המפגש


היה זה בוקר סתווי יפה, מהימים שבהם השמש מצליחה לחדור בין הענפים וליצור יופי מיוחד. היופי הנדיר של הבוקר, כמו גם העצים במקום הנפלא הזה, נראו כמו תחילתו של יום מיוחד ומבטיח.


ריקי יצאה מהמועדון ברגליים יחפות ובשמלת מיני שחורה שחשפה את ירכיה הארוכות.


היא החלה לפסוע על הדשא הרך והרטוב מטל.


לאחר כמה צעדים נשמע פתאום קול גברי עמוק ונחוש, "הלו, הלו, מי זאת פה דורכת על הדשא שלי ברגליים יפות כל כך?" בחור יפה תואר עמד מולה, מחייך ומביט. ברגע שיוחאי הביט בעיניה, הרגיש כמו מכת ברק פוגעת בו. מכך הבין את משמעות הדבר ושזה קורה.


״ומי זה החתיך שמציץ ברגליים שלי בלי בושה?״ ענתה מייד.


הוא נאלם, נפעם מיופייה, אך התעשת במהרה, "שלום, אני יוחאי דביר, ואני אחראי על ענף הבננות בגינוסר."


"ואיך זה נוגע לי?" שאלה.


"תראי... אני..." גמגם, "בכסף שאני מרוויח בבננות משלמים על המים שמשקים בהם גם את הדשאים, וזה אומר שהדשא שאת דורכת עליו הוא שלי. ואם כבר אנחנו מדברים, יש לי שעה פנויה, אז תבואי אליי לקפה בזולה שלי ונדון בעניין מי את ומה זה היופי הזה?" הוא המשיך להתפעל מיופייה הנדיר ומרגליה החטובות, מעשה ידי אומן.


״אתה נראה ממזר מסוכן..." אמרה ובכל זאת הוסיפה, "איפה הזולה הזאת שלך?"


"על שפת המים, במורד המדשאה, מאתיים מטר למטה," ענה לה מייד, ובריגוש מתלהב חיכך את ידיו.


"אני לא דורכת על הדשא שלך," אמרה והעבירה את משקל גופה באי נוחות מרגל לרגל.


"לא, אעשה לך שק קמח," אמר והסתובב.


בלי מחשבה קפצה על גבו וחיבקה את צווארו, כמו שעושים הילדים. הוא החל לפסוע, שלח את ידיו לאחור ואחז בישבנה.


היא נענעה ברגליה, "כבר שולח ידיים..." אמרה.


"את מחליקה לי," אמר מתנשף ונושף.


כשהגיעו למורד הגבעה נגלה לעיניה מראה מלבב. זו הייתה חלקת אלוהים קטנה ומיוחדת במינה, ששכנה בסמוך לשפת הכינרת. היה בה ריהוט קש שכנראה הובא מסיני, נדנדה ופופים מפוזרים. מוזיקה התנגנה ברקע, והמקום כולו השרה תחושות של חופש, שאנטי ורוגע.


ריקי התיישבה על כורסת קש, ויוחאי התיישב על פוף בסמוך אליה. עיניה פנו אל אופניים שהיו זרוקים בצד. "אתה רוכב עליהם? אף פעם לא למדתי לרכוב על אופניים."


"אני אלמד אותך, זה פשוט," אמר ומייד קם ולקח את האופניים בידיו. "בואי, נעשה סיבוב."


ריקי התרגשה מהמעמד ומהמורה, והתיישבה בזהירות.


"ועכשיו אני אחזיק אותך מאחור, את תדוושי ותשמרי על איזון. ידיים על הכידון, עיניים קדימה, היידה."


היא התחילה לרכוב והוא רץ מאחוריה, מחזיק בכיסא ומייצב אותה.


הביטחון שלה הגיע מייד אחרי קריאת ה'אימאל'ה' הראשונה. היא דיוושה בכוח, צברה תאוצה והחלה לצחוק ולצרוח, "יששש! איזה כיף!"


"לאט-לאט," קרא, אך היא המשיכה בשלה.


"בסוף השביל נעשה סיבוב ונחזור חזרה, התעייפתי."


"אני אחליף אותך," קראה לעברו.


יוחאי חייך והמשיך לרוץ. ריקי התענגה על הרגע, נעה במהירות ובהנאה גדולה לקראת סיבוב שהיה מסוכן, אך עבר בשלום.


הוא שחרר את אחיזתו וקרא אליה, "הינה את רוכבת לבד."


"יוהו!" קראה.


מייד לאחר מכן נגמר השביל, אבל היא המשיכה לרכוב לכיוון המים ונכנסה לכינרת עם האופניים והשמלה. "אני לא יודעת לשחות," קראה כשמים נכנסו לפיה.


הוא רץ אליה, החזיק אותה ואמר, "לא עמוק כאן, אל תדאגי." החיוך שלה המיס אותו. "את מסוכנת."


"אתה לא יודע עד כמה." ענתה לו.


המים היו קרירים, אך לא מדי. היא נאחזה בו, ויחד יצאו מהמים ועשו את הדרך חזרה לזולה שלו. יוחאי אחז באופניים ביד אחת.


"אני מקווה שיש לך מקלחת בבית הזה."


"ועוד איך," אמר, "אבל לא חמישה כוכבים."


"מים חמים יש?"


"תמיד!"


המקלחת הייתה קטנה, אבל היה בה כל מה שצריך: שמפו, סבון נוזלי, מרכך ומים חמים בשפע.


היא התענגה על המים החמים, אך פתאום החלה לרעוד מהתרגשות. כשליטפה את גופה התפרצו מעיניה הדמעות כמעיין. שש שנים חלפו מאז שעזב אותה יוסי, והיא כבר לא חשבה שיש סיכוי לרומנטיקה בחיים שלה. אף אחד לא נגע בה במשך כל התקופה, ופתאום משום מקום הופיע יוחאי. היא הרגישה שהלב שלה מתחיל להתרחב, כמו מפנה מקום לבאות. זה ריגש אותה. שנים ישנה לבד.


"מה, לא התקלחת שנה?" שמעה אותו קורא. הנקישות שלו על דלת המקלחת וההערה שלו העירו אותה מן המחשבות. היא חפפה את שיערה בנחת ובמתינות, הרגישה בבית.


"תכף יוצאת!" צעקה חזרה וחשבה, מה יהיה? הבחור, או הילד הזה, צעיר ממני בעשר שנים. די, אל תחשבי, תזרמי. נזפה בעצמה. לאן שיזרמו המים תזרמי איתם, חשבה.


קולו הרך והשקט כמו הטיל עליה כישוף. הוא הביט בה כשעמדה מולו מחייכת, הרים את סנטרה ונשק לה ארוכות. הם נשכבו במהירות על מיטתו ונטרפו בסערה. הסירו זה את בגדי זה במהירות ובפראות, ותוך זמן קצר התמסרו זה לגופו של זה.


ריקי לא התאמצה להסתיר את תשוקתה והובילה אותו, כמבוקשו, למקורות העונג שאליהם ערגו געגועיה.


יוחאי התענג בהתלהבות, רכן מעליה כמוצא שלל רב, כאריה לוהט.


בין מעשה אהבה אחד למשנהו שאלה ריקי בגיחוך אם יש מייבש שיער, כמו בבית מלון? חיוכה נפרס על שפתיה.


"זה לא מלון, זו דירת רווקים, ומייבשים את השיער בחוץ, ברוח. אנחנו לא מפותחים כמו הטבריינים."


"זה באמת רעיון, אבל אז תהיה לו צורה של רוח רפאים."


"את תהיי יפה כך או כך, אל דאגה. אני אשיר לך בינתיים שיר."


משסיימו באנחות עונג שלף יוחאי את הגיטרה והחל לפרוט עליה ולשיר, "מה אומרות עינייך, עינייך?" בעוד ששניהם עדיין עירומים.


היא דמעה ועצמה את עיניה. "די, יוחאי..." לחשה, אבל הוא לקח כיסא והתיישב מולה. היא סרקה את שיערה, והוא שר, "היא יושבה לחלון וסורקה שיערה."


היא לבשה שמלה קצרה ויצאה החוצה, הרוח הייתה קלה ושיערה התנפנף בקושי. "טוב, ייקח שעה ככה, עדיף שתשיר תקליט שלם."


יוחאי חייך, פרט על הגיטרה והחל לשיר את השיר "yesterday" של החיפושיות. בעדינות וברוך הגיש לה אותו, כמו שפול מקרטני שר אותו במקור. היא החלה לבכות. הדמעות זלגו מעיניה במרץ, בהתרגשות ובשמחה. היא לא האמינה למשמע אוזניה... אתמול כל צרותיה היו כל כך רחוקות, וכעת היא מייבבת ללא הפסקה.


הוא עצר לפתע, "מה קרה? זה עושה לך רע? אפסיק."


"תמשיך, בבקשה, אני נרגשת..." התחננה, "פליז, אל תפסיק לעולם. זה מרגש ורומנטי כל כך, שזה לא בשליטה. מרגש אותי איך שאתה שר... תבטיח שתשיר לי תמיד."


"ואת תהיי טובה אליי..." ביקש בשירה.


"אהיה כל מה שתרצה," אמרה, ויוחאי עבר לשיר בעברית, "אל תגידי כן ואל תגידי לא," שר לאיטו והיא שוב בכתה, חיבקה אותו, נשקה לראשו וליטפה את שערות ראשו. "כפרה עליך, מאיפה באת לי?"


"זו את שבאת אליי משום מקום! מאיפה? מהשמיים שלחו לי מתנה..."


"גם אני מאמינה בזה," השיבה בחיוך, "יש לי סוד..." חייכה ואמרה, "יש לי ילדה מיוסי שאף אחד לא יודע שילדתי, והיא כאן בקיבוץ, אצל משפחת רומנו. עידו רומנו חבר שלי, אבל הוא בחו"ל כבר תקופה."


"מה זאת אומרת, לא יודעים?"


"אני גרה בטבריה... השכנים והחברים שלי, כולם נפגשים כל יום אצל משה, גיסי, במרפסת. כשיוסי בעלי נפטר, לא ידעתי שאני בהיריון. מייד לאחר השבעה התברר לי שאני בהיריון וחששתי שידברו עליי, אז הסתרתי את ההיריון. הגעתי לגינוסר כדי לעבוד במועדון לקשישים ולהסתתר בזמן ההיריון."


"ממי חששת?"


"אתה יודע, טבריה עיר קטנה. כולם יודעים על כולם ואוהבים לדבר. היו ממציאים שההיריון לא מיוסי, ורק זה היה חסר לי. ילדתי ב"פורייה" ומשם הגעתי לכאן עם הילדה. יוסית קראתי לה, על שמו. היא דומה לו, לשמחתי. אני לא יודעת איך לספר לחברים ולגיסי."