מבוא


מה קורה לעולם שבו המכונות מתחילות לחשוב? לא במובן המטפורי כי אם באופן ישיר ומהותי: הן כותבות טקסטים, מציירות תמונות, מלחינות מוזיקה, מתכנתות קוד, עונות על שאלות רפואיות ומשפטיות ומספקות פתרונות כמעט לכל אתגר תאורטי. עידן שבו האלגוריתם יודע, מנבא, משכתב ומשפר, מאלץ אותנו לשאול שאלה עמוקה יותר מכל דיון טכנולוגי או מוסרי: מה מקומנו כבני אדם בעולם שבו ידע, דיוק וזמינות תמידית הופכים לנגישים לכול?


במהלך ההיסטוריה היכולת לייצר ידע הייתה מהמאפיינים הבולטים של הזהות האנושית. האדם נתפס יצור לומד, חוקר, שואל, ממציא, טועה ומנסה שוב. התרבות כולה נבנתה מתוך תהליך של חקירה, מפרשנות ומיצירה, אך כאשר יכולות שבעבר נחשבו ייחודיות לאדם מבוצעות כיום ביעילות ובמהירות לאין ערוך על ידי מכונה, מצטיירת תמונה חדשה.


בנקודה זו מתבהר כי ליצירתיות תפקיד מרכזי בחייו של האדם. זו לא תכונה אומנותית שולית ולא תכונה השמורה לגאונים אלא יסוד קיומי, תנאי להישרדות. היצירתיות היא זו המאפשרת לנו להסתגל, לשאול אחרת, לשבור תבניות, לדמיין אפשרויות, ובעידן שבו המידע פתוח לכולם, היתרון טמון לא בכמות הידע אלא ביכולת לראותו באור שונה, לקשור בין עולמות רחוקים, לשאול "מה אם", להבחין במשמעות אנושית בתוך רעש נתונים, להעז ליצור מתוך מה שעוד לא קיים.


לצד יכולות הבינה המלאכותית, חשוב להבחין בין שתי פעולות שמבלבלות לעיתים את הציבור: חישוב וחשיבה. המַחְשֵב מְחַשֵּב. הוא סורק מיליוני תרחישים, מחשב הסתברויות ומייצר תוצרים מרהיבים, אך הוא אינו חושב, הוא אינו מתלבט, הוא אינו חולם והוא אינו מחבר בין חוויות. לעומת זאת, החשיבה האנושית היא רפלקטיבית, אינטואינטיבית ואסוציאטיבית. היא נוצרת מתוך כאב, תקווה, תחושת חוסר שקט ולא מתוך קלט אלגוריתמי בלבד.


דמיינו שחקנית צעירה ניגשת לאודישן לבית ספר למשחק. היא מקבלת מונולוג דרמטי, מתיישבת מול מצלמה, ולפני שהיא מתחילה היא עוצמת עיניים, שואפת אוויר עמוק לריאותיה ושותקת לרגע, לא מתוך בלבול אלא כדי להתחבר לרגש. זהו רגע של אמת, רגע שבו היא מתכנסת פנימה כדי לא לומר סתם מילים, היא מבקשת להוציא משהו מעצמה, אך בו בזמן מצלמה נסתרת מזינה את תנועות הפנים שלה למערכת בינה מלאכותית שתפקידה "לנתח נוכחות בימתית". המערכת מפרשת את ההפסקה כ"היסוס", את הנשימה כ"חוסר ביטחון", ואת העווית הקלה בפניה כ"אי־נוחות רגשית". הדו"ח הסופי מציין רמת התאמה נמוכה, והיא נפסלת, לא בגלל מה שאמרה, לא בגלל איך שהיא שיחקה, אלא כנראה בגלל איך שמכונה פירשה את הרגע שבו הייתה אנושית. זהו הסיפור המודרני: יותר ויותר תהליכי הערכה במיון, באומנות, בעבודה נעשים על ידי מערכות שמזהות דפוסים, אך אינן מסוגלות להבין עומק; מערכות שתופסות צורה אך לא כוונה. זה הרגע שבו שבריר שנייה של רגש עמוק נרשם כסטייה מן התקן, ושתיקה המבקשת לחוש נרשמת ככשל. בעולם כזה עולה שאלה חדה: האם יש עדיין מקום לרגעים האנושיים — למבוכה, לעדינות, להתכנסות — כאשר אלו אינם ניתנים למדידה במקרה הטוב או מפורשים לשלילה במקרה הפחות טוב, כאשר המכונה אינה יודעת להקשיב למה שלא נאמר?


מקרים כאלה ממחישים את המתח העמוק בין ניתוח אלגוריתמי לבין חוויה אנושית. בעוד המערכת פועלת על סמך דפוסים הסתברותיים, התגובה האנושית נובעת מהקשר רגשי, תרבותי וחווייתי שאינו ניתן לכימות. דווקא הרגעים "הלא תקניים" — שתיקה, היסוס או מבט שאינו תואם ציפייה פורמלית — עשויים לשאת עימם עומק רגשי או משמעות יצירתית. בתפיסות אומנותיות רבות, אותם סדקים במבנה הם שמאפשרים חדירה של אמת רגשית.


בשירו "המנון" (1992 ,Anthem) מציג לאונרד כהן תובנה מהותית: האור, קרי המשמעות, היופי או התקווה, חודר דווקא דרך השברים והפגמים שבמציאות. השבר אינו תקלה שיש לתקן, זהו פתח שדרכו מתאפשר מגע בעל עומק רגשי ואמת קיומית, בניגוד לכך המחשב פועל על פי עקרונות של אופטימיזציה: הוא מזהה חריגות כסטיות מהמודל ושואף לייעל, לאחות וליישר. הגישה האלגוריתמית נועדה לצמצם חוסר ודאות ולהשיג שלמות תפקודית, אך דווקא אותה "אי־שלמות" — הסדק, ההשהיה, הרעד — היא לב ליבה של החוויה האנושית. האנושי, בתפיסה זו, אינו נמצא בפתרון, הוא נמצא במה שמסרב להיפתר: לא באחידות אלא באי־סדר, לא ברציפות החלקה של המידע. הוא כנראה בקונפליקט ובכמיהה לרגש.


לאונרד כהן, כמו גארסיה לורקה, לא כתב כדי להרשים או לרצות. הוא כתב כדי לגעת, כדי לעורר, כדי להעמיד את השפה עצמה במבחן של כאב ואמת. השירה שלו מלאה בפחד, בחרטה, בגעגוע, בתשוקה ומגלמת את הקיום האנושי על שלל סתירותיו. לורקה, בשירתו האנדלוסית־המודרניסטית, פונה לא רק לשכל אלא לתחושת הבטן, לנפש הלא מפוענחת. שני היוצרים הללו אינם ניתנים לחיקוי לא מפני שהשפה שלהם מסובכת אלא כי היא נטועה בניסיון חיים עמוק, בלתי ניתן לאוטומציה. שירתו של לורקה, שנולדה מתוך כאב חברתי ורגשי עמוק, לא מנסה לפתור בעיה. לורקה מבקש לחשוף אמת. יש בו משהו שאי אפשר להנדס: הוא כותב על מה שכואב ולא ניתן לומר במפורש. הוא עוסק ב"דוֹאוּנָה" — תחושת הכאב האנדלוסית שמערבבת געגוע, אהבה ומוות, שאינה ניתנת לתרגום לוגי או חישובי. בשירו "רומנסה של הירח" (Romance de la luna, luna, 1928), לורקה מצייר תמונה אגדית, כמעט מיסטית, של ירח כישות חיה ופתיינית שמובילה ילד אל מותו. אין זו אלגוריה פשוטה, זה ביטוי של עימות קיומי בין העולם הרגשי־מיתולוגי ובין מציאות רציונלית. זהו בדיוק אותו סוג של מבט עמוק, לא צפוי, שובר מבנה, שהופך יצירה לאנושית באמת.


המכונה יודעת ליצור תמונות מרהיבות של ירח, אך היא לעולם לא תדע מדוע הירח מסמל געגוע. היא תוכל לחקות את המטפורה, אך לא לחוש את הסכנה שבפיתוי או את האובדן שהפך לאבל שבשיר ערש.


וכך, דווקא כשהמכונה משתכללת, עלינו לשוב לבחון מהי חשיבה אמיתית. לא מהירה, לא מדויקת, לא חכמה במובן המתמטי, אלא כזו שנובעת מרגש, מספק, מקונפליקט מוסרי. המייחד אותנו כבני אדם אינו היכולת להגיע לתוצאה אלא היכולת לשאת את השאלה; לא היכולת ליצור דבר מה שלם ומדויק אלא דווקא האומץ להשהות, להתבונן, לדמיין. אם נחנך דור שלם לחשוב כמו מכונה — מדויק, קצר, חסר הקשר — נאבד לא רק את החירות לחשוב אחרת אלא גם את התשוקה לשאול בכלל. התוצאה תהיה חברה שבה הכול כבר ידוע בה, אבל איש אינו מבין. הכול כבר קיים, אבל איש אינו חי בו.


במהלך ההיסטוריה, היכולת לייצר ידע, לספר סיפור ולברוא מציאות נחשבה לבסיס ההגדרה שלנו כבני אדם. הפסיכולוג קית' סויר טוען בספרו "זיג זג" (Zig Zag: The Surprising Path to Greater Creativity, 2013) שהיצירתיות האנושית אינה קו ישר של פתרון בעיות אלא מהלך רפלקטיבי, רצוף טעויות, פניות לא צפויות ותובנות שנולדות דווקא בקונפליקט. זהו תהליך שמבוסס על מורכבות רגשית, חברתית וחווייתית, תהליך שאין לו מקבילה אלגוריתמית. יצירתיות אמיתית מתרחשת ב"זיגזג", לא בקו ישר, וזה מה שהופך אותה לבעלת ערך במציאות דינמית.


כבר לפני עשור פרסמתי ממצאי מחקר רחב היקף שבוצע בישראל ובחן את השפעתן של תוכניות להכשרת מנהלים ועובדים בכלים של חשיבה יצירתית (Suss, 2015). המחקר בוצע בקרב שני ארגונים גדולים ממגזרים שונים והשתמש במודל השוואתי כדי לבדוק את ההבדלים בין צוותים וחברות שהפעילו תהליכים מובנים לפיתוח יצירתיות לבין אלו שלא עשו כן. כלי המחקר כללו שאלוני עמדות, הערכת איכות פתרונות, מדדים של פתיחות לחדשנות ושביעות רצון צוותית. הממצאים היו חד־משמעיים: בכל המדדים שנבדקו נמצאה מובהקות סטטיסטית לטובת הקבוצות שעברו תהליכי הכשרה ייעודיים. עובדים ומנהלים שלמדו כלים לחשיבה יצירתית דיווחו על נכונות רבה יותר להתמודד עם אתגרים חדשים, העלו יותר רעיונות והפגינו פתיחות רבה יותר לשינויים. המסקנה הייתה ברורה: היצירתיות אינה כישרון מולד בלבד, זו מיומנות הניתנת ללמידה, לאימון ולחיזוק שיטתי.


בהמשך לכך, ב־2018, בספרי "יצירתיות זה כל העניין", הצגתי מודל עבודה בן ארבעה שלבים לפיתוח רעיונות בעולם שבו כמעט הכול כבר הומצא, נוסה או נרשם. בעת פרסום הספר, הנחת היסוד הרווחת הייתה שבסיעור מוחות קלָסי, שלב העלאת הרעיונות החופשי מהווה את עיקר התהליך היצירתי, אולם ניסיון שטח מתמשך ומחקרי עומק שערכתי חשפו פער: סיעור מוחות אומנם מעורר כמות רעיונות ראשונית, אך במציאות המורכבת והרוויה של זמננו, הוא לבדו אינו מספיק כדי לייצר חדשנות פורצת דרך.


הספר בחן את התהליך בביקורתיות והצביע על הצורך הקריטי בשלב נוסף: שלב המניפולציה והמודיפיקציה. שלב זה נועד לקחת את הרעיונות הראשוניים ולעבד אותם באופן פעיל: לעוות, לפרק, לחבר, להרכיב מחדש מתוך מטרה לא רק ללטש אלא לפרוץ גבולות, להקצין ייחוד ולהרחיב את טווח האפשרויות.


ההבנה המרכזית הייתה שכדי להתמודד בעולם שבו כמעט כל וריאציה בסיסית כבר נחקרה או נוסתה, אין די ביצירת רעיונות "טובים". נדרשת עבודה יצירתית על עצם הרעיונות, עיבוד שמאתגר את הפתרונות המובנים מאליהם ומוליד אפשרויות מפתיעות ורדיקליות. בכך הציג הספר תובנה חדשה: החשיבה היצירתית האפקטיבית אינה מסתיימת בהעלאת רעיונות — היא רק מתחילה שם.


הבנה זו נולדה מתוך התמודדות ישירה עם תופעת השחיקה של "היצירתיות הקונבנציונלית", תופעה שלפיה ארגונים הסתפקו ב"רעיונות טובים" או ב"רעיונות ופתרונות ראשונים" במקום לשאוף לפריצוֹת דרך אמיתיות, לפיכך מודל העבודה שהוצג ביקש להוביל צוותים לחשיבה רדיקלית ומתמשכת: לראות כל רעיון כנקודת מוצא בלבד ולא כתוצר סופי. התהליך התבסס על ההנחה שכישרון יצירתי הוא לא מותרות נדירה, אלא מיומנות אנושית בסיסית, שניתן לפתח באמצעות למידה שיטתית, תרגול רציף ותרבות ארגונית תומכת. הספר והמחקר שקדמו לו עמדו כחיזוק לטענה שבימינו, בעידן של שינויים מואצים, תחרות גלובלית ואתגרים חוצי מגזרים — טיפוח היכולת האנושית לחדש, לסטות מהידוע וליצור מתוך דמיון ומקוריות הוא תנאי בסיסי להישרדות, להתפתחות ולצמיחה לא רק בעולמות האומנות והחינוך, אלא בעיקר בשדה העסקי, הטכנולוגי והתעשייתי.


כעת, כשעולם הבינה המלאכותית פרץ לחיינו, האבחנה הזו מתחדדת. אין די בהפעלת מכונות כדי לייצר רעיונות. נכון להיום, בני האדם עדיין מחזיקים ביתרון ברור ביצירתיות מקורית, ביכולת לחוש ניואנסים, לרקום תחושות אל תוך רעיונות ולהרגיש מתי משהו אמיתי ומרגש נולד, עם זאת כלי ה־AI יכולים לשמש שותפים רבי עוצמה לא במקום היצירה האנושית, אלא בסיוע בעיבודה ובחידודה.


הגישה שאני מציע אינה בוחרת בין אדם למכונה. אני טוען שיש לחבר ביניהם: תחילה להבעיר את אש הרעיונות מתוך הנפש החיה של האדם ואז, באמצעות הבינה המלאכותית, ללטש, לדייק ולשכלל את הרעיונות הללו לרמת עוצמה חדשה. דווקא בעידן של פתרונות זמינים ומהירים, היכולת להעז להרגיש, להתלבט, להתעקש ואז גם לדייק, היא מה שהופכת יצירה אמיתית לאפשרית.


לפיכך טענת הפתיחה של ספר זה היא כי דווקא בעידן שבו הבינה המלאכותית מתקרבת אל סף היכולת לדמות תהליכי חשיבה, עולה הצורך ביתר שאת לטפח ולשמר את היצירתיות האנושית. יצירתיות זו אינה עוד מותרות השמורים לאומנים או למוסדות תרבות. יצירתיות מהווה תשתית חיונית לקיומה של חברה דינמית כלכלית, חינוכית ואישית כאחד. לא מדובר במאבק הישרדות מול המכונה, אלא יותר בקריאה להכרה מחודשת בחשיבות המיומנויות האנושיות הייחודיות: החיפוש אחר משמעות, היכולת להתמודד עם אי־ודאות, היצירה מתוך רגש וניסיון חיים. בעידן שבו פתרונות טכנולוגיים נעשים זמינים ומיידיים עד כדי ברירות מחדל, דווקא תהליכי היצירה הלא־ליניאריים — עתירי הניסוי והטעייה — הופכים למקור הכוח המרכזי של האדם וליסוד המבדיל אותו מן המערכת האלגוריתמית.


גוין סאס


ינואר 2026