עתה ניגש למשימה שבפנינו — שרטוט הקווים הרוחניים המשותפים ליהדות ולאסלאם. אין ספק בדבר התאמה נרחבת בין עיקרי האמונה של שתי דתות אלה. הדבר ניכר בששת עיקרי האמונה של האסלאם: אחדות האל (אל־תַּוְחִיד), המלאכים המבשרים את המסרים הנבואיים, ספרי ההתגלות, הנבואה, העולם הבא ויום הדין האחרון, וההשגחה האלוהית. לכל העיקרים הללו יש מקבילות בעיקרי היהדות. קיימת כמובן גם שונות: לצד ההבדלים הגלויים, כגון כתבי הקודש של הדתות השונות, קיימים הבדלים עדינים, למשל בהבנה המדויקת של ההשגחה ושל המידה שבה היא מגבילה את החירות האנושית. ברם, נושאים אלו שנויים במחלקות גם בתוך כל אחת מהדתות, ולכן לא ניתן לסמן את הגבולות התיאולוגיים במדויק, כפי שאחדים היו אולי רוצים. נותרת ההסכמה העקרונית בדבר אמונה וביטחון באל האחד והיחיד המתגלה לאדם וקורא לו לחיים אתיים ורוחניים. עיקרון זה נחלק לשלושה נושאים לפחות שיש להם משמעות רוחנית רבה: האל והדבקות באורו, מהות האדם, והמיסטיקה של כתבי הקודש.


1. האל והדבקות באורו
על פי הסיפור המקראי, בשלב הראשון של תהליך הבריאה היקום היה שרוי בכאוס, עד בריאת האור על פי הגבורה:


וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם, וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם.


וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יְהִי אוֹר! וַיְהִי אוֹר.


וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. (בראשית א, ב-ד)


לדברי חז"ל, הכוונה כאן לאור רוחני הממלא את הצדיק הדבק באל והשלם בחוכמה ובמידות:


אמר רבי אלעזר: אור שברא הקב"ה ביום ראשון, אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנזו מהן, שנאמר וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם.11 ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבא. (בבלי, חגיגה, יב ע"א)


אור החוכמה האלוהי נגנז, אך הוא נוכח בעולמנו באופן נסתר וממתין להתגלות בפני בני אדם המטפחים את המידות הטובות, כגון עין טובה ונדיבות הלב. האור האלקטרומגנטי מאיר את אשר חבוי בחושך, והאור הרוחני מאיר את המסתורין של חיינו. המטפח את חושיו הרוחניים נמלא באור החוכמה ובדעת ה'. האר"י הקדוש, רבי יצחק לוריא (1572-1534), גדול המקובלים בצפת שלאחר גירוש ספרד, נקט בצעד נוסף. לשיטתו, האור אינו רק סמל לחוכמה האלוהית אלא לאלוהות עצמה:


דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות. ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל, אלא היה הכל ממולא מן אור אין סוף פשוט ההוא, ולא היה לו לא בחינת ראש ולא בחינת סוף, אלא הכל היה אור אחד פשוט שווה בהשוואה אחת, והוא הנקרא אור אין סוף. (ספר עץ חיים, היכל א' היכל א"ק, שער א', ענף ב עמ' כז)


אור השמש הוא מקור האנרגיה העיקרי עלי אדמות. הוא מחמם את כדור הארץ, מצמיח את הצומח ומחולל חמצן. באופן סמלי האור רומז לה', מקור החוכמה והאהבה הממלאים את ליבנו. הגימטרייה של המילה אור (1 + 6 + 200 = 207) זהה לגימטרייה של המושגים אין־סוף (1 + 10 + 50 + 60 + 6 + 80 = 207) ורז (200 + 7).12 התאמות אלה עולות בקנה אחד עם ההתייחסות של תורת הקבלה לאור כסמל לסוד המסתורין (רז) של שורש העולם באלוהות הבראשיתית (אין־סוף). האדם המטפח באורחות חייו את מודעותו לנוכחות האלוהית המבצבצת בין השיטין של העולם הזה, מפתח תודעה הקרויה במקורותינו דעת ה', דהיינו, הוא דבק באור אלוה ומוצא בכך פשר ומשמעות לקיומו האנושי.


גם באסלאם האור מהווה סמל הן לאלוהים והן לחוכמה שהאל מעניק לבני האדם. אבּוּ חאמד מחמד אל־ע֗זאלי13 (1111-1058), מגדולי ההוגים המוסלמים בימי הביניים, מקדיש לסמליות האור חלקים נרחבים של ספרו גומחת האורות. המקור החשוב בקוראן בהקשר זה הינו פסוק האור מתוך סורת האור (סורת א־נּוּר) הנודעת:


אללה הוא אור השמים והארץ.


אורו נמשל לגומחה אשר בה מנורה,


והמנורה עשׂויה זכוכית, והזכוכית ככוכב נוצץ;


היא הוצתה (בשַמנו של) עץ מבורך, עץ זית,


לא מקצווי מזרח ולא מקצווי מערב.


שַמנוֹ כמעט שיאיר אף אם לא תיגע בו אש — אור על גבי אור.


אללה ינחה אל אורו את אשר יחפוץ,


ואללה ימשול לאנשים משלים;


אללה יודע כל דבר. (קוראן 24: 35)14


בדברים פיוטיים האלה הקוראן מסמן את האור כסמל האל וגם סמל החוכמה האלוהית המוענקת לאדם. בפרשנותו לפסוק זה, אל־ע֗זאלי מסמן את האור כסמל לחושי התפיסה האנושיים: בעוד שהחושים והתבונה האנושיים מועדים לשגיאות, החוכמה החסינה מטעות מוענקת לאדם רק על ידי האל. אלוהים הוא אור האורות, והלב האנושי הוא חוש התפיסה הרוחני. הגומחה בסורת א־נּוּר הינה סמל ללב האדם המסוגל להתמלא באור המבורך של החוכמה האלוהית. באמירה נוספת עובר אל־ע֗זאלי מאפיסטמולוגיה לאונטולוגיה: האל הוא האור היחיד הקיים באמת, ובשל כך הוא היש האמיתי היחיד; קיום הבריאה אינו נובע מתוך עצמה אלא מוענק לה על ידי האל.


2. מהות האדם וייעודו
על פי הסיפור המקראי, האדם נברא בצלם אלוהים וכדמותו (בראשית א, כו). מכך נובע שסמל האור רלוונטי גם עבור האדם. מדרש בראשית רבה (כ, יא) מתייחס לקרבה לשונית בין אור לעור. על פי הקבלה, האדם היה תחילה יש רוחני לבוש כָּתְנוֹת אוֹר, ורק לאחר האכילה מעץ הדעת הוא התגשם לכדי יצור אנושי בשר ודם — לבוש כָּתְנוֹת עוֹר. התמרה זו מתוארת בספר בראשית כך:


וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵּׁם. (בראשית ג, כא)


בחיבורו שני לוחות הברית כותב המקובל ר' ישעיה הורביץ (1630-1565),15 שכָּתְנוֹת האוֹר הוחלפו בכָּתְנוֹת עוֹר לאחר שהאדם הראשון (כאיש וכאישה) אכל מעץ הדעת. אור ה', שכונן את מהות האדם בשורשו, כוסה על ידי עור חומרי — ובכך האדם גורש מגן העדן. העור, התוחם את גופנו בגבול חיצוני, הוא אות לקיומנו האינדיווידואלי על המודעות העצמית המתלווה אליו. חוש המישוש הוא מקום המפגש הראשון של התינוק עם סביבתו, כאשר חווייתו הראשונה של העצמי נוצרת באמצעות מגעה וליטופיה של האם. אכילת עץ הדעת מסמלת את לידת המודעות העצמית האנושית. בכך עוזבת הנשמה האלוהית את קיומה השמימי ומתחילה במסעה הארצי.


ההתלבשות החומרית שהחלה ברובד המטפיזי מתממשת בחיי היחיד בלידתו, ולאחר מכן תהליך ההיפרדות וההתייחדות מתפתח במסגרת מערכות היחסים עם האם ועם משפחת המקור כולה. היציאה לגלות מהווה אפוא מרכיב מהותי במצב האנושי, היא תנאי הכרחי להיווצרות האדם. אמנם האדם עלול לחוות את הגירוש מגן העדן השמימי והיציאה מהקשר הסימביוטי עם האם כעונש או קללה, אך לאמיתו של דבר מדובר בנקודת מוצא הכרחית למסעו הארצי כסובייקט המיועד להגיע לשלב חדש, בשל יותר, של מודעות עצמית. בכך נענה הסובייקט לקריאת האלוהים אליו להשתתף בבריאתו: נַעֲשֶׂה אָדָם! (בראשית א, כו). האל אמנם מתחיל בבריאת האדם, אך זו מושלמת על ידי עבודת האדם עצמו.


האסלאם ממקם גם הוא את מקור מחצבתו של האדם באלוהים. כפי שראינו לעיל, אל־ע֗זאלי מתאר את לב האדם, בעקבות סורת האור, כגומחה שבה שוכן האור האלוהי — מקור רוח האדם, המציב בפניו את אתגר ההתעלות לדרגות הרוחניות הנשגבות. גם בתפיסת האסלאם החוויה האנושית המכוננת הינה הזרות שהאדם חווה בעולם החומרי.16 בשפה הערבית המילה עֻ֗רְבַּה, שפירושה פרידה או ניכור, מבטאת את הרעיון הזה. בשל טבעו הדואלי, האדם נמצא במאבק מתמיד בין נפשו הנמוכה (נַפְס) ונשמתו הגבוהה (רוּח), מאבק המציב בפניו אתגרים גדולים ומכונן את מטרתו הדתית.


על פי שתי הדתות, שיבת האדם מהגלות לחיי דבקות עם אלוהיו, כרוכה בעבודה רוחנית רבה לכל אורך חייו. הן ההלכה והן השריעה מספקות למאמינים את הכלים הייחודיים של כל דת לצורך עבודת הקודש של השלמת האדם.


3. המיסטיקה של כתבי הקודש
הקוראן וחמשת חומשי תורה, הדומים בהיקפם, נחשבים בכל אחת מהדתות לדבר אלוהים שנמסר בהתגלות לנביא החשוב ביותר. אל־ע֗זאלי ראה בקוראן את המאור הגדול של האל, המעניק לאדם את מתת החוכמה האלוהית. בעיני האסלאם, הקוראן נצחי כמוהו כאלוהים. עיקרון זה, המעמיד עצמות נוספת לצד האל, עורר פולמוסים באסלאם. הפתרון נמצא בהבחנה בין הקוראן הקדום, המופשט והנצחי, לבין ספר הקוראן שנברא על ידי האל שנגלה בשפה המובנת לבני אדם. רעיון מקביל מופיע במיסטיקה היהודית: ספר הזוהר מבחין בין התורה שבידינו לבין תורה רוחנית קדומה השייכת לספירת החוכמה שבעולם האצילות, תורה שנאצלה על ידי האל טרם בריאת העולם. מאמר הזוהר המפורסם "קודשא בריך הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא" (זֹהר חלק ב, קסא ע"א) מתייחס לתורה קדומה זו. אלוהים כביכול הביט בתורה הקדומה וברא את היקום על פי יסודותיה, וחמישה חומשי תורה נתפסים כ"עיבוי" של התורה הקדומה לכדי ניסוח של החוכמה האלוהית בלשון בני האדם. התפיסה בדבר "ספר" רוחני קדום המונח בתשתית היקום משותפת ליהדות ואסלאם. יש ברעיון זה עדות לאהבה וליראה שמוסלמים ויהודים חשים כלפי ספרי ההתגלות שלהם, כמו גם להשראה הרבה שהמאמינים שואבים מעצם המילים והאותיות הקדושות. יחד עם זה, יש כאן גם עדות למודעות שטקסט הכתוב בשפת אנוש, שהוא תמיד תלוי הקשר היסטורי ותרבותי, אינו יכול לשאת את מלוא הנצח האלוהי.


ראוי לציין בהקשר זה, כי עברית וערבית הן שפות שמיות שבהן לכל מילה יש שורש לשוני. מכיוון ששורש אחד ויחיד מסתעף למילים שונות, מיסטיקת הלשון של שתי הדתות מבינות זאת כסימן לקשר ביניהן מבחינת התוכן. בקבלה נוסף לכך השימוש בגימטרייה, היוצרת זיקה בין מילים שיש להן ערך נומרולוגי זהה. שעשוע לשוני מיסטי זה יוצר זיקות מפתיעות בין עולמות וממדים שונים של המציאות ומניבות אין־ספור רעיונות ותובנות חדשות.


לצד כתבי הקודש, האסלאם והיהדות יודעות גם מסורות שבעל פה, שקובצו באוספי החדית' ובספרות התלמודית והמדרשית. שתי הדתות שמות דגש על רציפות השרשרת של העברת המסורת. חדית' טיפוסי מתחיל באמירה לחיזוק האותנטיות שלו: "נמסר על ידי א', שסוּפר בשמו של ב', שדוּוח על ידי ג' שהנביא אמר...". ולשם השוואה, המשנה הראשונה במסכת אבות פותחת בתיאור מסירת התורה שבעל פה מהנביא הראשון לדורות הבאים: "משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה". כאן עולה דילמה יסודית שהיהדות והאסלאם כאחד מתמודדות עמה: בקרב אנשים מסורתיים קיימת נטייה להקנות תוקף של אמת נשגבה ובלתי משתנה למה שמועלה על הכתב. לכן חלק מהמסורות הדתיות היו אמורות להישאר בעל פה ולא להיכתב, ועל ידי כך תישמר ההבדלה בין הגרעין הנצחי של הדת לבין החלק הדינמי שלה, האמור להיות מותאם למציאות המשתנה. ברם, עם תפוצת המאמינים על פני תבל, הופיעה סכנה שמסורות שבעל פה לא ישרדו. משום כך, בהיסוס ובלב כבד הועלו מסורות רבות על הכתב ופורסמו בתקופות שונות בקבצים שהתקדשו עם הדורות. כך הובטחה למסורת המשכיות, אך אבד לה משהו מחיותה הבלתי־אמצעית. הן ביהדות והן באסלאם התעורר צורך להצדיק שינויים בדרכי האמונה על פי המציאות המשתנה והתמורות האתיות שחלו באנושות, כגון היחס למעמד האישה או היחס לדתות אחרות. התפתחות שבעבר הודות למנגנוני התורה שבעל פה נעשו באופן טבעי, הפכו קשים יותר, ומי שמבקש לקדם שינויים עלול להיחשד כ"רפורמי" — מושג שאינו אהוד על אורתודוקסים משתי הדתות.17


11 איוב לח, טו.


12 לכל אות בעברית יש ערך מספרי (א = 1, ב = 2 וכו'), ובהתאם לכך ניתן לחשב ערך נומרולוגי לכל מילה. במיסטיקה היהודית נרקם קשר של משמעות וסמל בין מילים בעלות אותו ערך גימטרי.


13 לאל־ע֗זאלי נתייחס בהרחבה בפרק ד2 — "טעמו וראו".


14 הציטוטים מהקוראן בתרגום העברי של פרופ' אורי רובין, מהדורה שנייה (2016).


15 הורוביץ (תשס"ו), פרשת בראשית עמ' יז, לג.


16 ראו על כך בפרק ז — "גלות ומולדת".


17 בשיחותי עם מלומדים מוסלמים שונים עלה כי פוסקי ההלכה האסלאמיים חופשיים למדי, בהשוואה לעמיתיהם היהודים, באפשרות להתאים את ההלכה המוסלמית לצורכי הזמן ואף לפסוק בניגוד להחלטות של בעלי הסמכות הקלאסיים.