התעוררות
בראשית הזמן העיניים נפקחות. מסקנה: אתה חי. אתה שוכב על גבך במיטה רכה וקפיצית. זו לא המיטה שלך. עיניך בוהות בטמטום בטופוגרפיה משוננת של תקרת פלסטיק לא מוכרת, שנמשכת עד אין־קץ ובטח שייכת למוסד כלשהו. זו לא התקרה של ארלוזורוב 17, אתה לא בקוקפיט שלך. זו גם לא התקרה של הווילה המשפחתית, היא נראית יותר כמו חיפוי תקרה בבנק. ברור, אתה בחובות. קולות עמומים מרמזים כי אי שם מאחורי דלתות בני אדם רוכנים מעל מכשירים מצפצפים ומדברים אל תוך מיקרופונים, משמיעים הודעות חוזרות ובלתי מובנות ומנהלים את העולם. מהפעלתנות אפשר להסיק שזה מקום עבודה כלשהו. אתה עובד? נרדמת? זה מקום שיש בו מיטות, אולי מכון עיסוי? מכון ליווי? אולי אתה עדיין חולם?
אתה מביט זמן מה בתקרה הזו ונדמה לך שהיא זזה כמו עננים. משום מה זה לא נראה לך מוזר. נרדמת אצל המדקר הסיני? יתר החלל נמצא מחוץ לשדה הראייה שלך, ובשלב זה עדיין לא עולה בדעתך כי ביכולתך לנוע. אתה רק מציץ כמו אורח זר המשקיף מתוך עיניך. אולי שלשלת מטבע למכונת עיניים ואתה כלל אינך הגוף הדומם הזה. ובכלל, כמה זמן אתה שוכב פה כבר? האומנם אתה ער? אתה חש בחספוס מציק בגרון. אתה מצקצק ביובש ובולע במאמץ. הלוע חש את עצמו קיים, פורץ אל התודעה כמו נברא יש מאין. תוקף אותך מייד צימאון עז. ישנת? העפעפיים כבדים, בדחיקות מאומצות מעלה הם מניחים לעוד כמה פסים מהבהבים של אור להכות בך, ואז נכנעים וצונחים בטריקה.
כשאתה מקיץ נדמה כי חלפו עידנים מאז הפעם הקודמת שהתעוררת, אך הכרתך נשמטת במהרה. ואז שוב — הקולות, התקרה, פסי האור המסנוורים. מתוך הערפול עולה דמות אנושית, דהויה וחסרת משקל. היא מהמהמת, מחטטת, חודרת לפה שלך עם חפץ לח וקריר, ממשמשת פה ושם ואז מתאדה. מסקנות ביניים: אינך בהכרה מלאה, ישנת פרק זמן ממושך ולא ידוע, אתה לא בשליטה על גופך, אתה לא בבית שלך, וזה לא העולם הבא. לעזאזל, עשית זאת שוב, והפעם זה גרוע יותר, הפעם אתה לא זוכר שום דבר. אולי בכלל תאונה? הלוואי שתאונה. זה מצדיק הכול. זה גם מסביר הכול. רק שלא תצא נכה. תכף מישהו ייכנס ויסביר לך את הדברים לאט ובשפה פשוטה, ואתה תבין.
מה מדגדג? אתה לא מבדיל אם זה דגדוג באיבר קיים או באיבר שאיננו. אינך מצליח למקם את המקור. אתה מגלגל את העיניים למטה וימינה, עד קצה גבול היכולת, ושם אתה מבחין בצינורית גומי שקופה המשתלשלת החוצה מתחת לשמיכה. טיפות צהבהבות נוטפות בה בקצב איטי. זה אתה שמטפטף כמו ארטיק לימון דרך הצינורית? זאת אומרת, משהו תקוע לך בבולבול. העיניים כואבות ושבות אל התקרה. התקרה מרגיעה. כעבור רגע אתה פוזל שוב מטה, הפעם לצד השני. שם מוטלת יד כלשהי. זו נראית כמו היד שלך, אף שלמיטב זיכרונך ביד שמאל שלך לא הייתה תקועה צינורית שקופה ומסולסלת. ביד שמאל שכאן דווקא כן תקוע צנתר ורידי קבוע, מוצמד בסרט הדבקה. היד אינה נעה. זו ודאי יד לאילוסטרציה, מודל. סוף־סוף משבטים אותך. או אולי זו בכל זאת היד שלך? נדמה שכן, כי היא מחוברת אליך בכתף. הרגליים, לעומת זאת, עדיין בגדר תעלומה שמתחת לשמיכה. ומה אם איבדת גפיים? זהו, אתה נכה לתמיד. בטח נהגת מסטול. לך תדע, בטח הרגת מישהו. כמה צפוי. הלוואי ונחטפת על ידי חייזרים. בינתיים הכול עוד בגדר אפשרי, אל תשלול חלופות.
משום מה עוד לא נתפסת לחרדה איומה. מה הדבר האחרון שאתה זוכר? שקיעה אל תוך חלום מתוק. אבל זה לא קרה כאן, זה קרה במקום אחר. אתה לא יודע כמה זמן אתה כאן, נדמה שעברו שתי דקות וגם שחלפו יובלות, ובין כל שני מצמוצים כבדים דומה כי נמתח נצח. החשיבה על הזמן מתישה אותך ובמהרה אתה נרדם. כן, המוח שלך הוא עיסת נייר. מדי פעם אתה צף כדי לבהות בחידודי התקרה, מניע בוהן, רגל או קצה זרת, שולל אסונות מסוג אחד, ממציא אסונות מסוג אחר, וצולל שוב לשינה בטקס חוזר של צלילה וציפה, סגור בתוך קליפת גופך, צולל וצף, צולל וצף.
דקירה מפלחת את בשרך ואתה ניעור.
"סליחה", אתה שומע.
עולה בך בחילה. כאב עז וממוקד בבטנך מקפיץ אותך. אתה מיילל וגונח בקול. אתה הולך ונהיה קיים, חוזר להיות ממשי. הכאב שוכך, כמו אישון המום מתכווץ לכדי נקודה, ואז נעלם. כעת גוהרת מעליך דמות נשית מוארכת. היא מחטטת בך במכשירים ונעלמת. משהו לא טוב קרה לך, את זה אתה כבר מבין, אבל אתה מטושטש מכדי להיות מוטרד מכך. הדמות, פֵיָה בלבן, שבה ורוכנת מעליך. גופך מיטלטל, מזדקף ואז שוקע מעט לאחור אל תוך כרים גדולים שהונחו שם. לרגע קט אתה מריח את גופה מרחף מעליך — שילוב של חומר כביסה וזיעה. בד מחוספס מלטף את מצחך, וזמזום מנגנון המיטה מסמן כי הינה ממריאים, קליק־קלאק, והופ — אתה במצב ישיבה. סחרחורת. מולך קיר לבן בוהק, משובץ תמונות שמן ממוסגרות. מימין ומשמאל — דלת רחבה וכבדה עם חלון הצצה מעוגל, מתקני הנשמה והחייאה, שקעי חמצן, מתלי עירוי.
הפיה שבה עם מגש גדוש מאכלי פלסטלינה בצורות ובצבעים.
"תשתה", היא פוקדת ותוקעת בפיך קשית.
אתה מוצץ כאילו אין מחר ואז נחנק, משתעל, מקיא מים.
"יופי, לאט־לאט", היא אומרת.
פעולת הבליעה מוזרה ומעייפת.
"עכשיו ננסה לאכול קצת".
היא ממקמת את המגש מעל המותניים שלך בעזרת מעמד, ומאכלי לגו חסרי טעם נימוחים בפיך כמו מטליות חד־פעמיות. זה המזון שהולך לאושש אותך ולמגר את החולשה האיומה? מזלג פלסטיק מופיע בידך, אך הוא כבד כמו משקולת ושוקע מייד. ידך נשמטת חסרת תנועה אל המיטה. זה כבר כמעט משעשע, אבל אתה מתקשה לחייך. לא נעים לך. לישון היה נעים יותר. שינה עמוקה ומענגת קוראת לך לשוב, היא קרובה, אבל דמות הפיה אוספת את המזלג מן הסדין ותוקעת חתיכת לגו צהובה בפיך. אתה לועס ומתנמנם.
"לא, לא לישון. תלעס. יופי, ככה. ועכשיו תבלע. יופי, הינה עוד קצת".
תינוק חכם אתה, לועס ובולע. השאיפות שלך כבר ברורות — לאכול לגמרי לבד.
מחוץ לחלון מערכת חורפית במיוחד יוצרת רחש רקע מתמיד. טיפות שחורות מקפצות נגד הזכוכית העבה והעכורה המנוקדת כתמים, ואז נעלמות. נדמה לך כי בור עצום פעור שם באדמה, כמו אחרי הפגזה, אך החלון המעופש הפך זה מכבר למראה, ואי־אפשר לראות בעדו דבר. מוזר, איכשהו היה נדמה לך שבכלל קיץ. אבל כל האפקטים אינם עושים עליך רושם. החתול, למשל. ברגעים שבהם השמיים אינם מתפוררים אפשר לשמוע יללות מייסרות של חתול שנלכד, כך נדמה, בקומפלקס סמוך הנמצא בהליכי בנייה. לעיתים היללות הופכות צרודות ונואשות, לעיתים הן כבר נשמעות בקושי, משתתקות לזמן מה, ואז שבות בעוצמה ובייאוש נוראיים שמייסרים אותך. החתולצ'יק המסכן קבור לו בבור, בעוד אתה במיטה נוחה ותחת השגחה. שימות כבר. הינה השתתק. אתה לעומתו תהיה בסדר. נדמה שתחיה. ושוב חוזרות היללות. הן מלוות אותך בעודך לועס ובולע, ישן ומתעורר.
זמן לא מוגדר וחסר חשיבות חולף כך, בהאזנה ליללות ובארוחות ספוגיות, ברחצות ובחיתולים. בניצוחה של האחות עינת עברת גם שתי בדיקות סי־טי ואירוע אפילפטי אחד של פרכוסים — את כל זאת מוסר לך בדיעבד וכלאחר יד רופא תורן, וזה נשמע לך אמין.
האם דמיינת שעיתונאים פרצו לחדר בהבזק מצלמה ואז הושלכו החוצה? נדמה לך שאתה מקבל מבקרים, ושאתה אף משוחח עימם. הם מופיעים ליד מיטתך, זרים כולם: אנשי חוק וסדר, רופאים, חוקרים פרטיים. כולם צפים, מדלגים על הקירות, מהלכים על התקרה בקלות ועם זאת לא בנוח, בגמלוניות מסוימת, על קצות האצבעות, כאילו כדי לא להפריע או אולי אינם מוצאים את היציאה. עם זאת ההליכה על הקיר נגד כוח המשיכה נראית להם טבעית. מי לימד אותם ללכת ככה? היכן אתה לעזאזל? הרי לא ייתכן שכאן מרכז הגמילה האקסקלוסיבי סיירה טוסון, כולם פה דוברים עברית. אנחנו בבית חולים ציבורי? אתה נתקף חלחלה, מסרב להאמין. למי עליך להודות על המחדל? לדוד סטפן? הרי במצבך, זר לא היה מבדיל בינך ובין חולה אקראי ששמו אינו שווה את המיטה שבה הוא מוטל. ככלות הכול, אתה לא אף אחד. אתה התאומים סלאוויטא הידועים לשמצה.
סטודנטית קטנה
"כן, תצעקי", ג'יימס גהר מעליה והתנשף. גופו הבריק כמו שריון אבירים והטיל צל ענקי על התקרה. "טוב לך, סטודנטית שלי? כן, תצעקי".
"די, בוא נעצור".
"כן בייבי, מי — מה?"
"די, תרד. פאאאק".
סיוון הדפה אותו מעליה. ג'יימס התגלגל וצנח לאחור ללא חן. הוא קפא מעוקם על צידו בחוסר נוחות בולט, גבו התחכך בספה המחוספסת של מעונות הסטודנטים. עדיין היה המום, אם כי לא לגמרי מופתע. סיוון כבר הציתה סיגריה, נשפה את העשן בכל הכוח והישירה אליו מבט ריק מהבעה.
"מה אמרתי?" סינן וגלגל את עיניו.
"לא משנה".
"נו, מה אמרתי?" התעקש.
"קראת לי הסטודנטית שלך", הקשיבה לעצמה משחזרת, והבינה עד כמה היא דפוקה. "כן. שמע, אני... לא משנה. גם ככה אוספים אותי עוד מעט".
היא פינתה את השולחן הקטן משאריות הלילה בעצבנות.
"היה כיף. באמת. אני סתם במוּד".
ג'יימס משך את בגדיו וכיסה את חלציו, חיוך קטן של מפסידים על פניו. הוא רצה עוד, רצה להמשיך, אבל פלט מילה אסורה.
"זה גם היה שלו?" שאל בעדינות כשקם להתלבש.
היא שמה לב שעדיין חצי עמד לו, כמו חיוך שמסרב להיעלם. איזו טיפשה.
"את צריכה לעשות לי רשימה".
"אוף, בייבי", נאנחה וחיבקה אותו.
הג'ינס שלו עדיין לא היה מכופתר, חולצת הטי הלבנה כורבלה בידו, ובידו השנייה ליטף את שערה.
"אין רשימה. זה פשוט זרק אותי, אתה יודע... לא חשוב", משכה באפה ונישקה אותו בסנטר, "אני מצטערת".
היא ניגבה את פניה הרטובות על צווארו, ואז התנתקה ממנו, אמרה "טוב" והלכה למקלחת.
ישראלית משוגעת, חשב ואיתר את מגפיו. זה לא היה חדש לו. הוא הכיר אותה. אולי היא הלומת נפש מאיזה פיגוע טרור. הוא הדליק סיגריה, ובעודו מכפתר את הג'ינס בחן באכזבה את הבזבוז הנורא, כלומר את גופו שלו, ואז לבש את החולצה. לא, הוא לא אחד שיעקם את האף ויפצח במסכת קינות על מיחושי ביצים שאין לשאת. מטומטמת, גאונה, מתוסבכת או שבורת לב, בדרכה היא אהבה אותו, ג'יימס היה בטוח בזאת. גם הוא אהב אותה. הוא לא תמיד חיבב אותה, ובאותו יום אפילו קצת כעס עליה, אבל זה היה סימן בדוק לאהבה, בעיניו לפחות. כשהציקה לו הוא הלך לצוד איזו נערת שער מקומית. לסיוון לא הפריע מה שלא ידעה.
"יו, אני אמות שם עד שבע בבוקר", אמרה סיוון כשנכנסה לחדר עטופה במגבת והסתרקה. "מה אתה מחייך, ממזר?"
הוא לא השיב, רק נתן מבט חטוף אל השולחן. חמוד, השאיר לה שתי שורות בצלוחית וג'וינט, כמו שהיא אוהבת. סיוון ניסתה לחלץ חיוך. את רוב הדמעות כבר שחררה בחדר האמבטיה.
"אני בימים קצת... אני פשוט מוצפת, בייב", התנצלה והתקרבה אליו.
"זה בסדר, מותק, את תפצי אותי", קרץ לה, והם התחבקו חזק והרבה. "את גם עייפה. אבל עוד כמה ימים הירח בא להציל אותך".
"שיתפוצץ כבר. כוכב מרושע".
"אל תדברי ככה. הפה שלך נועד לנשיקות, לא לבוז כזה", אמר ונשק לשפתיה.
"מצחיק. ביי בייב, תודה", ידה ליטפה את שערו, והוא עזב.
סיוון אספה את בגדיה מהרצפה ונאנחה. מה לעשות? עוד קצת סמים. היא רק הייתה צריכה חיבוק. היא עוד תפצה את ג'יימס, גם היא אוהבת להיות נדיבה. הם ריחפו בשיכרון חושים — מה יש לה? רק בגלל מילה אחת? סקס וסמים עם ג'יימס אמורים היו להיות מרחב מוגן, חסין לתסבוכים, ואם גם הוא נפרץ — זהו, משהו בה כבר התקלקל לגמרי. היא לא נהגה לדבר איתו על העבר, אבל ג'יימס הבין בלי להבין.
פעם, כשהייתה במצב רוח טוב והוא ליטף את ראשה וזמזם באוזנה נאומים בקול של באגס באני, טרחה להזכיר לו למי עליו להודות על הביצועים שלה במיטה. הוא הרים כוסית בהכנעה לכבוד הפרופסור, והיא סיננה קללה עסיסית בחיוך מעוקם. חיוך דומה לזה קיבלה למוחרת בבוקר משכנותיה לקומה באגף B, הסטודנטיות ששנתן קלה ושנהגו ללטוש בה עיניים — מחיצות הגבס החלולות שהפרידו בין החדרים בבלוק אספייר לא עמדו בדציבלים שלה, ורק שימשו כתיבת תהודה. פעמיים כבר איימו עליה בהלשנה. ג'יימס חיבב את האספייר, משום מה המקום הזכיר לו את ימיו הקצרים בקולג', אבל את מוזיקת הרוק שהשמיעה ברקע כדי לעמעם את אנקותיה הוא לא סבל. תמיד הפציר בה שיבלו אצלו, אולם סיוון התעקשה. הלילות בדירת הלופט המצוחצחת שהחזיק מעל פארק קטלינה בשדרה הרביעית, מרחק שלושים דקות נסיעה ממנה סך הכול, גרמו לה למאוס בחייה האקדמיים ובמבוי הסתום שאליו נקלעה. גם ככה לא הצליחה לישון איתו. על חוסר המנוחה העמוק הזה לא עלה בידה להתגבר בשום אופן, והם לא ישנו יחד, לא אצלו ולא אצלה. פעמיים או שלוש בשבוע היו נפגשים באספייר, חלק מן הפגישות היו קצרצרות, אף שהיה המאהב היחיד שלה כבר חודשיים. איך שהזמן רץ כשנהנים.
היא נעלה נעליים בסלון. את הג'וינט הנקי שהשאיר לה פירקה, ערבבה עם טבק והכינה ממנו ארבעה ג'וינטים חלשים יותר. בחמש הדקות שנותרו לה עד שנשמע צופר רכב ההסעה שאותת לה לצאת היא עישנה אחד מהם, וחיסלה את שתי השורות שהשאיר לה. בדממה המדברית נשבר הכלל הישן שלה — לא לעבוד מסוממת. דבר לא היה חשוב או נאצל מספיק כדי שתעניק לו צלילות דעת מלאה, והיא הייתה מוצפת. ראשית היה עליה להשתיק את הקולות.
