1.
הדוד


אף אחד לא שם לב. טמבלים, לעמאלעך, שפסלעך, קאזעס1, אף אחד לא רואה שחזרנו. רואים אותנו כמו שרואים אוויר. זאת אומרת, כלום הם לא רואים. גורנישט. אס איז בעסער אזוי2, יותר טוב ככה. שלא יפריעו. עם השטויות שלהם, עם הפרינציפים שלהם. אנחנו טוב טוב זוכרים איך הם הסתכלו עלינו עקום, מלמעלה למטה, חוצפנים. טיפשים. צאן לטבח הם אמרו. צאן לטבח. אידיוטים. ותראו אותם עכשיו. מדברים, מדברים, אין להם עצה מה לעשות, מיט א קרעכץ3, מֶה...מֶה...מֶה… אז בשביל זה אנחנו חזרנו! אנחנו יודעים בדיוק מה צריך לעשות.


כל כך יפה זה התחיל, כל כך יפה! שמונה בספטמבר 1945 אני באתי ארצה ונישקתי את האדמה. שום דבר לא היה קשה בשבילי בארץ ישראל. שום דבר. היו אנגלים, היו ערבים, אנשים שלא רוצים אותנו. אבל כל הזמן באו עוד יהודים. עוד ועוד יהודים מכל מיני ארצות. היה חם כמו בגיהינום, לא היה כסף, כל הקשיים האלה לא היה איכפת. אנחנו בארץ ישראל, רק זה מה שהיה לנו חשוב. עבדתי יום ולילה והיה פרנסה. לא הרבה, אבל פרנסה. גרנו בחיפה. התחתנתי עוד פעם. אישה טובה, חרוצה, גם עובדת קשה. ילדים הלכו לבית ספר, ילדים טובים עם ראש ללימודים, גם למדו טוב עברית. אני לא למדתי כל כך טוב עברית. זה קשה בגיל שלי. אבל גם בלי עברית טובה אני איש של ארץ ישראל, מאה אחוז איש של ארץ ישראל.


אני זוכר את כ"ט בנובמבר. כולם על הרדיו. עומדים בשקט בשקט, בלי מילה, בלי נשימה. ציפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנִים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש — ויצא הקול: "עצרת האומות המאוחדות החליטה על סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל — מדינה יהודית ומדינה ערבית".


בבת אחת התחלנו לצעוק ולקפוץ ולחבק את כולם והייתה שמחה עד לב השמים ומוזיקה ברחוב וכל האנשים רקדו והיה צפוף ומזיע ומאוד מאוד שמח, עם שלם רוקד, כל עם ישראל רוקד לכבוד המדינה שלו שעוד מעט תקום, כמו בחלום של אלפיים שנה שהנה הנה מתגשם, וכל הגיהינום והצרות שעברנו פתאום הם רק כמו שביל קשה בעלייה, עם בורות ואבנים, הדרך לגאולה, ופתאום שוב אמרתי גאט צו דאנקען4, תודה לאלוהים, אולי הוא בכל זאת שומר עלינו.


הערבים רתחו מכעס ותכף ומייד התחילו מלחמה אבל אנחנו קיבלנו הרבה כוח ותקווה, ידענו שיהיה קשה אבל אנחנו ננצח ותהיה לנו מדינה שלנו, מדינת ישראל, מדינה טובה ויפה, בית לכל היהודים ואף אחד לא יעז לפגוע ביהודים רק כי הם יהודים, גמרנו עם זה, גמרנו עם אנטישמיות, זה כבר לא מעניין. לעולם לא עוד! אמרנו כולנו. עכשיו אנחנו בונים את המדינה שלנו, את הצבא שלנו, את החיים שלנו, בידיים שלנו. ככה זה, אם יש תקווה יש כוח.


כשהבנים שלי גדלו, גמרו בית ספר, הייתי מאוד מאוד גאה לראות אותם במדים של צבא ההגנה לישראל. בשביל זה עברנו את כל הצרות, בשביל הרגעים האלה של הגאווה, ורק חבל שאמא שלהם לא חיה לראות אותם ככה.


ובאמת הצבא שלנו יותר ויותר התחזק וניצחנו במלחמות. ב–1967 היה ניצחון מזהיר שבא אחרי פחד גדול, בהרבה חוכמה ותחבולות. וכולנו אמרנו שלא רק שהצבא שלנו הכי חזק והכי חכם, הוא גם הכי מוסרי בעולם. כי אנחנו, היהודים, למדנו על בשרנו כמה אפילו במלחמה, אפילו כשאנחנו מוכרחים להרוג את האויב, חשוב מאוד לשמור על צלם אנוש ולא לפגוע בחפים מפשע. אבל קודם כול — הביטחון. יותר אף שונא לא יצליח לפגוע ביהודים כי יש לנו מדינה חזקה וצבא חזק ויש לנו קיבוץ גלויות וכל ישראל ערבים זה לזה. אבל אחר כך, ב־1973, היה בְּרוֹךְ גדול, הייתה מלחמה של יום כיפור בהפתעה וקיבלנו עונש מהשמים בגלל גאווה, בגלל שוִויץ, אבל למדנו לקח. לפי החוק היה ועדת אגרנט, ועדת חקירה ממלכתית, שופטים חכמים בדקו הכול, להבין מה קרה לנו ולמה קרה לנו, שחס וחולילה לא יקרה שוב פעם, ומי שהיה פאראנטווארטלעך5 ירד מהכיסא שלו. אפילו גולדה, שהוועדה לא אמרה שהיא אשמה, אבל המצפון שלה אמר שכן, התפטרה, ירדה מהכיסא שלה.


וכמה שזה היה כואב והיה סכנה גדולה למדינה והרבה אנשים מתו, למדנו לקח וחשבנו שחזרנו לכיוון הטוב של ארץ ישראל שלנו, אנשים טובים עם השכלה ומוסר וגם כוח, לומדים לקח שיותר לעולם לא יקרה אסון כזה, ויש על מי לסמוך, ואני והדור שלי יכולים להזדקן בשקט ולא לדאוג, וללכת בשקט לאן שהולכים, כי תמיד יהיה פה ביטחון ביחד עם חוכמה ומוסר ונהיה אור לגויים.


אז איך קרה הכול זה? איך נפלנו?


1 גדיים, כבשים, עיזים


2 כלום. מוטב כך.


3 בפעייה


4 תודה לאל


5 אחראי


2.
הבת


הדוד דיבר עם אמא במטבח. אני שיחקתי בחדר. לא הבנתי מה הם אומרים כי הם דיברו בשפה אחרת, אבל הבנתי טוב מאוד שהדוד עצבני. הוא לא מגיע אלינו הרבה, אבל כשהוא מגיע תמיד הוא עצבני. הקול שלו חזק והוא כל הזמן צועק, והוא כל רגע קופץ מהכיסא ומנפנף בזרועות הארוכות שלו. אמא מדברת אליו בשקט, מנסה להרגיע אותו, אבל הוא כמו קפיץ שמשתחרר וקופץ עוד יותר גבוה ואמא אומרת לי שהוא לא כועס, הוא רק מתרגש ונראה כאילו שהוא כועס אבל הוא לא, זה הכול בגלל המלחמה, אמא אומרת ואני לא כל כך מבינה, כי אין אצלנו שום מלחמה, ואני רק נזהרת לא להתקרב, כי אם אתקרב הוא יצבוט אותי חזק בלחי ויגיד זיסע מיידלע6 וירצה להרים אותי גבוה, אז אני נרתעת ומתרחקת, כי אפילו החיוך שלו מפחיד נורא.


הילדים שלו בכלל לא מפחידים. הם נחמדים ושקטים, אף פעם לא צועקים. אבל הם גדולים, אי אפשר באמת לשחק איתם, ואמא מאוד מאוד אוהבת אותם והם עוד מעט ילכו לטכניון, זה ממש חשוב ורק אני לא מבינה איך יצאו כאלה ילדים שקטים לאבא כל כך עצבני.


6 ילדה מתוקה


3.
פולה


א. מגנישב


דיאֶשִיץ', גֶ'וִיץ', אוֹשֶׁם, שֶדֶם, שֶשְץ', פִּיאֶנְץ', צְ'טֶרִי, טְשִי, דְוָוה, יֶדֶן7. מי שעומד מלפני, מאחורי ומצדדי הוא העומד. אני פוקחת עיניים, מפנה את הגב לעץ ומביטה סביב. זהירות, מאחור! אחת שתיים שלוש מילוש! הנה פיסת שרוול צהוב מציצה מאחורי שיח. אחת שתיים שלוש זושה! עכשיו מהר להתרחק מהעץ ולחפש את כל השאר. אני טובה בזה. מגלה את יאן ואת לונקה ורצה לעץ. פתאום אני רואה את יז'י יוצא ממחבואו. אני נותנת את הריצה הכי טובה שלי ומשיגה אותו. אחת שתיים שלוש יז'י! זהו, ניצחתי. להתראות מחר!


אני רעבה. רצה הביתה. מאמע במטבח עם הריחות הטובים ועם שפרה׳לה. מאמע פורשת את זרועותיה ומחבקת אותי חזק. עוד לפני שהיא שואלת מה נשמע ואיך היה בבית הספר, אני רואה שעיניה צוחקות ועל פניה מתפשט חיוך רחב. יש לנו חדשות משמחות, היא אומרת. שפרה׳לה מצחקקת ומסמיקה. אני כבר מנחשת, ומאמע אומרת: אם ירצה השם, שפרה׳לה תתחתן בקיץ עם דוּויד מנדל. כבר כתבו תנאים. מזל טוב! אני שואגת ורצה לחבק את שפרה׳לה. אני כבר יודעת: מאמע וטאטע יערכו את החתונה ויתנו את הנדוניה, כי ההורים של שפרה׳לה מאוד עניים. ככה היה עם שתי האחיות הגדולות. ואחרי ששפרה׳לה תתחתן תבוא לעבוד אצלנו שיינדל, האחות הרביעית, ובבוא העת יגיע תורה של ביילה הקטנטונת. ההורים שלי עוזרים לכולן, אוהבים לעזור. אני עוד לא יודעת מה יהיה קודם: החתונה של שפרה׳לה או החתונות של שמחה וזלטה, אבל אני לא שואלת עכשיו. אני אשאל את מאמע אחר כך.


תדעו לכם שמאמע שלי היא לא סתם כמו כל האימהות. היא אישה מאוד חכמה, והיא גם יודעת לקרוא ולכתוב היטב. המון נשים באות להתייעץ איתה. היא שומעת את הסודות והצרות של כולן ושום דבר לא יוצא מפיה. היא אף פעם לא מרכלת ומתייחסת בכבוד לכולם, לעניים כמו לעשירים, ושמחה לעזור לכל אחד. שלוש פעמים ביום היא נכנסת לחדר שלה ומתפללת בשקט. היא הסבירה לי: אלוהים שלי שומע אותי בכל מקום, גם בלחש. היא ממש אישה צדיקה, אני אומרת לכם.


מרוב השמחה וההתרגשות עם שפרה׳לה שכחתי כמה אני רעבה, אבל פתאום הבטן מתעוררת ומקרקרת ואני נוטלת ידיים, מתיישבת וטורפת הכול עד הפירור האחרון. משאירה צלחת לגמרי נקייה ומבריקה, אי אפשר לדעת שקודם היו שם עוף וצימעס. אפילו מהפירה לא נשאר פרור. מחר יש לי מבחן במתימטיקה. כדאי שאלמד עכשיו, לפני שהפרחחים הקטנים יחזרו הביתה ויתחיל הרעש והבלגן.


יש דרך לבית הספר שעוברת ליד הנהר, אחרי שחוצים את השדה. אם יש לי זמן אני מעדיפה אותה, לא איכפת לי שהיא קצת יותר ארוכה. לנהר שלנו קוראים וִיסְלָה והוא מגיע אפילו לוורשה, עיר הבירה. הסנאי הזה מתחבא בין הענפים, משחק איתי מחבואים, או שהוא סתם מסתתר. אני עושה לו קולות אבל הוא לא שם לב. חמוד. הנה עוד אחד! אם היה לי יותר זמן הייתי מטפסת על העץ, אבל אני לא רוצה לאחר.


אני נכנסת לבית הספר. סטאש, הטמבל הזה, נראה מרוגש. מעניין מה הוא זומם. נכנסים לכיתה ועכשיו אני מבינה: על אדן החלון שמשמאל לשולחן שלי ושל ציבי מונחת צנצנת ובתוכה בצל. שורשי הבצל הארוכים והלבנים בתוך המים, ועלים ירוקים ארוכים צומחים כלפי מעלה. סטאש משתולל וצועק: "הבאתי בצל לפולה וציבי כי הן יהודיות מסריחות כמו הבצל שהן אוכלות". אני לא שותקת לו, ואומרת בקול רם שכולם ישמעו: "אנחנו אוכלות בצל, ובגלל זה יש לנו מוח חריף. סטאש אוכל כרוב, ובגלל זה יש לו ראש־כרוב!" כל הילדים צוחקים ואז פתאום המורה למתימטיקה נכנס, וכשהוא מבין מה מתרחש הוא פוקד על סטאש לעמוד ואומר לו: "אצלנו בבית הספר אנחנו שופטים את התלמידים לפי העבודה שהם משקיעים ולפי ההישגים שלהם. לא מעניין אותנו אם הם יהודים או נוצרים. פולה וציבי הן תלמידות טובות, אבל אתה, סטאש, יש לך עוד הרבה מה ללמוד, גם במתימטיקה וגם בהתנהגות. אז עכשיו צא מהכיתה ובסוף השיעור הזה תגיש לי את התשובות לכל התרגילים בפרק 4 בספר. בשיעור הבא תעשה את המבחן עם כל הכיתה ונראה את הישגיך". סטאש יוצא מובס מהכיתה וכשהוא מעיף לעברי מבט אני מקפידה להביט לו ישר אל תוך העיניים. הוא זה שמשפיל את מבטו.


כדורֶגל! כדורגל! כל הבנים ואני. אני בקבוצה עם מילוש, יאנק וויקטור. אני מוכרחה להבקיע גול, כי סטאש הוא השוער של הקבוצה היריבה. אנחנו משחקים חזק. רצים מהר, חוטפים כדורים, בועטים לשער. אבל אף אחד לא מצליח להבקיע. בסוף הגשם מגרש את כולנו הביתה. הוא גם מרטיב ומצנן קצת את הפנים שלי שאדומים כמו סלק.


האחים הגדולים שלי מתחילים לדבר על ארץ ישראל. כל אחד מהם מעריץ איזה מנהיג אחר מארץ ישראל. מרוב שהם מדברים על זה אני מכירה את השמות, יש יצחק טבנקין שאחותי מעריצה, ויש דוד בן גוריון, וכל אחד מהם מתחבר לאיזו תנועת נוער אחרת, "החלוץ" או "השומר הצעיר", או "גורדוניה". אני בכלל לא מבינה למה צריך כל כך הרבה תנועות נוער ומה ההבדלים ביניהן, מה גם שיש בהן רק יהודים. אחי חיים הוא בשומר הצעיר, ובלב שלו הוא ממש קומוניסט, זאת אומרת שהוא מאמין שהרוסים צודקים וכל פועלי העולם צריכים להתאחד. אבל זאב, האח הכי אהוב עלי שגדול ממני בשמונה שנים, הסביר לי שהתנועה שלו, "החלוץ", ממש מטילה על חבריה את חובת ההגשמה, כלומר ממש דורשת מהם לעבור לגור בארץ ישראל. הוא מי שהביא את "החלוץ" למגנישב ולכן זה מאוד חשוב לו. הם מכינים עכשיו הצגה על חלוצים שבאים לכותל המערבי. זה בירושלים, קיר שנשאר מבית המקדש. חלוץ אחד נהרג, ויש תפקיד לבת אחת, חלוצה. זאב רוצה שאני אשחק את התפקיד הזה, אבל יש עוד בנות יותר מבוגרות ממני שרוצות את התפקיד, אז זאב אמר שיקימו ועדה שתבחן את כל המועמדות ותבחר את הכי מתאימה ואני נבחרתי, למרות שאני יותר קטנה. זה מעניין לחשוב שאולי פעם נעבור לגור בארץ ישראל. נראה.


בינתיים היום יום ששי ויש קידוש. טאטע בראש השולחן, עם הזקן והקפוטה, כמו כל חסידי גור. וכולנו סביב השולחן, מאמע וכל שמונת הילדים. אנחנו שישה בנים ושתי בנות. עוד מעט נצטרך שולחן עוד יותר גדול, כי הגדולים יתחתנו, ואז יהיה עוד יותר שמח. האח הכי גדול במשפחה הוא שמחה. הוא נולד ב־1908 ומבוגר ממני באחת עשרה שנים. אני חושבת שטאטע ומאמע קראו לו שמחה בגלל שאצל החסידים השמחה זה משהו מאוד חשוב, והם רצו לברך את הילד הראשון שלהם שיהיו לו חיים מאוד שמחים. לשמחה כבר יש בחורה. קוראים לה חנה׳לה למפרט והיא כזאת יפה ועדינה. עוד מעט הם יתחתנו ובאמת תהיה שמחה גדולה. אחרי שמחה נולדה אחותי זְלָטָה וגם לה כבר יש בחור. קוראים לו משה קליינברג. הוא רפד והוא רק קצת יותר גדול ממנה. גם הם עוד מעט יתחתנו, קצת אחרי שמחה וחנה׳לה. אחרי זלטה נולדו זאב וחיים שגם גדולים ממני. לי קוראים פולה. בין חיים לביני הייתה הפסקה של חמש שנים. אחרי שאני נולדתי נולדו שלושת הצוציקים אריה, דב ואברהם. אברהם כזה מתוק ומצחיק — הוא רק בן ארבע. אבא עושה קידוש, כולם אוכלים את האוכל הכי טעים שמאמע הכינה ושרים זמירות, ובסוף זאב שר בעברית שיר בשם "כנרת שלי". זה שיר מארץ ישראל. כל כך יפה הוא שר את זה, יש לו קול ממש ערב.


תשמעו מה קרה היום בבית הספר לכבוד אחד באפריל. מונדק הביא זנב אמיתי של שור. אין לי מושג איפה הוא מצא אותו. ואז מונדק יחד עם יאנק התגנבו מאחורי המורה להיסטוריה וחיברו למעיל שלו את הזנב בסיכה גדולה, אתם מנחשים איפה. המורה הסתובב עם הזנב כל היום וכל התלמידים במסדרון צחקו מאחורי גבו. זה היה אחד באפריל הכי שמח בחיים שלנו!


סטאש הוא לא הילד האנטישמי היחיד אצלנו בכיתה. גם וילק השמן. היום הוא ממש הגזים ובגללו הפרצוף שלי עכשיו אדום ונפוח. כולנו עלינו במדרגות עד למעלה וקפצנו אחד אחד מהגובה. אנחנו קוראים לזה קפיצת אומץ. ומה החמור הזה עשה? הוא חיכה לי למטה והושיט את הזרוע שלו ככה שהיא תיתקל מלמטה בסנטר שלי, ובגלל שקפצתי בפה פתוח הלסת נסגרה בכוח ונשכתי חזק את הלשון. זה כאב נורא, הכול התנפח וירד לי דם, אבל את האידיוט הזה, וילק, זה הצחיק נורא. אני התאפקתי לא לבכות, לא לתת לו את הסיפוק הזה, וזושה ליוותה אותי הביתה. בבית כן בכיתי, כי זה נורא כאב וגם הרגשתי מנוצחת. מאמע ניקתה לי את הפנים בזהירות ושמה לי משהו קר נגד הנפיחות ואמרה שאני הילדה הגיבורה שלה, אבל בלב שלי עדיין נשארו שאלות בלי תשובות.


מכל החגים, הכי אני אוהבת את ליל הסדר. כל המשפחה מגיעה, כולם כל כך חגיגיים, הבית מבריק עוד יותר מתמיד, והפמוטים, מאמע תמיד מדליקה שישה נרות, והכלים היפים הכשרים לפסח והאוכל המיוחד, ותמיד טאטע מזמין אורחים זרים שפגש בבית הכנסת ואין להם עם מי להיות, וההגדה, ומה נשתנה וכל יתר השירים ויציאת מצרים. השנה בשבילי פסח יהיה עוד יותר מיוחד, כי בשנה הבאה אני כבר אהיה בת שתים עשרה, בת מצווה, וכבר לא יהיה מותר לי לאכול קניידלעך כמו לילדים, רק חְרֵינזלעך. למבוגרים אסור קניידלעך וגם אסור להם להרטיב את המצה. לילדים מותר, ואפילו יש לנו כלים מיוחדים בשביל זה, כי זה לא מספיק כשר למבוגרים. אז השנה אני מתכננת לאכול המון המון קניידלעך, כדי שיישאר לי הטעם בזיכרון. וכשנגיע בהגדה להגיד "בשנה הבאה בירושלים הבנויה" אני אחשוב על מה שזאב לימד אותי ועל "החלוץ" כי בעיני זה ממש קשור. אז היהודים יצאו ממצרים ועלו לארץ ישראל, ואולי גם אנחנו נעזוב את פולין ונעלה לארץ ישראל.


7 פולנית: עשר, תשע, שמונה, שבע, שש, חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת.


*המשך הפרק זמין בספר המלא*