא חרדים. את הנקודה הזאת חשוב להבהיר כבר בשלב מוקדם, כי היא מסבירה מדוע לא תשמעו בהמשך הרבה קולות של חרדים. הספר מדבר על החרדים ״מבחוץ״, ולא מנסה להבין אותם ״מבפנים״.
זו החלטה עקרונית שיש לה משמעות. הבנת התהליכים שעוברים על הקהילה החרדית היא דבר הכרחי ולכן, הסברים קצרים על האופן שבו החברה החרדית מתנהלת מופיעים בספר. אבל זה איננו ספר סוציולוגי על זרמים, מגמות, תהליכים ואמונות של חרדים. זה לא ׳החרדים׳ המיתולוגי של אמנון לוי.4 זה לא ׳החרדים׳ העדכני של אבישי בן חיים.5 אין כאן פולקלור חרדי, אין סיפורי חסידים, אין דיונים על השקפה, יש רק מעט היסטוריה, אין אפולוגטיקה חרדית (אלא כאשר היא נדרשת לצורך הדיון). זה ספר שמביט בחרדים במידה שנדרשת כדי להסביר מדוע הם מציבים אתגר למדינת ישראל. זה ספר שמנסה לאמץ את נקודת המבט של ״הרוב הישראלי״, שהיא כמובן נקודת מבט חמקמקה, מעורפלת, לא מוגדרת, נתונה במחלוקת.
האם זה בהכרח הופך אותו לפחות אמפתי לקהילה אנושית תוססת, משגשגת, מרתקת? ייתכן. זה לא משום שלמחבר אין אמפתיה לחרדים, זה משום שכוונת הספר אינה אמפתיה. גם לא אנטיפתיה. כוונתו להציג אתגר חשוב לעתיד מדינת ישראל.
4 הספר 'החרדים' של העיתונאי אמנון לוי, בהוצאת כתר היה רב־מכר בישראל של סוף שנות ה־80 של המאה ה־20 (1988). הוא פתח בזמנו צוהר ייחודי לחברה החרדית לישראלים שלא הכירו אותה.
5 ספר של העיתונאי אבישי בן חיים, ידיעות ספרים, 2024.
רבי זושא והשמש
רבי משולם־זושא מאניפולי חי בדוחק גדול ובאמונה פשוטה. בכל בוקר, כשהיה מסיים את תפילתו, היה נושא עיניו למרום ואומר: ״ריבונו של עולם! זושא רעב. זושא מבקש שתשלח לו משהו לאכול". שמש בית המדרש, שהיה שומע את תפילתו של זושא בכל יום, הכין לו מיד כריך וקצת יין שרוף, והיה מגיש לו את האוכל.
פעם הרהר השמש בליבו: ״הרי אני שמכין לו את האוכל ואני שנותן לו אותו, ולמה הוא אומר שזה מן השמיים? מחר לא אתן לו דבר, ואראה מאין יבוא אוכלו".
למחרת בבוקר סיים רבי זושא את תפילתו וקרא כדרכו: ״ריבונו של עולם, זושא רעב!״
השמש שמע, חייך, ולא נכנס.
אך באותו רגע ממש, נעצרה עגלה ליד בית המדרש, וסוחר אמיד ירד ממנה, נושא בידו צרור עם עוגות משובחות ומשקה. ניגש לרבי זושא ואמר: ״רבי! נתקעתי בדרך בבוץ עמוק, ונדרתי שאם יחלצני השם, אביא כיבוד לצדיק שאפגוש בעיירה הסמוכה".
ישב רבי זושא, אכל ובירך. יצא השמש ממחבואו נבוך ומבויש.
הביט בו רבי זושא ואמר: ״שוטה שבעולם! חשבת שאתה הוא שמפרנס את זושא? אתה לא היית אלא השליח. כשהתפטרת, לא היתה ברירה אלא לשכור שליח אחר״.
(עיבוד מתוך "סיפורי חסידים" (מועדים), הרב ש"י זוין; ראו גם: אור הגנוז: סיפורי חסידים למרטין בובר)
