פרק 1
סימנים ראשונים של סופה
ההתחלה לא נראתה יוצאת דופן במיוחד.
כבר מספר ימים יש לי חום גבוה, בסביבות ארבעים מעלות, אבל זה ממש לא מזיז לי, אני כמעט לא מרגיש כלום.
כן, מחלות לא באמת עושות לי את זה.
למרות גילי המתקדם — זמן רב לא סבלתי ממחלה קשה או מטרידה במיוחד, והאמת שגם לא היה לי צורך לראות רופא מומחה כלשהו בגלל בעיה רפואית כלשהי.
ואם לרגע עוצרים וחושבים על זה, זהו בהחלט מצב יוצא דופן, שהולך נגד הסטטיסטיקה של אותן מחלות, שבדרך כלל נוטות להרים ראש, בעיקר בגיל השלישי, והמשמעות היא, שאולי מדובר פה במצב די חריג של בריאות מתמשכת, שכמו כל מצב חריג, יכול להיות די מדאיג בפני עצמו, לא ככה?!
לצורך גילוי נאות, אני יודע לומר שאני נמצא בכושר מעולה (העיד הנחתום...) גם מנטלית וגם פיזית, ולכן, גם חום גבוה שכזה, לא מרשים אותי במיוחד.
אבל גילי, אשתי שתחיה, בחושיה החדים נכנסת למשבצת "המבוגר האחראי".
היא מבקשת ממני לגשת לבדיקה במרפאה שנמצאת במוקד של "מכבי" ברמת השרון, ואם תשאלו אותי, אז אפילו רק להגיע לשם כדי להיבדק, כבר נחשב בהחלט מהלך הֵרואי שמסמן הקרבה יוצאת דופן מבחינתי.
למען האמת, ברגע הראשון נראה לי שהיא קצת נסחפת בחששותיה. כן, אפשר לחשוב, מה כבר קרה?
אבל אני ודאי לא הולך לעשות מזה עניין; מנסה להכיל...
וחוץ מזה, אני גם יודע, שיש פקודות שלא כדאי לסרב להן, בשום מצב...
פרק 2
סכנה ברורה ומיידית
שעת ערב.
הרופאה שבודקת אותי עושה זאת ביסודיות, אין מה לדבר.
לתחושתי, נראה לי שנפלנו על אחת רצינית.
בסוף הבדיקה היא מבינה שמשהו לא טוב קורה בבית ספרי, למרות שהיא לא באמת יודעת לאבחן במה בדיוק מדובר.
משום מה היא נראית לי מוטרדת מאוד.
בשלב מסוים היא קוראת לשני רופאים נוספים שנמצאים איתה במשמרת ומתייעצת איתם. כן, כבר אמרתי שהיא רצינית...
למעשה, רק מהמהלך הזה אני כבר אמור להיכנס לוויברציות, אבל איפה אני ואיפה הוויברציות, אני לגמרי נשאר cool.
בסיומו של סיעור מוחות צפוף ביניהם, היא מודיעה לנו שהבדיקה מעוררת חשש רב לפגיעה מסוימת, שהיא עדיין לא יודעת לאמוד את השלכותיה, וגם אין לה אבחנה ברורה במה בדיוק מדובר (אז מה את כן יודעת, אחותי?)
אבל, בהחלט ייתכן שמדובר בפגיעה חמורה שמצריכה תגובה מהירה מאוד.
היא מציינת שפה מסתיים תפקיד הקהילה, או במילים פשוטות: אני מעכשיו לא לוקחת אחריות.
היא מסתכלת עליי לרגע, במבט של "האם אתה עדיין איתנו?" ומבקשת שאגיע עוד הלילה לבדיקה בהולה בבית החולים.
זהו, אם עד עכשיו אולי עוד חששתי ממשהו, נו, אז עכשיו אני כבר ממש ממש רגוע.
האמת היא, שבהתחשב בנסיבות המקרה, הבקשה שלה נשמעת לי כמו עוד פקודה שלא מסרבים לה, ולכן, אני גם לא אומר כלום, אלא רק חושק שפתיים וחושב לעצמי, לאן נגיע אם נמשיך כך לוותר?
פרק 3
עוברים לכוננות על
באותה נקודת זמן, לתחושתי, אני עדיין רחוק מרחק שנות אור מעולם המחלות והסיבוכים הרפואיים. כאילו, מה לי ולהם?
אי לכך, אני גם לא מזהה מדרון חלקלק כלשהו בסביבה הקרובה.
בראיית עולמי, כל הנושא של חולי ומחלה על נגזרותיהם השונות זר לי לחלוטין.
ככלל, אני לא מאמין במחלות כדרך חיים, וללא קשר — אני גם לא "מת" על רופאים.
יש משהו קצת מתנשא בזה שמישהו אומר לך מה קורה לך, כשאתה בעצמך לא באמת יודע לומר מהו הדבר, ולכן אני גם משתדל להתרחק מרופאים ככל האפשר, אף על פי שמדי פעם זה יכול להיות די בעייתי — כשמדובר במספר בני משפחה קרובים שזה עיסוקם.
למעשה במשך כעשור, כמעט לא היה לי צורך לפגוש רופא מסוג או ממין כלשהו, ואם לדייק — אז חוץ מאשר פגישה אחת, פעם בשנה, עם רופא המשפחה, לצורך קבלת אישור פורמלי, כזה שנדרש לצורך אימון באומנויות לחימה, ממש לא נזקקתי לפגוש רופא כלשהו או מי מטעמו.
ואם נתעכב לרגע בנקודה זו, הרי די ברור לכל בר דעת שאימון באומנויות לחימה, אינטנסיבי ככל שיהיה, לא באמת נכנס תחת הגדרת מחלות, ולכן בשורה תחתונה, לא ממש מצאתי לנכון להתייחס ברצינות תהומית לדאגת הרופאים, שבדרך כלל ברירת המחדל שלהם נוטה לא לקחת סיכונים, ולראות סיכון בכל מה שזז.
זהו, אז כך אני יודע לנתח את תמונת המצב באופן מפוקח למדי ולהסביר לעצמי בשוֹם שכל, למה לא צריך להתרגש מחומרת המצב.
בלי נדר, נראה לי שהקפתי את הנושא בצורה המקצועית והבהירה ביותר מכל כיוון אפשרי, ושהניתוח הלוגי, הכה "מדהים" שלי, בהחלט נשען על קרקע מוצקה ביותר.
נו, אשרי המאמין.
