*
אמא שלי היתה בת 88. היא בדיוק סיימה להלחין את האופרה הראשונה בטרילוגיה המקראית שלה, היא התחילה ללמוד תוכנת עיצוב תלת ממדי כדי שתוכל להדפיס את הפסלים שאצבעותיה כבר לא יכלו לכייר, היא היתה מוקפת באהבה, בהערצה, במטפלים, במורים, בחברות מכל הגילים, ואז היא שברה את צוואר הירך. העצם היתה פריכה ומחוררת כמו ספוג, אבל המנתח היה קל דעת. במקום להחליף לה את המפרק הוא הסתפק בשלושה ברגים. היא השתקמה במהירות וקמה על רגליה, וכעבור פחות מחודש העצם נשברה מחדש.
הזמנה למסיבה
כשכבר נואשה מן השיקוי, הגיע פתאום הסמס. היא התעוררה לחיים (נס! נס!) ושלחה להביא את החבילה. ומיד סימסה לבני נמר, נכדה, שחי בטולוז. "נמר אהוב, מתי בשבוע הבא תוכל לבוא למסיבת הפרידה?" הוא לא הגיב. ויומיים אחר כך, כשאהוב ליבי הגיע לסדר משהו (במחשב, באימייל שהשתגע) הוא כל כך נחרד ממצבה, מחולשתה, שכתב לנמר שיבוא מהר, אחרת היא פשוט תגווע לפני שיספיק להיפרד. וגם אני התקשרתי אליו וגיליתי שהיא סימסה למספר הלא נכון. הוא נערך מיד והודיע שהוא מגיע בשבת לשלושה ימים.
היא קבעה את מותה ליום ראשון, ועכשיו לא נותר לה אלא להרחיק את המטפלת. יש לה ילדים במולדתה ואמא לא מוכנה לערב אותה בשום צורה. נדין פורצת בבכי כאילו ניחשה, ולאט לאט מתברר שהיא לא בוכה רק על אמא. הוויזה שלה עומדת לפקוע והיא לא תחודש אם לא תהיה לה מעסיקה. אמא, מעשית כדרכה, התקשרה לסוכנת ששידכה לה את נדין, והכריזה: "אני מרגישה שאני עומדת למות". ואחרי שהסוכנת הבטיחה לדאוג למטפלת, הוסכם שנדין תיסע עם חברותיה לחרמון. אמא נתנה לה מאתיים שקל לבזבוזים וציוותה עליה ליהנות: enjoy! enjoy! enjoy! (שלוש פעמים). וביום שישי הזמינה את דרור להיפרד.
דרור היה המטפל שלה באכילה רגשית. הם דבקו זה בזה מהטיפול הראשון, כשדרור שאל אותה מה היא מרגישה. מתחשק לי לרקוד, היא אמרה. מה לרקוד? הוא שאל. טנגו, היא ענתה. ועד מהרה הם רקדו לצלילי הנייד. זה שעשע אותה ושבה את ליבה. בסופו של דבר הם טיפלו זה בזה, אבל זה כבר סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת. בשעה היעודה הם הסתגרו בחדרה והדמעות זלגו כמים.
עוד קודם לכן, ברגע שנמר נקרא להיפרד, עברה סביון אחותי לבית של אמא, להסניף אותה כל עוד אפשר. וגם היא, שנאחזה בכל שביב של תקווה שאמא תתאושש, שתחזור לעצמה ולחיים, והציקה לה ברשימת הדברים שבשבילם שווה לחיות עד שאמא עייפה ואמרה די! נחרץ — גם היא השתכנעה לבסוף שאלה לא חיים בשבילה, שלעולם־לעולם ובשום נסיבות לא היתה מוכנה לסיום כזה. סביון עברה אליה ביום שלישי, ואני הצטרפתי בשישי כדי לאפשר לה להשלים קצת שינה. מאז הניתוח השני אמא לא מצאה מנוחה. היא נזקקה לעזרה רבה בלילות וסירבה להעיר את נדין, על אף התראותיו של הרופא מנפילה נוספת, ועל אף האינטרקום שהותקן במיוחד לשם כך, ועל אף הפצרותיה של נדין עצמה. סביון ישנה איתה במיטה וקמה בכל פעם שנזקקה לעזרה.
כשהגעתי בערב שבת מצאתי אמא מאושרת, שותה בצימאון מיץ תפוזים סחוט, אוכלת. בצילומים של סביון היא מתועדת רכה, נינוחה, חייכנית, קלת תנועה, משכלת רגל על רגל. אנחנו נדהמות מן השינוי. "אין לכן מושג כמה אני מאושרת שמחר זה ייגמר", היא אומרת.
כשאנחנו נכנסות סוף סוף למיטה היא נהיית ערנית ופעלתנית חרף כדורי ההרגעה והקנאביס הרפואי. כל כמה דקות היא צריכה פיפי, או עזרה בשינוי תנוחה או בסידור הכריות שהתפזרו, או בגריבת גרביים או בגירוד ברגל (עד זוב דם, היא מדרבנת אותי. אני לא מסכימה).
ברשימות שכתבתי בזמן אמת, לפני שאיבדה את הכרתה, כתוב שהיא נעימה וצחקנית ורק לעיתים רחוקות יבבנית, שהיא נזקקת ומלאת תודה מתוקה, ועם זאת מרוכזת בעצמה ולגמרי לא נגישה. כשהיא טועה, נניח טוענת שהתכתבה עם וילי במייל (וילי היה הנער שנשלח ארצה בספינת מעפילים וגדל איתה ועם אחִיה בבית הוריה. הוא נפטר לפני שנים רבות, מהתקף לב), ואני אומרת לה, אבל אמא, כשווילי מת עוד לא היה אינטרנט, לא היו מחשבים, היא מרעימה עליי בקולה: I beg to differ! כמו במועדון ויכוחים אנגלי. אבל כשאני מזכירה לה איך ילדיו של וילי באו ארצה כדי ללמוד על האב שבקושי הכירו, איך נפלו לזרועותיה ואימצו אותה לליבם, היא שוקלת את זה קצת ואומרת: יש משהו בדברייך...
אחד הכדורים שלקחה גורם לה להזיות וגם לאיזה בלבול בדיבור. המילים מתחלפות לה פתאום. היא אומרת למשל, כקוראת מתכון מתוך ספר בישול, שימי שלוש קלמנטינות זו על זו, ומתכוונת שאסדר מחדש את שלושת הכרים מתחת לראשה. המיטה כולה זרועה בכרים שצריך לסדר: מתחת לראשה, לבִרכה, לקרסוליה, בין ירכיה — לרפד כל מכאוב. זה מה שהקסים אותה בקורס הוויפאסאנה שעשתה בשנה שעברה: כל פיגומי והיכלי הכריות שהתלמידים הקימו כדי לשרוד את השעות הארוכות של הישיבה. בלילה ההוא פרחה המילה כרים מראשה והיא החליפה אותה במילים אחרות: קלמנטינות, כדורים, כיפות... היה בזה משהו פנטסטי ונונסנסי, כמו ב"אליס בארץ הפלאות", כשכדורי הקריקט מוחלפים בקיפודים והמחבטים בציפורי פלמינגו והמשחק כולו מקבל טוויסט עצמאי ובלתי נשלט.
זה קצת מבהיל — בעיקר הפחד שמשהו השתבש אצלה, שאיבדה את צלילותה, את שפיותה הנוצצת — ומאוד מצחיק. גם אמא עצמה משועשעת. כשאני אומרת לה, אמא, את חולמת, או — את הוזה, היא משתוממת וצוחקת על עצמה. סביון שישֵׁנה על מזרן בחדר הסמוך נזעקת שוב ושוב לברר על מה צוחקים. ובכל פעם שהיא מופיעה בדלת אמא אומרת, "הו, הנה פרצוף מוכר". זה ההומור שלה, אבל משפטים אחרים מלאי סוד או קוד או פשוט פורחים באוויר: "תפתחי את הפרחים שלא יסְקְלו", היא מבקשת. וגם "חמישים אלף כדורים נעלמו. תמצאי לי אותם או שאני יורה", או "נתנו לי כדור נגד שינה כדי לגלות את השמות של האבנים ולא גילו. זו היתה מִרְמה". כשאני שואלת בתסכול מסוים, אמא, מה את רוצה? היא מכריזה: "אני רוצה לשכב עלייך!" ופעם אחרת היא עונה בתמיהה: "אני באמת לא יודעת". סביון התמקמה בינתיים על כרית לרגלי המיטה. במסגרת השפה החדשה אמא קוראת לשתינו סביון, את החיסכון הזה דווקא קל להבין.
לולא רשמתי את האירועים בזמן התרחשותם, הם היו נבלעים מן הסתם בגל הגדול של ההמשך, אבל במחברת כתוב שאני מתבוננת סביבי וחושבת מה מכל החפצים היפהפיים הייתי רוצה כמזכרת, ובכל פעם שמשהו קוסם לי, אני מגלה שהוא היה שייך קודם לסבתא ציפורה וסבא גדליה. לכל מה שעבר דרכם יש טעם של פלא. ואני לא מדברת רק על שכיות החמדה כמו הספלים היפניים הזהובים שהחרסינה הדקיקה שלהם נהיית שקופה כמו נייר מול האור, אלא גם על התולעים שנפלטו ממטחנת הבשר של סבתי, והיו משנות את צבען מאדום לוורוד ומוורוד ללבן על פי נתחי הבשר או הדגים או החלה או הבצל שבהם הולעטה — אבל לא מיד, היה איזה שיהוי, הן נהנו למתוח אותך קצת. והיו גם תקליטי האופרה העבים והכבדים של סבי, שבלב כל אחד מהם, בעיגול הפנימי, צויר כלב מאזין לגרמופון מוזהב, כאילו שאופרות נועדו לכלבים, ובני האדם רק נהנים מן ההפקר. והמברשת להסרת קורי עכביש מהתקרה שעמדה בפינה על רגלה היחידה, ההפך מן המטאטא שעמד על ראשו השעיר, מה שגרם לי תחושה משונה כאילו התקרה היא השתקפות של הרצפה, או להפך. הרצפה עצמה היתה צהובה כמו דרך הלבנים הצהובות, ואף שנשטפה שלוש פעמים בשבוע, כפות הרגליים תמיד השחירו כשנגעו בה: בגלל הפיח של האוטובוסים, זה היה ההסבר, אלא שעל המרצפות הפיח היה בלתי נראה, נדרשו רגליים יחפות כדי לחשוף את קיומו. בלילות, כשישנתי בחדרה של סבתי, היו מלבנים של אור נוסעים על הקירות. הקול המוזר שפלטו מעצורי האוויר של האוטובוסים היה מתערבב בקריאותיהן של הקוקיות.
היו שלוש קוקיות בדירה. כל אחת מהן התגוררה בשעון דמוי־שובך משלה, וסבי חובב הניצוח כיוון אותן כך שיקראו בזו אחר זו: קודם קוקיית הסלון ואחריה קוקיית המסדרון, ואחרונה חביבה קוקיית חדר השינה של סבתי. השובך שלה היה הבהיר והמשוכלל מכולם. חלונה של הציפור נשקף אל מרפסת עם זוגות אוהבים. בכל שעה עגולה נשמע קול נגינה, המרפסת הסתחררה והזוגות הסתחררו בתוכה, וכשהשקט חזר עמדו כולם מריקודם עד לשעה הבאה.
מסנטרו של כל שעון בצבצו שרשראות דקיקות. בקצות שתיים מהן נתלו אצטרובלי מתכת; כל היום זחלו האצטרובלים אל הרצפה וכל ערב נתפסו והוחזרו לנקודת המוצא. במשך השנים עייפו השעונים והאטו את מהלכם. סבי בדק ומצא שאצטרובלי המתכת זקוקים לתוספת משקל, ולפיכך תלה עליהם כּלֵי עבודה. אני זוכרת את התמיהה שעוררו בי השובכים המצועצעים, שצבתות, פליירים ופטישים תלויים בזקנם כסחופֶת מעומקי התת מודע.
סבי היה חסין לרגישויות הסוריאליסטיות שלי כמו לסדר הבורגני המצמצם כל חפץ לתכלית ידועה מראש. כל שנה לקראת ליל הסדר היה מפרק את דלת הסלון כדי להאריך את שולחן החג. הדלת שהופקעה מריקודה החדגוני — אותו רבע־מעגל הלוך ושוב — נראתה פגיעה ומבולבלת בשוכבה על חמורי הברזל שריתך לה בבית החרושת. ובזמן שפירק את הידית — הוא היה מוכרח לפרק אותה, שלא תפריע למפה — נגלה הסוד הקטן והמלוכלך של הדלת: התברר שמתחת לידית היא לא היתה צחורה וחלקה, אלא חומה ומחוטטת. באותה הזדמנות היה סבי מסיר את כנפות חלונו ומאחסן אותן בבוידעם עד הסתיו.
הוא היה איש עדין ונוקשה ששנא רעש, בזבוז, בלגן. כל בוקר השכים ונסע לבית החרושת, ובערב הקדים לשכב. אם השתוללתי שם עם אחותי ועם תדי בן דודנו, היה מגדף אותנו בערבית מבעד לדלת הסגורה. ואם עדיין לא נרגענו — או נרגענו ושוב שכחנו — היה פורץ מחדרו כשהוא מנופף בפַּנְטוּפְל (נעל הבית) שלו עד שענן של טלק התאבך. קרה שאיים להכות אותי בפנטופל ואפילו בשוט הרכיבה של אמי — מעין חוטר גמיש עם ידית יצוקה בדמות ראש כלב, שנשמר משום מה בסלון. אבל האיום נותר שטוח ומעניין כמו איור בספר. לרגע לא האמנתי שיכאיב לי. אם כבר להפך: בשבתות היה מושיב אותי על ברכיו ומדרבן אותי להכות בכף ידו יותר ויותר חזק. כף ידי התחממה וצרבה, וסבי הגיבור, החסין, ההרקוליאני, אפילו לא מצמץ. כשעייפתי מן המכות הייתי נוגעת בשקעים שהסתמנו במצחו, והוא היה מספר לי בפעם המי־יודע־כמה איך רצעו את גולגולתו במסמר ענקי כדי לרפא אותו, או מקפיץ את שיניו התותבות כדי להצחיק ולהפליא אותי.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
