הקדמת העורכים
שורות אלו נכתבות בקייב, בין אזעקת מתקפת טילים למשנהָ, לאחר שלוש שנים וחצי של מלחמת שולל כוללת שאוסרת רוסיה על אוקראינה העצמאית בתואנות שווא. אבל המלחמה התחילה עם הפלישה (אף היא בכסות שקרית) לקרים ולחבלי הדונבאס בשנת 2014. ובעצם, רוסיה על גלגוליה השונים, זה מאות בשנים, מעולם לא השלימה עם רצון האוקראינים להיות עצמאיים ונבדלים מרוסיה ומהרוסים. עובדה זו עולה בבירור מעיון בשירה האוקראינית הקלסית המובאת בכרך זה.
ברצוננו להוציא לאור אנתולוגיה של שירה מתורגמת מן השפה האוקראינית בשלושה כרכים: כרך זה, הראשון, מכסה את השירה האוקראינית מראשית השפה האוקראינית המודרנית (קצה תקופת "הבָּרוק האוקראיני"), דרך תקופת הרומנטיקה והלאומיות, ועד לסף המאה העשרים. הכרך הבא יעסוק בשירה האוקראינית בתקופת השעבוד הסובייטי, לרבות "הרנסנס הערוף" בימי הטרור הסטליניסטי. והכרך השלישי יעסוק בשירת אוקראינה העצמאית מאז 1991 ועד ימינו.
לצד נושאים אוניברסליים כמו אהבה, בדידות, יתמות וכו', עובר ברבים מהשירים כחוט השָני נושא סִבלות הקיום תחת האימפריות הכובשות, המאבק לעצמאות מהמשעבדים הזרים, החשיבות העצומה של ההתבדלות מהעמים השכנים, וההתנגדות למאמצי המשעבדים לגרום לאוקראינים לטמיעה בתרבות השלטת (למשל, "אוּקָז אֵמְס", האיסור הרוסי משנת 1876 על הוצאה לאור בשפה האוקראינית).
בכרך 18 משוררים ו־7 משוררות. בחרנו שירים ספורים מכל אחד מהיוצרים, ומעט יותר מהמרכזיים ביותר. תשומת לב מיוחדת הוקדשה גם לשירים שמזכירים יהודים. כל השירים תורגמו ביד אמן בידי אנטון פפרני, תוך שימת לב לחריזה ולמשקל המקוריים. בנוסף למבוא הכללי, הקדמנו גם תקציר ביוגרפי וכמה מילים על השירים שבחרנו לפני כל אחד מהיוצרים.
את הכותרים הקודמים בסדרת נְמָלָה немала, המבקשת להפנות זרקור אל הספרות האוקראינית הגדולה, שכמעט שאינה מוכרת לקורא העברי, תוכלו למצוא בקטלוג הוצאת "תשע נשמות", שם הוצאנו שלושה רומאנים שיצאו לאור באוקראינה העצמאית. בשנה הקרובה יראה אור בהוצאת "אפרסמון ספרים" רומאן נוסף מתורגם מאוקראינית, בשם פליקס אוסטריה, מאת סופיה אנדרוּחוֹביץ'.
תודתנו שלוחה למלומדים שסייעו במלאכתנו: פרופ' מיכיילו נאזארנקו (אוקראינה) וד"ר אלכס אוורבוך (ישראל–ארה"ב); ולמו"לים יואב רייס ויורי מירון, שקיבלו אותנו בזרועות פתוחות ואפשרו את הוצאת כרך זה על אף תנאים חיצוניים לא קלים.
קייב, אוקטובר 2025
מבוא לשירה האוקראינית
אסופּה זו מבקשת לקרוע חלון אל מסורת ספרותית אשר, במהלך רוב שנות קיומה, נאלצה להיאבק על עצם קיומה.
השירה האוקראינית של המאות ה־18 וה־19 נוצרה בצומת בין אימפריות ולשונות, על אדמה שאת תרבותה ניסו להשתיק לעתים קרובות, אך מעולם לא הצליחו להכחיד. משורריה כתבו לא רק על אהבה ונוף, אלא גם על זהות, חירות וכבוד האדם הפשוט — בעומק יוצא דופן ובאומץ מוסרי. הקריאה בשירים כיום היא מפגש עם לידתה של תודעה לאומית המתבטאת בשירי־זמר ובשירה כתובה — תזכורת חרישית אך מתמדת כי השפה והרוח האוקראינית יכולות לשרוד על אף מאות שנות שלטון זר.
לקוראים החדשים בשערי התרבות האוקראינית מציעה אסופה זו גם גילוי וגם תיקון. אלה שירים שהם חלק מסיפורה התרבותי המשותף של האנושות, אך מחוץ למולדתם כמעט שאינם מוכרים. התרגום כאן אינו רק פעולה לשונית, אלא גם מעשה תיקון היסטורי: הוא משיב לתודעתנו קולות שהשלטונות האימפריאליים ביקשו למחוק. בקריאת השירים האלה תשתתפו במאבק נגד מחיקת התרבות שביצעו האימפריות.
ארץ, שפה, זהות
אוקראינה שוכנת בלב מזרח אירופה, ומשתרעת מהרי הקרפטים ועד הים השחור. הודות לערבותיה הרחבות, נהרותיה ואדמתה השחורה הפורייה, היא מאז ומעולם ארץ של שפע חקלאי, ולכן גם של מאבק — נקודת מפגש וגם חיץ בין מזרח למערב, בין נוצרים למוסלמים, אירופאים ואסייתיים. והתערבבו בה השפעות יווניות, טורקיות, פולניות, יהודיות, רוסיות ואחרות במשך מאות שנים. הן דרכי המסחר והן הפלישות הזרות הותירו בה עקבות בלשון ובמנהגים.
השפה האוקראינית, ממשפחת השפות הסלאביות המזרחיות, אף שהיא קרובה לבלארוסית, ובמידה פחותה לפולנית ולרוסית, היא ייחודית ונבדלת. היא בעלת מערכת צלילים משלה, דקדוק, וספרות עממית עשירה עוד לפני העת החדשה. איכרים דיברו בה, זמרים נודדים הקרויים קוֹבְּזָרים זימרו אותה, והיא נלחשה בבתים ובשווקים גם כאשר בתי ספר ומוסדות רשמיים דרשו שימוש ברוסית או בפולנית בלבד. בעיני פקידי סנקט פטרבורג או ורשה נראתה האוקראינית ניב כפרי גס, בלתי ראוי לספרות יפה. אך לאוזני דובריה נשאה האוקראינית את מרקם החיים עצמם — את מקצב השדות, השווקים, היום־יום, והתפילה. כתיבת שירה באוקראינית, ובייחוד במאה התשע־עשרה, הייתה לפיכך בחירה פוליטית ולא רק אמנותית: הצהרה על ערך השפה ועל ייחוד העם, ועל חייו היומיומיים הראויים לכבוד.
תחייה תחת אימפריות
מעטות האומות באירופה שהיו נתונות לשליטים זרים כה רבים כמו אוקראינה. בימי הביניים הייתה אוקראינה חלק מרוּס הקייבית — המדינה הסלאבית המזרחית הראשונה, והגדולה באירופה במאה ה־11. אותה "רוס קייבית" הביאה את הנצרות לעמים הסלאביים המזרחיים, ובה נוצרו כרוניקות, דרשות, ומזמורים דתיים. אף שמרכזה ההיסטורי היה בקייב, גם רוסיה רואה עצמה כיורשת רוס הקייבית (ובימי הצאר "איוואן האיום" אף נטלה ממנה את שמה). התמוטטות מדינת רוס הקייבית במאה ה־13 הובילה לעידן של פירוד ומאבקים. לאחר מאות של פלישות והתפוררות צמחה במאה ה־17 ההֶטְמַנוּת הקוזאקית — ישות מדינית חצי־אוטונומית שדגלה באידאלים של חירות ושלטון עצמי. אך בסוף המאה ה־18 אבדה גם אוטונומיה זו: האימפריה הרוסית סיפחה את מרכז אוקראינה ומזרחה, ואילו אדמותיה המערביות נפלו בידי האיחוד הפולני־ליטאי, ובהמשך בידי האימפריה האוסטרו־הונגרית ובית הָבְּסְבּוּרג.*
במאה ה־19 נמצאו האוקראינים אפוא מחולקים בין אימפריות שחששו מהתעוררות לאומית אוקראינית ואסרו עליה שוב ושוב. השלטונות הרוסיים אסרו ספרים וחינוך באוקראינית, תחילה בצו וַאלוּיֵב משנת 1863 (שאסר ספרי לימוד וספרי דת בשפה האוקראינית), ושוב בצו אֶמְס משנת 1876 (שאסר לחלוטין הדפסת טקסטים באוקראינית), כמו גם באיסור על תיאטרון אוקראיני בשנת 1884 וכן הלאה. אך דווקא תחת מגבלות אלה נולדה הספרות האוקראינית המודרנית: משוררים כתבו בחשאי, שלחו את יצירתם לפרסום בניכר, או הסוו את שיריהם המקוריים כאילו היו שירים עממיים ישנים. בשירה הם מצאו מקלט וגם נשק — זו היתה הדרך לומר את מה שאסור היה לומר בגלוי.
(נעיר שגם במלחמה הנוכחית נגד אוקראינה נוהגים הכובשים להחרים ולשרוף ספרות אוקראינית וספרי לימוד באוקראינית, ואף לאסור את השימוש בשפה בבתי הספר באזורים הכבושים.)
בגליציה האוסטרית הייתה הצנזורה רכה יותר, ובה התאפשרה פעילות ספרותית ותרבותית אוקראינית, כל עוד לא הטיפה בגלוי לעצמאות ולמאבק לאומי. הפיצול המדיני יצר אפוא שני מרכזים ספרותיים — חארקיב (ומאוחר יותר, קייב) ולְביב — שהתפתחו בתנאים שונים מאוד אך היו מאוחדים בשאיפה אחת: להוכיח כי האוקראינית מסוגלת לשמש לא רק לשירי עם אלא גם לספרות יפה, למחקר, ולקיום חיים לאומיים מלאים.
ממסורת שבעל־פה ליוצרי ספרות גדולה
לשירה האוקראינית שורשים עמוקים במסורת שבעל־פה. במשך מאות שנים שרו זמרים נודדים שירי עלילה על גבורה ואובדן — בליווי כלי הפריטה המסורתיים, הקוֹבְּזָה או הבַּנְדּוּרָה. שירי עם היו חלק בלתי־נפרד מכל אורחות החיים: חג קציר, חתונות והולדת ילדים, הגלייה בידי השלטונות, ואף אבל על המתים. לשון שירי העם, עשירה בדימויים ומתנגנת, שימשה גם בידור וגם ארכיון לתולדות העם. היא עיצבה את השירה הכתובה שבאה אחריה. גם המלומדים במשוררים שאבו ממקצביה ומדימוייה, וכך שמרה הספרות החדשה על קרבתה לדיבור העממי. המשכיות זו בין הפולקלור לשירה הכתובה הקנתה לשירה האוקראינית את המוזיקליות והישירות הרגשית האופייניות לה.
המאה ה־18 הייתה תקופת מעבר תרבותית: העולם הבארוקי של המנזרים והמלומדים בלטינית וביוונית בא במגע עם רעיונות ההומניזם של עידן הנאורות. הדמות המגלמת תקופה זו יותר מכל היא הפילוסוף, המורה והמשורר הְרִיהוֹ֫רִי סקוֹבוֹרוֹדָ֫ה (1722–1794), המכונה לעיתים "סוקראטס האוקראיני". רוב חייו נדד מכפר לכפר והטיף לחיים של פשטות, מוסר, והרמוניה עם הטבע. שירתו וכתביו משלבים אלגוריה מקראית, מוטיבים קלאסיים, וחכמה עממית ופורשים חזון של חירות פנימית המתעלה על המעמדות החברתיים. משליו והדיאלוגים שחיבר הופצו בכתב יד ובעל־פה, ועיצבו דורות של הגות מוסרית. אף שאינו מוכר במיוחד מחוץ לאוקראינה, השפעתו על הספרות האוקראינית המאוחרת עצומה: הוא לימד שעושרו של אדם אינו ברכושו אלא בתפיסה מוסרית חדה וצלולה — הכרה עצמית היא יסוד החירות.
קולו של סקובורודה מסמן את ראשיתה של הספרות האוקראינית המודרנית — גשר בין שירה דתית להומניזם חילוני, בין למדנות בארוקית לפשטות עממית. ואמונתו כי האמת מתבטאת באופן הטוב ביותר בשפת האם, אף שקדמה לתקופת הלאומיות הרומנטית, בישרה את התחייה התרבותית שבאה אחריה. משום כך הוא המשורר שבו אנו פותחים.
ובעוד שסקובורודה זרע את הזרעים — טָרָ֫ס שֶׁבְצֶ֫'נְקוֹ (1814–1861) הנביט וטיפח אותם. הוא נולד צָמית, ונעשה למשורר הלאומי המובהק של אוקראינה. קובץ שיריו "קוֹבְּזָר" (1840) הפך את דמות הזמר הנודד לסמל של סבלות העם ושל כבודו, של זיכרון קולקטיבי ושל התנגדות. שבצ'נקו כתב באוקראינית בעת שנחשבה ללשון איכרים, והפך אותה לכלי לספרות יפה ולהתנגדות מוסרית. שיריו משלבים יופי לירי עם מחאה חברתית עזה, מבַכּים את סבל העניים והנדכאים, ומוקיעים את העריצות האימפריאלית ואת משעבדי האיכרים. עבור דורות של אוקראינים נעשה שבצ'נקו לא רק סופר אלא נביא — קול מצפון וקול שִחרור.
סביב שבצ'נקו ובני תקופת "האסכולה הרומנטית של חארקיב" צמחה קבוצת משוררים ואנשי רוח שהמשיכו את מפעל התחייה הלאומית ופרסמו את השנתון האוקראיני הראשון: פַּנְטֶלֶימוֹ֫ן קוּלִי֫ש, שקבע תקן לכתיב האוקראיני וחיבר אפוסים היסטוריים; מַרְקִיאַן שַׁשְׁקֶבִיץ', מנהיג הזרם הרומנטי הגליציאני תחת השלטון האוסטרי; ולימים איוואן פְרנקוֹ֫ ולֶסְיָה אוּקראינְקָה, ששילבו ריאליזם וסימבוליזם עם פעילות פוליטית. על אף ההבדלים האזוריים והשלטוניים, היו היוצרים הללו שותפים לאמונה כי הישרדות האומה תלויה בחיוניות לשונה וספרותה. בתקופה זו שימשה השירה תחליף למדינה — מרחב שבו יכלה לשונו של עם נטול ריבונות להצהיר על קיומו. (ומותר להשוות לתפקיד השירה העברית בתקופת התחייה — אותה תקופה — בבניית תודעה לאומית ובחילוּן הלשון העברית.)
מורשת משוררי התחייה מגיעה עד ימינו
למשוררים האוקראינים של התקופה השפה הייתה גורל וייעוד. הכתיבה באוקראינית הייתה הצהרה שהלשון הזו — שנחשבה שנים רבות גסה ועממית — מסוגלת לבטא את מלוא קשת הרגשות והמחשבות האנושיים. כל שיר נשא אפוא משמעות כפולה: אמנותית וקיומית. כל שיר ביטא לא רק "אני מרגיש" או "אני חולם", אלא גם "אנחנו קיימים".
תרגום שירה שכזו לעברית לא רק חוצה את גבולות הלשון; הוא משיב תרבות שהוקטנה, בוטלה, ונחשבה נחותה אל התרבות הכללית, ובפרט אל העברית, וחושף שגם בה נשמעו הקריאות לחירות ולצדק, נחלת הנביאים והמשוררים מאז ומעולם, וגם בה מצאו ביטוי סבלות האדם.
הפואטיקה של המאות ה־18 וה־19 הניחה את היסודות לתרבות האוקראינית המודרנית. היא יצרה לשון ספרותית, עיצבה חזון מוסרי, ובראה סמלים שהעניקו כוח לדורות הבאים לעמוד מול מהפכות, מלחמות, ואיסורים. במאה העשרים — לנוכח הטרגדיות הגדולות אף יותר: השלטון הסובייטי, רצח העם האוקראיני בהרעבה שיזם אותו שלטון בשנים 1932–1933, הטרור הסטליניסטי, והדיכוי התרבותי המתמשך — המשיכו המשוררים האוקראינים לשאוב השראה מדמותו של שבצ'נקו ומקודמיו, ולהזכירם בשמם כאבות רוחניים. יצירתם הענפה נותרה מופת של יושר והתמדה, עדות חיה לכך שאמנות יכולה לשרוד גם דיכוי נחוש.
השירים הכלולים באסופה זו אינם שרידים של עולם שנעלם, אלא קולות חיים הממשיכים לדבר אלינו על שייכות, מצפון, ותקווה. הם נובעים מתרבות שלא הייתה מוכרת או מובנת בשאר העולם, אך מעולם לא חדלה ליצור. קריאת השירים הללו כיום היא הקשבה להמייתו של עם אשר סירב במשך דורות לשתוק, והפך את סבלו לדיבור ולקול. לקורא העברי עשויה עיקשות זו להישמע מוכרת — דומה לאותה התעקשות יהודית עתיקת־יומין לשמר זהות ומסורת על אף כל דיכוי וקושי. אנו מקווים כי תרגומים אלה יסייעו לקרב בין שני עמים שחיו זה לצד זה באוקראינה מאות שנים, אך לא קיימו ביניהם דיאלוג תרבותי עמוק — עמים אשר, על אף כל זאת, חולקים גורל ורגישות דומים. בתחתית כל שיר צירפנו את שמו באוקראינית, לטובת המעוניינים לעיין במקור. בסוף הספר מופיעה רשימת מקורות.
* קצרה היריעה כאן מלהרחיב על ההיסטוריה המרתקת של המרחב האוקראיני. אנחנו מפנים לשני מקורות מצויינים: קורס מקוון מאת פרופ' טימותי סניידר מאוניברסיטת ייל, הזמין לצפייה חינם, בחיפוש Timothy Snyder: The Making of Modern Ukraine. וספר בשם "הסיפור הבלתי סביר והלא מספיק זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית" מאת שלום בוגוסלבסקי, שראה אור בהוצאת זרש.
הְריהוֹ֫רי סְקוֹבוֹרוֹדָ֫ה
(1794-1722)
פילוסוף ממוצא קוזאקי, שחי ופעל בשטח אוקראינה שהיה תחת האימפריה הרוסית, במחוזות פולטאבה וחרקיב של ימינו. סקובורודה היה משורר, מלחין מוזיקה ליטורגית ומרצה לפילוסופיה, תחילה במוסדות השכלה גבוהה, ולאחר שסירב לצנזר את דעותיו בלחץ הכנסייה, כמורה פרטי מבוקש. אורח חייו הנזירי והיותו מסור כל כולו להגוּת ולהוראה הובילו להצמדת הכינוי "סוקרטס" לדמותו עוד בימי חייו. השפעתו על בני דורו ועל הדורות הבאים הייתה עצומה; על אף שכתביו לא נדפסו בימי חייו בשל התנגדות הכנסייה, הם הועתקו והועברו מיד ליד בקרב משכילים.
שפת אימו של סקובורודה הייתה אוקראינית מדוברת, ואת כתביו חיבר כשילוב של סלאבית כנסייתית, אוקראינית ורוסית, תוך שיבוץ מונחים וציטוטים ביוונית עתיקה ובלטינית, וכמו כן שאילת מונחים מלשונות מערב אירופה.
לדברי חוקר הספרות האוקראינית דמיטרו צ'יזֶבְסקי, סקובורודה היה "הנציג האחרון של תקופת 'הברוק האוקראיני', ומצד שני, הוא 'טרום־רומנטיקן אוקראיני', שמבשר את תקופת הרומנטיקה בספרות האוקראינית; שתי התקופות הללו הותירו את החותם העמוק ביותר בחיי הרוח האוקראיניים. לכן, סקובורודה ניצב במרכז ההיסטוריה של חיי הרוח האוקראיניים."
על שיריו המובאים להלן: בשיר "יש לכל עיר לא מעט מנהגים" ניכרת תפיסתו ההיסטוריוסופית — אין חדש תחת השמש, וקִרבה לרעיונות סטואיים. בשיר De Libertate ("על החירות"), שייתכן שהיה חלק משיר הלל ארוך יותר, הוא משבח את החירות, ואת בּוֹהְדָן חמלניצקי, מנהיג המרד האוקראיני נגד האצולה הפולנית ששלטה באוקראינה במאה ה־17. לדברי החוקר לאוניד אושאקוב, חמלניצקי נתפס במאה ה־18, בזמנו של סקובורודה ובזרם "הברוק האוקראיני", כבחיר־האֵל אשר "כמו משה, הוביל את עמו מעבדות לחירות".
בהמשך הכרך יוזכר חמלניצקי שוב ושוב, ובהערות לשירי טאראס שבצ'נקו ניתן לראות איך השתנה היחס אל חמלניצקי מן הקצה אל הקצה.
[יֵשׁ לְכָל עִיר לֹא מְעַט מִנְהָגִים]
אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ בְּחָכְמָה יֶהְגֶּה, וּבִתְבוּנָה יִשְׁעֶה.
(חכמת בן סירא, י"ד, כ')
יֵשׁ לְכָל עִיר לֹא מְעַט מִנְהָגִים,
גַּם לְכָל אִישׁ יֵשׁ אֵין־סְפֹר הֲגִיגִים.
כָּל לֵב יֹאהַב בְּדַרְכּוֹ בְּחֻמּוֹ,
גַּם לְכָל חֵךְ יֶעֱרַב טַעְמוֹ.
אַךְ בְּלִבִּי — מַחֲשָׁבָה יְחִידָה,
רֶגַע שָׁלֵו נִשְׁמָתִי לֹא תֵּדַע.
זֶה מִסְתּוֹבֵב בֵּין בָּתֵּי הַשָּׂרִים,
זֶה מְרַמֶּה בְּמִסְחָר בִּשְׁקָרִים.
זֶה מִתְגָּאֶה וּבוֹנֶה בַּיִת רָם.
זֶה מְקַלֵּף בְּרִבִּית אֶת הָעָם.
אַךְ בְּלִבִּי — מַחֲשָׁבָה יְחִידָה,
רֶגַע שָׁלֵו נִשְׁמָתִי לֹא תֵּדַע.
זֶה רַק חוֹמֵד אֲחֻזּוֹת וּשְׁדֵמוֹת,
זֶה בַּנֵּכָר מְחַפֵּשׂ בְּהֵמוֹת.
פֹּה אוֹהֲבִים רַק לָצוּד עִם כְּלָבִים,
שָׁם הוֹלְלִים, זוֹלְלִים וְסוֹבְאִים.
אַךְ בְּלִבִּי — מַחֲשָׁבָה יְחִידָה,
רֶגַע שָׁלֵו נִשְׁמָתִי לֹא תֵּדַע.
כָּל הַשּׁוֹפְטִים עֲרוּמִים בַּחֻקִּים.
כָּל הַסְּטוּדֶנְטִים מַרְבִּים וִכּוּחִים.
זֶה רַק חוֹמֵד מַזְמוּטֵי אַהֲבָה —
כַּמָּה אִוֶּלֶת בְּכָל תַּאֲוָה.
לִי — דְּאָגָה יְחִידָה בַּנְּשָׁמָה:
אֵיךְ גַּם אֶחְיֶה גַּם אָמוּת בְּחָכְמָה.
זֶה מִתְחַנְחֵן וּמַחֲנִיף בִּשְׁקָרִים,
זֶה מְרַפֵּא — אֲנָשִׁים נִפְטָרִים,
זֶה לִפְנֵי בֵּית תַּקִּיפִים מִתְרַפֵּס,
זֶה — רַק מָדוֹן וּמְרִיבָה מְחַפֵּשׂ.
אַךְ בְּלִבִּי — מַחֲשָׁבָה יְחִידָה,
רֶגַע שָׁלֵו נִשְׁמָתִי לֹא תֵּדַע.
מָוֶת נוֹרָא, הַשּׁוֹלֵט בְּכֻלָּם,
עַל אַף אֶחָד לֹא תָּחוּס לְעוֹלָם.
הֵלֶךְ גַּם מֶלֶךְ תִּקְצֹר בַּחֶרְמֵשׁ
אָנוּ נִכְלֶה כְּמוֹ תֶּבֶן בָּאֵשׁ.
אֶלָּא לָנֶצַח אוֹתְךָ לֹא יִירָא
אִישׁ טְהוֹר־מִדּוֹת שֶׁיִּחְיֶה בְּיָשְׁרָה.
סוֹף
«Всякому городу нравъ и права»
De Libertate **
מָה הַחֵרוּת? הַטּוֹבָה בְּטִיבָהּ הִיא?
אוֹמְרִים שֶׁקּוֹסֶמֶת לַכֹּל בִּזְהָבָהּ הִיא.
אֵין הִיא זָהָב: כָּל אוֹצְרוֹת עוֹלָמֵנוּ —
הֵם כְּנֶגְדָּהּ — רַק בִּצָּה בְּעֵינֵינוּ.
כֹּה אִזָּהֵר מִכָּל שְׁטוּת אוֹ אִוֶּלֶת —
זוֹ שֶׁחֵרוּת מֵאָדָם הִיא שׁוֹלֶלֶת.
לְךָ לָנֶצַח שִׁירַת תִּשְׁבַּחְתֵּנוּ,
בּוֹהְדָן גִּבּוֹרֵנוּ, אֲבִי חֵרוּתֵנוּ!
** לטינית: על החירות.
