מהו ספר עבורי?
לפני כמה שנים, לאחר התלבטות לא קלה, גמלה בליבי החלטה לעזוב את ביתי, להיפרד מאזור הנוחות שלי ולהתחיל מחדש. תהליך שדרש הרבה אומץ ויכולת.
כשהתחלתי לארוז את חיי, התעכבתי ליד הספרייה הצמודה לאורך הקיר. הספרייה הייתה עמוסה בספרים ישנים, מרופטים, שדפיהם הצהיבו ככתמי עור של אדם זקן. היו גם ספרים חדשים ובוהקים. ניערתי את מחשבותיי כדי לא להיגרר לנוסטלגיה. ניתקתי את עצמי מהמקום והמשכתי במשימה.
מיינתי, כרכתי בחבל את רוב הספרים ומסרתי לספרייה העירונית. ביום המעבר לקחתי עימי רק כמה ספרים. הצמדתי אותם לגופי, נעלתי את הדלת - ועזבתי.
לאחר שהתמקמתי בעיר החדשה נכנסתי לחנות הספרים. בפינת החדר, על שולחן עמוס לעייפה, צדו את עיניי ספרים עם כריכות צבעוניות. חשבתי על כך, שבאופן טבעי היופי הוא כרטיס כניסה, אך לא תמיד היופי הזה מקיים גם הבטחה.
עמדתי שם זמן מה, מדפדפת, מרימה ספר אחד, מניחה אחר, נותנת לעיניים ולידיים לעבוד יחד. פתאום עלתה בי תחושה מוכרת, לא מחשבה ברורה, יותר זיכרון עמום של כל השנים בהן חייתי עם ספרים. כאילו היד, שהרימה את הספרים מהשולחן, גם הרימה מתוכי שכבה דקה של שאלה ישנה או הרהור: מהו, בעצם, ספר עבורי? מה אני מחפשת כשאני אוחזת בו?
מכאן כבר עלו בי המילים, בשקט, כמו מעצמן:
ספר הוא מילים ומשפטים, שמאחוריהם מסתתר כוח מאגי, כזה שמופיע לעיתים ברגעים שאינם צפויים. לפעמים רק בסוף הספר אני מוצאת את הקסם, איזה שיא קטן, נקודה שמופיעה ומפתיעה.
ספר מציע דרכים להעשיר את השפה; ספר הוא טקסט מלוטש להתכרבל בו ביום סגריר ולהפליג למרחקים; לעיתים הוא רומן היסטורי, שדרכו את לומדת על תקופה באופן מעניין ומרתק; ולפעמים זו דווקא מילה אחת, מילת קישור חסרה, שהופכת את המשפטים לטקסט שלם ובעל משמעות;
ספר הוא מפלט לבכי המביא להקלה; הוא הזדהות עם גיבור, שהדמיון ביני לבינו קושר אותי אליו;
ספר הוא מסע לארצות שרגלי לא דרכה בהן, כמו טיול ברחובות פריז בעת שלכת;
וכאשר כלו כל הקיצין ממאורעות היום, אני לוקחת את הספר האהוב עליי, שקראתי עשרות פעמים, ומרחפת לעולמות אחרים.
זכור לי שקראתי ספר יפה, נקי, טקסט מלוטש. הוא נדבק אליי כמו צל, אבל כשניסיתי להיזכר בשמו, בסופר, אפילו בקווי העלילה - דבר לא עלה. רק התחושה נשארה.
יום אחד, כשעברתי בין מדפים בחנות יד שנייה, ראיתי ספר שנדמה לי מוכר. משהו בצבע, בקמט קטן בכריכה. לקחתי אותו ביד, דפדפתי, ורק אז הבנתי שזה הוא.
להפתעתי, לא מצאתי בו את מה שזכרתי. לא יופי חד, לא הברקה. דווקא תמונות פשוטות, כמעט יום־יומיות, ריצדו ממנו. ובכל זאת, הן נגעו בי, כאילו הוציאו מתוכי זיכרונות קטנים שנשכחו.
זה היה כוחו.
שנים רבות השתייכתי לאותה קבוצת קוראות, שחובה עליהן לסיים כל ספר ויהי מה. תהיתי למה גם כשאני מתייסרת בזמן הקריאה, וממש קשה לי לצלוח את עמודי הספר, אני לא מוותרת ומגיעה עד סופו.
האם זו תוצאה של חינוך? כמו שגדלנו עם הציווי שחייבים לגמור את כל מה שבצלחת?
עבורי ספר הוא מקור להנאה, לידע, לכניסה לעולם עשיר ושונה. הוא דרך להתנתק ולחלום, לעבור הרפתקאות, לכאוב כאב אנושי, לצחוק. ספר הוא חיים.
אז כשכל זה לא מתקיים - למה להחמיר עם עצמי, להתפתל, להתענות? למה אני ממשיכה?
בעודי חושבת על כך, אחד הספרים במדף הגדוש בחנות משך את תשומת ליבי. הרמתי אותו, דפדפתי בין דפיו, הרחתי את הריח הקסום שעלה ממנו וליבי מייד הגיב, נפתח, נמלא סקרנות וציפייה, התרגשות.
הבטתי בספר והבנתי שספר בעיניי, כל ספר, הוא עולם שמישהו פתח אליו צוהר, ומרגע שפתחתי אותו והתחלתי לקרוא, יש לי חובה מוסרית לסיפור.
מבחינתי אני אוחזת ישות חיה.
הספר חי ונושם.
הוא לא רק כתמי דיו על דף.
עַל הַכָּרִית
עַל הַכָּרִית שַׂמְתִּי פֶּתֶק.
כָּךְ כָּתַבְתִּי, בְּגָדוֹל:
"אֲנִי שֶׁלָּךְ וְאַתְּ שֶׁלִּי".
עַל מִטָּתֵךְ שַׂמְתִּי פֶּתֶק,
שָׁם כָּתַבְתִּי:
"זוֹ כַּף רֶגֶל,
זֶה אֶצְבָּעוֹן".
עַל הַשְּׂמִיכָה שַׂמְתִּי פֶּתֶק -
"נוֹצִית הִיא וְאֵינָהּ חוֹנֶקֶת".
עַל הַסּוֹרָגִים תָּלִיתִי פֶּתֶק:
"שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ
מִכָּל מִשְׁמָר".
לֹא הַכֹּל יָדוּעַ,
אֲבָל אִם פַּחַד יַעֲלֶה בָּךְ
אֲזַי אֲנִי הַשַּׁסְתּוֹם,
וְקוֹלִי
יַשְׁמִיעַ קוֹל.
הבית בחיפה
בימי הקיץ החמים הייתה נושבת בריזה נעימה מחלון בית ילדותי. אבי היה נוהג לשבת ליד החלון הפונה לים, מצודד מבטו לעבר מרחב נעלם. אהבתי לשבת לצידו למרות הדממה סביבנו, שהייתה מכרסמת במוחי בנגיסות קטנות.
פעם ראיתי באלבום ציורים של שאגאל ציור של עיירה קטנה ונגני כליזמרים ותהיתי, האם אבי עורג לעיירה הקטנה שממנה הגיע? או אולי לבית הוריו?
לעיתים הייתי משעינה את ידיי על אדן החלון, מעיפה מבט מהיר וחמקני לעברו. מדי פעם ידי הייתה נוגעת לא נוגעת במרפקו, מנסה להסב את תשומת ליבו.
פעם אחת, בעודי בוהה למרחק, אלומת אור נצנצה באור השמש, חושפת אונייה המפליגה לעבר האופק הרחוק. לחשתי בשקט בשקט, "אבא, בוא נעלה על האונייה, ניסע רק אתה ואני אל הבית שגדלת בו. אולי שם תספר לי על הזמן שהיית ילד?"
ניסיתי לעסות את ליבו בזיכרונות. חיוך קטן עלה לרגע על פניו ומייד נעלם, כאילו מעולם לא היה שם. רק חוט של עצב נמתח על פניו השחומים והסגורים. שתיקתו הייתה צורבת בעיניים כמליחוּת הים. דמעתי עד שדמעותיי טשטשו את ראייתי. יותר לא שאלתי ולעולם לא אדע.
היינו יושבים כך, אבא ואני, עד שקולה של ג'מילה חברתי היה קורא לי. בימים ההם, הייתה שכונת הדר בחיפה כמו בית רחב ידיים שדלתותיו פתוחות לכל, חילונים ודתיים, יהודים וערבים.
התנתקתי מאדן החלון ובריצה דילגתי וניתרתי לקראתה. אהבתי לשחק ולהשתולל עם ג'מילה, שם יכולתי להתפרע עד כמה שרציתי.
כשהגענו לביתה, אימה הרימה את עיניה, הורתה לי בכף יד פתוחה:
"תַעֲלי, תַעֲלי, תְפַדָלי יא בּינתי, כּיף חאלק?"
"אלְחַמְדוּלִלַה", הייתי עונה לה בחיוך.
היא ישבה ישיבה מזרחית, פיילה וגיגית ענקית למרגלותיה וריח סבון יצהר מוצק טבעי התפזר בבית, מרחיב בעדינות את נחיריי ומנחם את נפשי. במקל ארוך הייתה שולפת גופיית סבא מהדוד הרותח ומכבסת ביד על קרש כביסה.
ויום אחד ג'מילה נעלמה. הגעתי לביתה והבית עמד ריק.
כמו בטקס קבוע בימי שבת בבוקר, החברים הקבועים של הוריי היו מגיעים ומתיישבים ליד שולחן שאימי הייתה עורכת בקפידה. תוך זמן קצר, הלכו והתמלאו המאפרות בבדלי סיגריות ובחצאי סיגריות, וריח העשן החריף והצורב היה מדמיע את עיניהם ואת עיניי. אני זוכרת במיוחד את חיים, שהייתה לו חזות רצינית ובטן מתריסה. כשהיה נכנס לחדר, היה נותן לי צביטה על הלחי ומכריז, "מה שלומך, בּובּלה?" לא רק שלא הצלחתי לחמוק ממנו, גם אשתו, שהתהדרה בשפתון אדום עז, הייתה מצמידה לי נשיקה קולנית, משאירה את שפתיה הצבועות על לחיי.
אימי הייתה מגיחה מהמטבח לחדר האורחים, מניחה במרכז השולחן את עוגת השמרים, והריח המתוק, הנעים והטרי היה מציף את כל החדר. אני הייתי נושאת מגש עם כוסות תה מזכוכית וצלוחית עם מלקחיים עבור קוביות הסוכר. המלקחיים הפחידו אותי, נראו לי כמו ידו של גידם. אבל איש לא השתמש בהם. בידיהם הם שלפו את קוביות הסוכר מהצלוחית, טבלו אותן בתה הרותח, כשאדים של מים חמים ורותחים מכסים את פניהם. אז היו לוגמים לאיטם. כל לגימה לוּותה בקולות רמים וקולניים. אני הקטנה, הייתי אוטמת את אוזניי חזק חזק, רק לא לשמוע את הקולות.
לאחר שאמא פינתה את השולחן, הייתה מוציאה את קופסת העץ עם חפיסת הקלפים, מתיישבת סוף סוף ומציתה סיגריה. היא טרפה את הקלפים באדנות, ואז, כמו דילר בקזינו, חילקה.
גם אז אבא בעיקר שתק. ישב כשהמשחק ממנו והלאה ורק עיניו החכמות מדברות. עם השנים נוצר בין הוריי אוצר מילים של שתיקה.
אהבתי את הבית שלנו, בית אבנים בן שלוש קומות. בחזית היו מרפסות, או כפי שנהגו לומר - טרסה, גזוזטרה. זו הייתה עמדת תצפית מצוינת למתרחש ברחוב ולדו־שיח עם השכנים שמעבר לכביש. הייתי קטנה, אבל הרגשתי את האופי של הבית.
כשנולדה אחותי הקטנה והיפהפייה הכריזו הוריי: "עוברים לבית חדש! לדירה חדשה! באחד הרחובות הגבוהים והיפים של חיפה!"
כאשר איציק, נהג המשאית הגיע, העמסנו את תכולת הבית.
התיישבתי מכונסת בתוך עצמי, כשאני מגוננת על קופסת הנעליים עם אוסף התמונות המשפחתיות הישנות. הצמדתי אותן חזק חזק לחיקי. אלו היו תמונות ישנות נטולות צבעים, שחלקן הצהיבו ובחלקן יבש הדבק, ובכולן דמויות משפחתיות שהכרתי וגם כאלה שלא הכרתי, אבל ידעתי בליבי שלכולן סיפור חיים. יום יום הייתי נוברת ומעלעלת בהן.
"לאן נוסעים?" צעק איציק הנהג. "לרחוב הגידם", ענה לו אבי בגאווה. הייתי בהלם מוחלט. צמרמורת אחזה בכל גופי. מה? המלקחיים המפחידים של הגידם? "אני לא אגור ברחוב הגידם!" הכרזתי בקול. אבי, הסתובב אליי והודיע חגיגית, "אנחנו עוברים לגור ברחוב יוסף טרומפלדור, שהוא הגידם מתל חי!"
באותו לילה נדדה שנתי. חלמתי. תמונות מקופסת הנעליים חגו סביבי.
התעוררתי לחיים אחרים. בית חדש, רחוב חדש. דילגתי מחדר לחדר, הקירות נמוכים, החלונות צרים, מחניקים. ברחתי. שוטטתי בעיר עד שהגעתי לשדרה. צנחתי על ספסל, הבטתי למעלה אל עץ גבוה, ציפור קטנה בנתה קן ושרה. ואני חשבתי בערגה על בית ילדותי, בית האבנים בן שלוש הקומות ועל הימים שבהם ישבתי עם אבי, שנינו מביטים יחד בשתיקה אל האופק, ואני מחכה לקולה של ג'מילה.
