1
כשהגעתי לגיל שלושים החלטתי להיענות בחיוב להצעת הנישואין של ניר והזמנתי אותו אלינו, כדי שיכיר את אבי ואת מַמֶה ופֶּפֶּה, סביי.
"פה גדלת?" שאל אותי בסוף הערב, כשליוויתי אותו בשביל הכניסה המוביל לכביש, שם חנה. "איזו משפחה מוזרה יש לך."
המשפט שלו הכעיס אותי, אך לא הגבתי. אחרי שנפרדנו בחיבוק ונשיקה שגרתיים וחזרתי הביתה, התעוררו בי מחשבות. עד אז לא חשבתי על משפחתי כעל משפחה מוזרה. בשבילי היא הייתה המשפחה שאהבתי מאוד ובה חשתי אהובה, מאושרת ואסירת תודה על שזכיתי לגדול בה.
בעודי צועדת חזרה לבית נזכרתי לפתע בביקור כיתתי במכוורת שלנו, שהייתה משותפת עם השכנים: מריק ופפה הקימו אותה, ואבא ואריה המשיכו את השושלת. שחר, בנם של אריה ורוחמה, היה בן גילי וגדלנו יחד מיום שזכרנו את עצמנו.
אריה, שותפו של אבא במכוורת, היה בן־דודה של מנהלת בית הספר. הוא התנצל בפני אבא על כך שלא הייתה לו ברירה אלא לאפשר את הביקור. אבא אהב את השקט שלו, ורעש ילדים היה לו מיותר. הספקנו לו שחר ואני, אמר לאריה, אך בסוף הוא ויתר. בגאווה רבה עטינו, שחר ואני, את הכפפות, המסווה והסרבל הלבנים שקיבלנו שנה לפני כן, בכיתה א', ויצאנו החוצה עם בני הכיתה לפרדס שבו עמדו הכוורות. תחת עיניהם המשגיחות של אבותינו הדגמנו לכולם איך אנו פותחים כוורת מלאת דבורים ושולפים חלה מתוכה. הבנות צווחו בבעתה ונמלטו חזרה למחסן המכוורת. המורה והבנים התרחקו מאיתנו למרחק שנראה להם בטוח. הראינו להם את החלה: במרכזה תאים ובהם זחלי דבורים, ומסביב להם תאים מלאי דבש או אבקת פרחים.
אחרי שהסרנו את ביגוד המגן עלה בי יצר דווקאי, ולמרות מבט האזהרה של אבא, שהבין את כוונתי, שלפתי בידיים חשופות כדור דבורים מהכוורת, נעצתי בו את אצבעותיי וגלגלתי אותו בין כפות ידיי. הסברתי להם שהפועלות של הדבורים מתאספות סביב המלכה, והיא מוגנת במרכז הכדור שהן יוצרות סביבה.
"אל תספרי להם סיפורים," התנגדה המחנכת. "מעולם לא שמעתי על כדור דבורים."
"אבל זה נכון!" כעס שחר.
"אתה בכלל אל תתערב. מספיק אתה מפריע בכיתה."
לפני שאריה הספיק לענות לה, אמר אבא: "זה ממש ככה, כמו שדורי אומרת. זה כדור דבורים."
"השם שלה הוא דבורה," תיקנה אותו המורה בלי להתייחס לדבריו.
"השם שלה הוא מה שהיא בוחרת," עמד אבא על שלו. למגינת ליבה של אימא, היה זה הוא שהתעקש לתת לי את השם דבורה, שנחשב בעיניו שם שמכבד את הדבורים שהם גידלו. ולכן הערכתי אותו עוד יותר על כך שמגיל צעיר, כשהודעתי לכולם שאני דורי, הוא מעולם לא תיקן אותי.
אבא לחש למורה בשקט שכדאי שלא תעליב את תלמידיה, בעיקר לא את אלה שלומדים דברים חדשים שאפילו המורים שלהם לא יודעים. אבל אני שמעתי.
הם ברחו החוצה כשהמורה בעקבותיהם, וברקע נשמע צחוקם של שחר ופפה.
"הפועלות שאופפות את המלכה לא שומרות עליה. על הגנת הכוורת ממונות הדבורים השומרות בפתח הכוורת," העיר לי אבא. "המלכה מפזרת על כל הגוף שלה חומר מיוחד שהיא מפרישה, שנקרא פרומון המלכה. הפועלות שבפמליה של המלכה מלקקות את החומר הזה ומעבירות אותו לשאר הפועלות, על ידי כך שהן מערבבות אותו עם האוכל ומאכילות פועלות אחרות. כך, לכל הכוורת יש את פרומון המלכה שלה, וזה מה שגורם למושבה להישאר מלוכדת. החומר המיוחד הזה גם גורם לכך שהפועלות לא מטילות ביצים."
"אז למה לא תיקנת אותי?" עמדתי לבכות.
"כאילו שהם יזכרו משהו ממה שאמרת!" קפץ שחר. "הם רק יזכרו כמה שהם פחדו..." מלמל בבוז.
"ילד חכם," חייך אליו אבא, ואריה ליטף את ראשו.
מאוחר יותר סיפרתי לשחר את מה שאבא לחש למורה. הוא אמר מתוך רוגז שהוא לבית הספר לא חוזר, ואם יכריחו אותו, הוא מוכן אפילו לברוח מהבית.
"היא לא שווה את זה ואתה מסיים את בית הספר," אמר פתאום אריה. צחקתי. לאבות שלנו הייתה יכולת לצוץ פתאום משום מקום בלי ששמעו אותם. הם למדו ללכת בשקט ובתנועות מדודות כדי לא להפריע לדבורים.
כשהגעתי לכיתה למוחרת, כולם הצביעו עליי וכינו אותי משוגעת ומוזרה. הם השתתקו רק כששחר הצהיר בקול רם שירביץ לכל מי שאומר משהו.
מאז, חדלתי לייחס חשיבות למילים שנאמרות עליי.
אף על פי שההערה ההיא של ניר על משפחתי הציקה לי, נישאתי לו. הדחקתי את ההתלבטויות שהיו לי, כי הבנתי היטב שההחלטה שלי נבעה בעיקר משיקול הגיוני של כדאיות ולא מתוך רגש עמוק כלפיו. חיבבתי אותו ואהבתי להיות בחברתו. חשבתי שזו החלטה נבונה שמתאימה לאורח חיי הנוכחי וכי היא תיטיב עימי בעתיד.
פֶּפֶּה ומַמֶה, כך כינינו את סביי מצד אבי, עלו מאלזס בשנות השישים, ברגע שהצליחו למכור את נחלתם, ומעולם לא חזרו לשם. הם בנו את ביתם במושבה שבה נולדתי. פפה, שעסק בגידול דבורים באלזס כאביו לפניו, שכנע את מריק, שכנו החדש, להקים יחד מכוורת במקביל לגידול פרדסים, הענף הנפוץ אז במושבה. הוא הבטיח להעביר לו את כל הידע שצבר בנושא, והם גישרו על פערי העברית בעזרת יידיש, תנועות ידיים ועבודה קשה. הם אכן הקימו מכוורת לתפארת, אותה אחת שקיימת עד היום. הם בנו מחסנים בגדלים שונים בשטח משותף שבין שתי החצרות, ושלושה דורות התרוצצו כל הזמן בחצר: סבא מָריק, אריה בנו ושחר נכדו, ואנו: פפה, אבא ברנאר ואני, שמגיל צעיר התמלאתי גאווה כשהציגו אותי כדור הרביעי של דבוראים למשפחת קולמר ("כוורנים," היה אומר אבא, "ורק אם אין ברירה נסכים להגיד דבוראים. אך בשום פנים ואופן לא דִבשאים, כמו אלה שקוראים כך לעצמם." ופפה היה מוסיף: "מגדלי דבורים, זה מה שמריק אוהב להגיד.").
משפחתה של מַמֶה התגוררה בדיז'ון. כשמלאו לה שמונה־עשרה היא הגיעה לאלזס כדי לבקר את בת־דודתה, למרות שמשפחתה אסרה עליה לנסוע לבד בזמנים ההם. שם הכירה את פפה והם התאהבו והתחתנו. "ואף פעם לא התחרטתי שעזבתי את העיר הגדולה והיפה, כי הרווחתי את האדם הכי טוב בעולם. רק חבל," הוסיפה במבט מצועף, "שלקח לי הרבה זמן להיכנס להיריון ואחרי ברנאר לא הצלחתי להביא עוד ילדים לעולם. ואני לא מצטערת על הניתוק ממשפחתי, שהעדיפה לנדות אותי אחרי שהתארסתי, במקום לשמוח בשמחתי. הם אפילו לא טרחו להכיר את האיש הנהדר שלי."
מַמֶה אהבה לספר לי סיפורים שחזרו על עצמם מזוויות שונות בצרפתית, שפת האם שלה. היא שהסבירה לי שבתחילת המאה התשע־עשרה הכריחו את כל היהודים באלזס לאמץ שם משפחה. כמו הרבה יהודים באירופה, חלקם בחרו שם משפחה על שם העיירה שבה גרו או לפי המקצוע שלהם. סבא רבא־רבא של פפה החליט על השם קולמר. הם גרו בכפר הסמוך לעיירה ההיא, אלא ששמו היה מסובך מכדי להשתמש בו כשם משפחה.
"ואל תחשבי שאנחנו מתגעגעים לשם," הייתה מוסיפה, "בעיקר לא אחרי המלחמה האחרונה. את יודעת, פעם אסור היה ליהודים לגור בערים. כשהיה יורד הערב היו תוקעים בחצוצרה או בפעמון, כל מקום עם המנהג שלו, להודיע ליהודים שעבדו בעיר שעליהם לעזוב מייד ולחזור לכפריהם לפני השקיעה. והאימהות של הגויים היו מפחידות את הילדים שלהן: 'אם לא תתנהגו יפה, היהודים ייקחו אתכם איתם כשהם עוזבים בלילה חזרה לכפרים שלהם'. ככה סיפרה לי חמותי. כאילו לא היו מספיק עלילות נגדנו מאז ומתמיד," הייתה נאנחת ואוספת אותי לחיקה, ומזכירה לי שעלינו להעריך את מה שיש לנו. הייתי שואפת אל קרבי את ריח הדבש שעלה ממנה. ממה האמינה בכוח הדבש שלנו, וחוץ ממטעמים שהכינה ותובלו בדבש, הייתה רוקחת ממנו תרופות וקרמים.
מֶמֶה סיפרה לי שאימא עלתה מפריז עם חברתה הטובה שנים רבות אחריהם. חברתה הכירה מייד בן־זוג, צרפתי אף הוא, ונישאה לו. אימי, שלא רצתה להישאר לבד, חיפשה נואשות חתן דובר צרפתית שעימו תוכל להקים משפחה, וכך פגשה באבי. כשהחליטו להתחתן, סביי בנו לעצמם בית קטן בחצר והשאירו את הבית הגדול לזוג הצעיר. אימא דרשה את הגדלת הבית ושיפוצו, ריהטה אותו כראות עיניה, ואת הרהיטים שלא אהבה שמה באחד המחסנים שבמכוורת. היא רצתה להפוך את אבא לחתן שראתה בדמיונה: שיתלבש כיאות, שלא יתלכלך בעבודת המשק ושיחפש משרה בחוץ. יש מספיק כוורנים במכוורת, אמרה. אבא לא היה מוכן לוותר על העיסוק בדבורים, והיא מצאה עבודה בעיר הסמוכה, בעסק משפחתי שחיפש מזכירה דוברת צרפתית.
היא הייתה צעירה ממנו בכמה שנים, חדורת מטרה, ואולי לכן לא חשבה שיקשה על פריזאית כמוה לגור בכפר. וכשממה הייתה אומרת זאת, מבטה היה נישא לכיוון חדרה של אימי, וחשתי בביקורת שהייתה לה כלפיה.
מגיל צעיר זכרתי איך אימא סלדה מהסובב אותה. היא נשארה בקשר הדוק עם חברתה, שבעלה היה אדם דתי ונולדו להם שלושה בנים. היא הייתה משוחחת עימה מדי יום בטלפון כשחזרה מהעבודה ומתלוננת: על הבית שלנו שכולו מזבלה של דבורים, על חוסר העידון של הכפריים האלה, על האוכל שמֶמֶה בישלה, על הריהוט הנוראי שהם הביאו מהכפר באלזס, שתודה לאל, רק חלק קטן ממנו נותר בבית. היא שנאה את החצר העמוסה בכלי עבודה, בטרקטורים ובכלי רכב ישנים, במחסנים ובריחות ובדבורים. בפעם הראשונה שאבא הביא אותה למכוורת היא נעקצה, ומאז לא דרכה עוד רגלה בחצר לעולם.
התירוץ שלה היה שהיא אלרגית לדבורים, ולא שעתה לאבא שאמר לה שלא כך נראית אלרגיה לעקיצת דבורה. היא עמדה על שלה: הדבורים יכולות לגרום למותה, ואין סיכוי שתתקרב אליהן. היא סלדה מהן. אם נכנסה דבורה הביתה, הייתה רודפת אחריה כמו מטורפת, מגבת בידה, עד שהייתה הורגת אותה, מה שגרם לי לפרוץ בבכי. אני, שכה אהבתי את ביתנו ואת בית סביי, ואת המכוורת והמחסנים שלנו ואת הדבורים והכוורות וההמולה התמידית והזמזום והריחות – לא יכולתי להבין איך היא יכולה לחוש כך. הייתי יושבת על כיסא גבוה במחסן הגדול, אותו מחסן שאליו הועברו רוב הרהיטים של סביי שהוצאו מביתנו ושלא היה להם מקום אצלם. רגליו של הכיסא היו מעוקלות ומעוטרות ראשי אריות, ואני הייתי גברת מהודרת בארמון. המשענות של הספה היו חרוטות בצורת צדפות, ואני אהבתי להעביר את אצבעותיי על העיקולים שלהן, חושבת על אימא, ותמהה: איך אפשר שלא לאהוב את מה שיש לנו?
אין לי ספק שאימי אהבה אותי בדרכה שלה, אך בריחוק מסוים. ייחסתי את זה לעובדה שדמיתי מאוד למשפחת אבי: חסונה ומוצקה כמותם, פניי מרובעות ולא מעודנות, בניגוד לה, ומאוד שקטה. אך נראה לי שמה שהכי הרחיק אותה ממני הייתה העובדה שאהבתי את ילדותי ואת החיים שלנו, כפי שאהבו אבי וסביי. אהבתי ללבוש בגדים פשוטים ונוחים שאפשר ללכלכם בלי להתחשב במזג האוויר, בבוץ או בחומרים שבהם נגענו, והיא אמרה שיש לה בחילה מריח המכוורת על בגדיי – שילוב ריחות נהדרים של עשן, דבש, דונג ופרופוליס. ממילא לא היא זו שטיפלה בבגדיי, אלא ממה, שכיבסה אותם במכונת הכביסה הגדולה שניצבה במחסן הגדול ליד המכוורת. ממה מעולם לא התלוננה ולא אמרה דבר לאבא או לי על אימא. היא תמיד זמזמה מנגינות שאגרה בימי חייה, ולאורך השנים הייתי מוצאת את עצמי מזמזמת אותן במוחי ברגעים של לחץ או כשהציפו אותי רגשות שעימם התקשיתי להתמודד. בכל פעם שחשתי שאימא מאוכזבת ממני הייתי בורחת למכוורת ומעסיקה את עצמי, או מבקשת מממה שתספר לי סיפור. היא מעולם לא סירבה.
חייתי בבליל שפות. ממה ופפה ואבא דיברו ביניהם צרפתית ואלזסית. עם השכנים דיברנו עברית, וסביי דיברו עם השכנים עברית מאולזסת ותנ"כית, וגם גרמנית שתורגמה ליידיש. אימא, שלא אהבה אותם – ובעצם לא אהבה שום דבר שאינו קשור בה – השתדלה לא לפגוש אותם ולא ליצור עימם שום מגע.
היא דרשה שכולנו נדבר צרפתית בבית, וזו הייתה השפה השלטת, ולכן הבנתי את כל מה שדיברו, אך לא התערבתי. הייתי שתקנית כמו אבי וכמו פפה, והצטערתי שאיני מסוגלת לומר לה שאנו לא רק מתפרנסים מהמכוורת, אלא גם אוהבים אותה.
אימא הייתה קמה בבקרים ברגע האחרון, מתאפרת ומתלבשת בקפידה, שותה קפה בעמידה ויוצאת לעבודתה בעיר. בוויכוחים הבודדים בינה לבין אבא שבהם נכחתי, נהגה לענות לו שהיא חייבת להיראות טוב, כי היא צריכה להיות ייצוגית בעבודה, ומכיוון שיש לה חשבון בנק משלה היא תחליט מה היא עושה עם הכסף שלה. המכונית שלנו הייתה טנדר עבודה, והיא התעקשה שאבא יממן לה מכונית ראויה. אבא הסכים, אולי כדי לשמור על אווירה רגועה בבית.
רק כשהתבגרתי הבנתי למה אני בת יחידה. שלא כמו ממה ופפה, הוריי גרו בחדרים נפרדים מאז שזכרתי את עצמי, ומעולם לא ראיתי רגש או דיבור של חיבה שעוברים ביניהם.
אהבתי את ממה ופפה, והכי הכי את אבא, אבל גם את שכנינו שהיו בני משפחה עבורי, ובעיקר את שחר. כשהייתי קטנה אפילו חשבתי שהוריו הם הדודים שלנו: רוחמה אימו ואריה אביו, שהיה חברו הטוב של אבא ולא רק שותפו למכוורת. תמיד קצת פחדתי מרוחמה. היא הייתה אישה קולנית והקפידה הקפדה יתרה על ניקיון הבית. סביו של שחר היו מריק ומניה, שקראתי להם סבא וסבתא. לשחר, שהיה כמו אח עבורי, היו שלוש אחיות גדולות ממנו, שהתייחסו לשנינו כמו אל מטרד, והוא בילה יותר זמן אצלנו ואיתי מאשר בביתו. לאיש לא הפריע שאין מחיצות בין שתי החצרות, ושאפשר היה להיכנס לבית בלי לדפוק בדלת. המכוורת הפכה לשטח הכינוס הקבוע של כולנו.
שחר ואני כמעט לא שיחקנו עם ילדים אחרים בילדותנו, במיוחד לא אני, ונהגנו להשתובב בחצר המשותפת. מגיל צעיר עמדנו ליד אבותינו, למדנו איך רודים דבש, ועזרנו לשלוף את חלות הדבש מהכוורות. מהופנטים הבטנו בסכינים המסירים את כיסויי הדונג מתאי הדבש, ובאופן שבו מועברות החלות למכונת הרדייה, שהייתה קסם בעינינו. סביבנו התעופפו מאות דבורים והזמזום שלהן היה כמו שירה לאוזנינו. בהפסקות העבודה נהגנו לשבת עם פפה, שהעברית שלו הייתה טובה יותר מאשר של ממה, ולשמוע סיפורים. עם כל השַתקנות הרווחת במשפחתנו, היינו דברנים גדולים כשזה נגע לדבורים. הוא דיבר בהערצה על החברוּת של הדבורים, על ההקרבה של הפרט למען הכלל ועל העבודה הקשה והאין־סופית של הפועלות. מדי פעם היה ניגש לארון, מביא משם חוברות דקות ובהן שרטוטים ואיורים, ומסביר לנו על כוורות עתיקות ועל איסוף דבש כמו שנהגו לעשות פעם. היה זה ארון משרדי ממתכת, כמו זה שהיה לנו בגן, ובו מגובבים עשרות חוברות וספרים בערבוביה, אבל פפה הכיר כל דף בכל חוברת. בזמנו, החוברות הישנות המהוהות והספרים המוכתמים היו מונחים בספרייה שבסלון, עד שאימא סילקה אותם מן הבית.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
