פתח דבר
תארו לעצמכם:
אדם יושב על הבר, מרים יד עייפה אל הברמן ומצהיר בכובד ראש — "אני מַכְחִישׁ שאני שיכור!" (כ"ף רפה, אינה דגושה).
האם הוא שיכור או פיכח לחלוטין? העברית תקנית להפליא. המצב? פחות.
לו היה מבקש ממלצר בבית קפה: "אבקש ממך, אדוני, להואיל בטובך ולחמם עבורי עיגול מאפה עתיר גבינה מותכת, שצלוי הוא כהוגן ושניחוחו מעלה על נס את חדוות החיים", האם המלצר היה מחמם לו רוגלעך או היה מרים גבה בפליאה?
המילים אולי מדויקות, אבל הסיטואציה בולעת אותן בבת צחוק.
ומה לגבי בחור המתייצב לראיון עבודה במשרד עורכי דין ועונה לשאלה כיצד הוא רואה את עצמו משתלב בצוות מקצועי כך: "תראי, אני לא פראייר, בא לעבוד במאתיים קמ"ש, דופק יעדים, מביא וייב טוב למשרד ויאללה — טילים!" האם היה מתקבל? הסיכוי לכך קטן.
יש משפטים שפשוט לא שייכים לעיתוי, כמו ללכת לחוף הים בשמלת נשף או להפך: להגיע לנשף בבגד ים, גם אם הם נכונים מבחינה דקדוקית. העברית עשירה ומלאה רבדים שונים, וזו בדיוק הנקודה שממנה יצאתי לדרך.
הספר הזה נולד מתוך אהבה עמוקה לעברית לדורותיה. לשפה העברית, כמו לכל שפות העולם, יש כוח טבעי והיא מתאימה את עצמה למקום, למרחב ולזמן. העברית, כמו כל שפה חיה, אינה רק אוסף של כללים יבשים ונוקשים, היא מרחב חופשי ובטוח. היא לא רק צורת הפועל — היא תנועת הגוף, קצב הנשימה, העיניים שמביטות והיד שמרימה כוס לחיים.
אם נצטט את נתיבה בן יהודה, שאהבתה לעברית המדוברת הכתה גלים, נאמר כי "העברית אינה רק שפה, היא גם מפה של נפשנו. בכל מילה, בכל צליל, טמון זיכרון של תקופה, של קרב, של בדיחה, של אהבה ראשונה. העברית שאנחנו מדברים היא תעודת הזהות שלנו. היא לא ירשה את ירושלים, היא יצרה אותה מחדש".
כך, העברית נולדת מחדש בכל רגע שבו מישהו מדבר בה — ברחוב, בבית, בכיתה, ברשת.
העברית של בית הספר? היא לא תמיד זו של הבית.
העברית של המילון? היא לא בדיוק זו של הטלוויזיה.
העברית של הדקדוק? היא לא בהכרח זו של הדוברים.
וזה לא כי מישהו טועה — זה מפני שהעברית היא ככל שפה — שפה חיה!
טעויות (או ליתר דיוק — טעויות כביכול) של דוברים ממפות את חיינו בכל תחום. השפה משוללת רסן, היא דינמית ומשתנה באופן בלתי נמנע, וחשוב מכך: טעויות אצל דוברים ילידיים של שפה אינן מופיעות יש מאין. לכל טעות יש היגיון, יש דרך ויש אופי. טעויות רבות לעיתים הופכות, עם חלוף הזמן, לחלק בלתי נפרד מן השפה התקנית.
בספר זה נבחן מונחים שנראים לנו "לא נכונים" — ונגלה שלא רק שהם תקניים, אלא גם הגיוניים.
נבחן ונחקור את השפה המדוברת, נשווה אותה ללשון המקרא, למשנה, ללשון חכמים, ונראה כי הרבה ממה שנחשב לשיבוש הוא למעשה חידוש, או לפעמים פשוט שכבת עומק נשכחת.
נשאל גם מי קובע מה נכון הוא? ומי מחליט מהי טעות? נזכור כי לכל דור, העברית שלו, עברית שמשתנה כל הזמן, והשינוי הוא אינו באג — אלא הפיצ'ר.
ומכאן גם שם הספר: "טעוּת לעולם חוזר.ת"
מקור הביטוי "טעות לעולם חוזר" הוא בלשון חכמים ראו שימושו בהלכות אונאה (בבא בתרא צה ע"א). במשמעותו המקורית, הביטוי מתייחס לזכותו של הקונה לחזור בו ממכירה שנעשתה בהטעיה, גם לאחר שכבר התבצעה. כלומר, הטעות, במקרה זה, מאפשרת חזרה מהפעולה.
בהמשך, ובגלל "טעות" של דוברים, הביטוי התפשט ומשמש כיום כביטוי כללי להתנצלות על טעות או הסכמה לקבלת טעות, תוך הדגשה שהאדם נוטה לטעות. דוברים ייחסו את דבר החזרה לטעות עצמה ולא לחוזר מן ההטעיה.
וזה לא רק משחק מילים, אלא תובנה:
מה שנחשב לטעות אתמול, עשוי להפוך ללשון קבע מחר.
אני מזמינה אתכם לקרוא, להקשיב ולגלות שעברית לא תמיד מבקשת רשות. לפעמים היא פשוט קמה והולכת, ולפעמים — חוזרת.
ולפעמים, כמו כל שיכור חכם על הבר, היא פשוט אומרת את שלה, ומחכה שתבינו.
רותי ברדנשטיין
1.
העברית שבין האקדמיה לבין הרחוב
שומרי הסף של השפה
האקדמיה ללשון העברית היא אחד המוסדות החשובים והמוכרים ביותר במדינת ישראל. מאז הקמתה בשנת 1953, ניכרת תרומתה האדירה לחיי השפה, ומאז ועד היום היא ממלאת תפקיד מרכזי בגיבוש פני העברית. החלטות האקדמיה מחייבות את מוסדות המדינה והרשויות המקומיות, ולציבור הרחב הן בגדר המלצה מועדפת.
בין יתר תפקידיה, האקדמיה עוסקת בקביעת כללים לשימוש תקני בעברית — וזו גם אחת הסוגיות המרכזיות שבהן עוסק ספר זה: מהי תקינות לשונית?
מצד אחד, האקדמיה מכירה בכך שלשון הדיבור חיה ומשתנה. מצד שני, היא מרבה להבחין בין השפה ה"נכונה" לבין זו המדוברת בפועל. לא פעם, השאלה "איך אומרים בעברית" היא בעצם שאלה מוסווית: "איך האקדמיה קובעת שצריך לומר?"
אין עוררין על כך שמחקר מעמיק של העברית ורבדיה לאורך הדורות הוא עניין חיוני. עם זאת, קשה לקבל את הרעיון שלפיו יש לכוון את דרכה של שפה חיה באופן מלאכותי. שפה, כל שפה, ובעיקר העברית — היא מערכת דינמית, מתפתחת, משתנה תדיר. איש אינו שולט בה. לא גוף ממסדי, לא מלומדים, לא ועדה — וגם לא האקדמיה.
החלטות מתקבלות, כללים מתפרסמים, אך את מה שמתקבל באמת — קובעים הדוברים, גם בשפה כתובה. לפעמים שינוי בלשון מתרחש בלי שנרגיש בו כלל. בדיעבד, רק במבט לאחור, אנחנו מבחינים עד כמה השתנתה השפה.
לאחר קום המדינה גבר הצורך בשפה אחידה, שתשמש כלי לגיבוש חברתי ולאומי. משימה זו הייתה מורכבת: להפוך את העברית לשפת חיים של ממש. אנשי התחייה, ובראשם בן־יהודה, יחד עם חברי ועד הלשון שקדם לאקדמיה, מילאו תפקיד היסטורי במשימה זו.
משנת תשע"ה (2015-2014) מציינת האקדמיה את "יום הלשון העברית" בשבעה בינואר, תאריך הולדתו של אליעזר בן־יהודה "מחייה השפה העברית". היום הזה נחוג בבתי ספר ובמוסדות שונים, ויש בו מסר חשוב: העברית חיה, מתפתחת כל העת ושייכת לכולנו.
החלטות מלמעלה — עברית מהשטח
בעולם משתנה נדרש גם אוצר מילים מתחדש וחידושי הלשון הם אפוא צורך חיוני. האקדמיה עוסקת בחידוש מילים, חלקן נקלטות היטב ("נגיף", "מחשב", "כלכלה", "אופניים"), וחלקן נותרות נחלת קהל מצומצם בלבד (כגון "מרשתת", "מקוון", "כרוכית" ועוד).
לפעמים האקדמיה מקבעת בלשון תקנית שימוש קיים —לעיתים אף אחרי שהשתרש לחלוטין, כמו בשימוש בביטוי "כותש שום" או בשימוש בלשון נקבה בהתייחס למילה "גרב". חלק מהחלטותיה, כגון מין דקדוקי של מילים או כללי כתיב וניקוד, מתקבלות בציבור ואחרות — פחות.
פעמים רבות האקדמיה עצמה משנה את חוקיה שלה. כך, למשל, המין הדקדוקי של המילה "גרב" היה, עד לא מזמן, זכר. אם נביט בפרסום האקדמיה מתאריך 28.8.2018 ניווכח כי המילה "גרב" אמורה להיות במין זכר ולא נקבה. מדובר בחידוש המיוחס לאליעזר בן יהודה עצמו על פי מילה קרובה בערבית (ג'וְרַב). אך ראו זה פלא! לא מכבר (שנת 2021), לאחר שנים של דיונים ומחלוקות, הוחלט לאפשר את השימוש במילה "גרב" גם בלשון נקבה, כפי שמרבית דוברי העברית נוהגים גם כך. בנוסף, בעבר — משמעות המילה "גרב" הייתה כלי חרס גדול והלשונאי יצחק אבינרי סבר, כמו רבים אחרים, כי יש לאפשר את השימוש בלשון נקבה, שכן גם המילה "רגל" למשל היא נקבה וכך גם המילה "נעל”. ואם אלה נקבות, מדוע לא תהא גם הגרב נקבה? כך או כך, הכללים השתנו לגבי שם עצם חסר מין של ממש.
אגב, המילה "נקבה" עצמה, אשר הינה תקנית לחלוטין בעברית, מקורה במילה "נקב". כן כן... נקב. חור. הזכר מותיר זֵכֶר והנקבה היא... ובכן... חור! נקודה למחשבה...
ומה לגבי הכתיב? כתיב חסר ניקוד מחייב כיום כתיבה כפולה של ווי"ו עיצורית בתנאים מסוימים (כגון באמצען של מילים מסוימות), וכללי ניקוד מסוימים מכתיבים דגש חזק באותיות שוואיות, גם כאשר הדבר סותר את מערכת הניקוד המקראית. כך או כך, דומה כי במבחן המציאות, העברית מתפתחת — והאקדמיה מדביקה את הקצב, לעיתים בעקבות הדוברים, לעיתים במקביל להם.
בין מעמד לבין השפעה
מעמדה של האקדמיה ללשון העברית בימינו מכובד ויציב. אתר האקדמיה במרשתת[1] פופולרי ונגיש, והפעילות הלשונית שלה מעוררת עניין רב. עם זאת, לא מעט מהחלטותיה אינן מתקבלות או אינן באות לידי ביטוי בשימוש היומיומי של הציבור, ולעיתים גם לא במוסדות המדינה עצמם. למעשה, אף שהחלטותיה מחייבות את מוסדות המדינה, הרי בפועל הן בגדר המלצה בלבד.
אין מדובר בביקורת חדשה. זמן קצר לאחר הקמתה, אמרה עליה המשוררת לאה גולדברג — שלימים הייתה בעצמה חברת האקדמיה — כי "מעולם לא בנתה שום אקדמיה את השפה. השפה נוצרת על ידי העם ועל ידי טובי הסופרים והמשוררים". לשפה טבע משלה: היא מתפתחת מתוכה, בכוח השימוש הטבעי של הדוברים, ולא על פי הנחיות מגבוה. שפות רבות ברחבי העולם מתנהלות ללא רגולציה כלל — ובכל זאת שומרות על חיוניות, עושר לשוני ורמות שונות של פורמליות, כעניין של תרבות, הקשר ומסורת.
גם כשישנן אקדמיות לשפה, תפקידן שונה ממקום למקום. ובישראל? גם כאן לא תמיד התקבלה פעילות האקדמיה ברוח טובה. המשורר אברהם חלפי כתב עליה: "זו אקדמיה ללא כינור ראשון. משהו צורם את האוזן למשמע מקהלת השמות המשתתפים בה... ואין לתאר את הלשון ללא חידושי השמות, התארים והפעלים על כל צורותיהם שהכניס בה". כמו כן, המשורר והמתרגם הנודע דאז יונתן רטוש תהה — "איזו דמות יש לוועד הלשון העברית ללא חבר אחד ששפת אימו היא עברית, ללא אחד שהוא יליד הארץ?"
והינה התמונה מתבהרת: האקדמיה נעה בין שני קטבים — מוסד אקדמי, ייצוגי, שנטייתו היא לפורמליות העלולה להיות מרוחקת מן המתחולל ב"שטח" — לבין הצורך הממשי להוות מוסד מעשי, המגיב לחיים הלשוניים עצמם. במאמר (משאל על האקדמיה והרכבה) במוסף "משא" של עיתון "על המשמר" נכתב כך: "בהרכבה זה מופיעה האקדמיה כמוסד 'אקדמאי' שהוא אומנם 'מורם מעם', ע"פ השמות הנעלים של משתתפיו, אלא שמורם ממנו גבוה מדי, כשפריר עליון של מלכות הרוח ו... הכבוד. ותחת מוסד מעשי [...] תהיה לנו 'מועצת זקנים' בבחינת שבת תחכמוני".
ועם הדברים האלה מהדהדת כבר הביקורת העוקצנית שעתיד לפרסם גם המשורר נתן אלתרמן (נתן אלתרמן, למלחמת הקמץ והצֵירה, הארץ, 21 ביוני 1936):
בלילה שקט, על חוף תל אביב,
שוכב הנָמָל במ"ם קמוצה.
שוכב מיַבּב: מחיי טוב מותי...
אלי, למי אני עמֵל?
קִויתי להיות לנמל אמִתי
והנה
מתגרים בי:
נָמֵל!...
כיום רבים מסכימים כי אין בשפה טבעית "נכון" ו"לא נכון" במובנים מוחלטים, אלא רק מה עשוי להיחשב "תקני" או "לא תקני" בתוך משלב מסוים. העברית, כמו כל שפה חיה, משתנה עם הזמן — ומה שנחשב תקני במאה ה־19, לא בהכרח מקובל כיום. לפיכך תפקידה של האקדמיה אינו רק לקבוע תקנים, אלא בראש ובראשונה לחקור את רבדיה השונים של העברית, להבין את מהלכיה — ולכבד את השפה כפי שהיא, ולא רק כפי שהיינו רוצים שתהיה.
אך אל חשש: העברית אינה מידרדרת לשום תהום, ודובריה אינם נעשים עילגים. בני האדם ניחנו בכישרון טבעי למצוא מילה לכל דבר ומצב, לבחור בהקשרים מתאימים, ולהתאים את לשונם לסביבה ולמשלב הרצוי — מבלי להזדקק לפק"ל של כללים נוקשים.
והינה אירוניה קטנה אך משמעותית: שם המוסד עצמו — "האקדמיה ללשון" — כולל מילה לועזית, והיא משמשת אותו (ואת רובנו) ללא מבוכה או טרוניה. גם הציבור שמוקיר עברית גבוהה ומשובחת אינו רואה בשם זה פגם. אותו ציבור נוטה לעיתים לחשוש מתופעות כמו "אני יעשה", ורואה בהן קלקול לשוני. אך דווקא כאן מסתתר תהליך פונטי טבעי: הצירוף "אני אעשה" קשה להיגוי, בשל המעבר הצלילי בין "ני" ל־"א" (קושי פונטי). הביטוי "אני יבוא" ודומיו אינם אלא פתרון פונולוגי — ניסיון כן (או יש שיאמרו "כנה") להקל על ההיגוי בשפה שמדוברת בחופשיות.
למעשה, מדובר בדפוס עתיק של האחדת צלילים לשם הבעה קולחת יותר. תופעות מסוג זה, כבר התקבעו בעברית, ואיננו מהרהרים עוד בתקינותן. דוגמה מובהקת לכך היא הפועל "הידרדר", שבעבר היה "הִתְדַּרְדֵּר", אך בשל הידמות, היבלעות והאחדת עיצורים — הפך לצורתו המוכרת. כך גם הפועל "אפול", שמקורו בשורש נ־פ־ל, אך בשל אילוצי הגייה, נבלעה בו הנון ("אפול" במקום "אנפול").
ההליך שאנו רואים בלשון עתיד גוף ראשון הוא דומה:
אני אעשה < אני יעשה
אני אודיע < אני יודיע
לא מדובר בתקלה — אלא במהלך לשוני טבעי לחלוטין. ייתכן שבעוד חמישים או מאה שנים, "אני יעשה" תיחשב לצורה הנכונה והרגילה, כשם שצורות רבות אחרות שהחלו כ"שגיאות" הפכו לנכסי צאן ברזל של העברית.
וכך זה קורה תמיד ושפה כמנהגה נוהגת: בזמן אמת השינויים צורמים, אבל ככל שהשפה ממשיכה להתגלגל — הם שוקעים לתוכה כמו היו שם מעולם, עד שהשאלה עצמה נעלמת. חשבו למשל על הביטוי "ועוד איך!" או הביטוי "לא מי יודע מה" — כמה מאיתנו עוצרים לרגע לתהות על שורשיהם התחביריים? כמה שומעים בהם שאלה?
ובכן — לא מי יודע מה הרבה מאיתנו (ראו מאמרי בנושא: ברדנשטיין 2022).
[1] https://hebrew-academy.org.il. [חזרה]
