פרק ראשון
היבטים פילולוגיים וספרותיים


[א]. זמנו של כִּתַאבּ אל־טַּוַאסִין ומקום כתיבתו
הצלוּב אַבּוּ אל־מֻעִ֗ית֗ אל־חֻסַיִן אִבְּן מַנְצוּר אל־חַלַּאג֗ (922-858), שחייו וכתיבתו הן חידה לא פתורה, הוא אחד מגדולי המיסטיקנים באסלאם ומהדמויות השנויות במחלוקת המרתקות ביותר בצוּפיות הקלאסית.1 בשנות חייו האחרונות חיבר בין היתר את כִּתַאבּ אל־טַּוַאסִין, חיבור העומד במרכז חקירתנו.


כִּתַאבּ אל־טַּוַאסִין מציג, על דרך ההכללה, את הגותו המאוחרת של אל־חלאג֗ על מצבו של האדם המיסטי באמצע העולם ובאמצע הזמנים, מעין סיכום של תובנותיו המיסטיות והמטפיזיות שנאמרו בפרוזה, בשירה ובציורים על האלוה שמֵעבר לַמֵעֵבֶר, ייחודו ונשגבותו; על הנביא מֻחַמָּד עליו השלום ואורו הנצחי; על השטן, יהירותו ונפילתו; ועל משה רבנו והתעלותו בחווייתו המיסטית במעמד הסנה הבוער; על ייחודו של האדם הצוּפי, הזר והנוכרי בחברה האנושית, ההולך בדרך הרוחנית; על סוד הייחוד וקוצר ידה של השפה האנושית להכיל את הידיעה הרוחנית המיסטית.2


ניתן לשער כי המאמץ העיקרי של אל־חלאג֗ בפרגמנטים אלו הוא לכונן את הממד הרוחני באדם, לחולל את לידתה של מודעות מיסטית, להציע שבילים רוחניים עבור היחיד שמחפש אחריהם, על נשגבותם ועל הסכנות שבהם, כדי לייצר את האדם המיסטי. אל־חלאג֗ חותר לפתח כלים קוגניטיביים, במי שמתהלך בעולמות שלא מומשו, כדי להפיק אצלו מצבי תודעה מיסטיים הפורצים את גבולות התבונה הטהורה, שוברים את האֲנִיּוּת האנושית, ומובילים אותו באופן בלתי אמצעי אל הָאֱמֶת המוחלט.


אל־חלאג֗ חיבר את כִּתַאבּ אל־טַּוַאסִין בעת שבתו בבית הכלא בבגדד. שכן, משנת 913 (לסה"נ) ועד לצליבתו בשנת 922 (לסה"נ), במשך כמעט תשע שנים, נאסר בכלא הארמון בבגדד.3 לפי עדות בנו, חַמְד אִבְּן חֻסַיִן אִבְּן מַנְצוּר, כלוא היה אביו בבית קטן מחובר לכלא, שבנה למענו תומכו הנאמן נצר אל־קֻשׁוּרִי, החצרן היווני של החליף אל־מֻקְתַצִ֗ר (מ' 932). הבית עצמו היה מוקף בחומה, הדלת החיצונית של הבית נחסמה בקיר, ונפרצה דלת שחיברה את הבית לפנים הכלא. המגורים בבית הקטן בכלא אִפשרו לו להגות ולכתוב בזמן מאסרו. מספר מבקרים גם יכלו לראותו לפרקים והוא קרא באוזניהם קטעים מדבריו.4


בבית הקטן הזה, בכלא חייו, התבודד אל־חלאג֗ רוב זמנו וכתב שירים והגיגים, שמהם נשתמרו רק פרגמנטים, עמם ניתן למנות את הפרגמנטים שחוברו לימים יחדיו לחיבורים קטני הכמות ורבי האיכות בֻּסְתַאן אל־מַעְרִפַהֿ (גן תבונת הלב)5 וְכִּתַאבּ אל־טַּוַאסִין.6


[ב]. כותר החיבור
כותר החיבור הוא טַוַאסִין — כותר חידתי, כך היה וכך יישאר. האם אל־חלאג֗ הוא שהעניק אותו לספרו או שמא עורכים מאוחרים שלו? האם בכוחה של התבונה לפענח משמעו של כותר זה? לא ניתן לקבוע באופן חד־משמעי כי הכותר של החיבור בא מידי אל־חלאג֗ עצמו, אך אפשר שהעניק לכל פרגמנט שכתב את הכותר טא־סין.


על דרך הפשט נאמר כי הכותר טַוַאסִין הוא ריבוי של האותיות טא'־סין, על פי הפסוק הקוראני: طسٓۚ تِلۡكَ ءَايَٰتُ ٱلۡقُرۡءَانِ وَكِتَابٖ مُّبِينٍ / ט.ס. — אֵלֶּה אוֹתוֹתָיו שֶׁל הַקֻּרְאָן שֶׁל סֵפֶר בָּרוּר (סוּרה 27: הַנְּמָלִים, פסוק 1). האותיות ט.ס., המופיעות בראש סוּרה זו, מכוּנות בשם 'אותיות מקוטעות' (חֻרוּף מֻקַטַּעַאת), או 'אותיות פתיחה' (חֻרוּף פַוַאתִח), והן מן האותיות המסתוריות המופיעות בראשי עשרים ותשע סוּרוֹת בקֻראן.


תַפְסִיר אל־גַ֗לַאלֵין, לגַ֗לַאל אל־דִּין אל־מַחַלִי (מ' 1459) וגַ֗לַאל אל־דִּין אל־סֻיוּטִי (מ' 1505) מציע, למשל, תפיסה אגנוסטית ביחס לאותיות מסתוריות אלו באמרו: طسٓۚ الله أعلم بمراده بذلك (אללה מיטיב לדעת לְמה כוונתו באותיות אלו). מקורות מסורתיים אחרים גורסים שהאותיות הללו הן סימנים מיסטיים בעלי משמעות סמלית המתבססים על הערכים המספריים שהוקצו לאותיות, ועל כך נדון לקמן, או שהאותיות היו אמצעי למשוך את תשומת לבו של הנביא מֻחַמָּד או של שומעיו, או שהן מייצגות ראשי תיבות של תוארי האל. במחקר המודרני הוצעו מספר תיאוריות להבנתן, אך אף הן בגדר השערות בלבד.7


על דרך הסוד ניתן לומר כי הבחירה של אל־חלאג֗ או של עורך מאוחר זולתו באותיות אלו דווקא היא חידתית; ייתכן שהן אמורות להתייחס לעָצמה ולמלכות האלוהית8 ואולי הן רומזות למסתורין של התגלות האלוה למשה במעמד הסנה הנזכרת בסוּרה 27: פסוקים 14-7, חוויה מיסטית שהילכה קסם על אל־חלאג֗ עצמו, ועל כך נרחיב. ייתכן גם שהן נושאות משמעות סימבולית לשנת צליבתו של אל־חלאג֗; שכן הוא נצלב בשנת 309 להִגְ֗רַהֿ, ביום שלישי, 24 לחודש ד֗וּ אלְ־קַעְדָהֿ. האות טא' בגימטרייה היא 9 ואילו האות סין היא 300 — ביחד 309.9


[ג]. סגנונו הלשוני
הסגנון הלשוני של אל־חלאג֗ בחיבורו כִּתַאבּ אל־טַּוַאסִין הוא פרוזה ערבית עתיקה, מחורזת למחצה, די קרובה לפרוזה המחורזת של הקֻראן, המכוּנה בערבית סַגַ֗ע, המשלבת אפקטים פונטיים חוזרים במעברי הסגנון. אל־חלאג֗ הוא גם אסתטיקן מהמעלה הראשונה של הדקדוק הערבי, הממשיך מסורת עתיקה של מדקדקי אסכולת כּוּפַא, הן בייחודיות המילון והסמנטיקה שיצר והן בעוינותו לנורמות הקבועות. הפרוזה התיאולוגית שלו היא בעלת קצב ודחיסות תחבירית. ישנה אצלו הצטברות של מילים נדירות או מוזרות שנבחרו בשל משמעותן, אך לא פחות מכך בשל צליליהן. אל־חלאג֗ מוכן להקריב לפעמים את משמעות המסר שלו למען התענגות על מילה נדירה היוצרת אפקט של מצלול ומקצב.10 החריזה, המקצב והמצלול, הפוליפוניה של הקולות, מובילים את הקורא לשינוי מצב תודעתו, אף ללא עיון במשמעות הסמנטית של הדברים, דבר שהולך לצערי לאיבוד בתרגום העברי.


הייחוד של הרעיונות, מוזרותם וריחוקם מהדפוסים התרבותיים וההגותיים ששלטו בהקשר ההיסטורי והתרבותי של זמנו, בתקופה העבאסית (937-816), כל אלה חייבו את אל־חלאג֗ ליצור שפה אקספרסיבית מיוחדת הנסמכת על דו־משמעות והפשטה.11 הוא הביע את רעיונותיו בשתי שיטות: הראשונה מבעים מילוליים עמומים המנכרים את אוצר המילים משימושו המקורי ומַבנים אותו בדפוסים המרוחקים מהמשמעות הלשונית הנפוצה; שיטה זו חופרת לעומק בשכבות שעליהן מושתתת הבהירות ומסתתרת. אם כן, שפתו היא 'שפת התגלות' ולא 'שפת תיאור'. השיטה השנייה של אל־חלאג֗ בספרו כִּתַאבּ אל־טַּוַאסִין היא שימוש בציורים מופשטים ככלי חלופי לשפה מילולית, ועל כך נעמוד בהרחבה בפרק נפרד.


[ד]. מבנהו הספרותי
כִּתַאבּ אל־טַּוַאסִין כולל לפי חלוקתו של מסיניון עשרה פרקים. מסיניון הוסיף פרק לאל־טַּוַאסִין הוא הפרק האחד־עשר המכוּנה בשם בֻּסְתַאן אלמַעְרִפַהֿ (גן תבונת הלב).12 ואולם הבאתי ראיות מספיקות לטענה כי אין בסיס פילולוגי לכלול את בֻּסְתַאן אלמַעְרִפַהֿ כפרק האחד־עשר לחיבור כִּתַאבּ אל־טַּוַאסִין.13 אך עם זאת ראוי להוסיף כי אף על פי שבֻּסְתַאן אלמַעְרִפַהֿ הוא חיבור נפרד מבחינה פילולוגית וספרותית, הרי שהוא תואם את מסקנותיו המטפיזיות והאפיסטמולוגיות של אל־חלאג֗ בחיבורו כִּתַאבּ אל־טַּוַאסִין על אודות תבונת הלב (אל־מַעְרִפַהֿ). רוצה לומר, האמת המיסטית אינה ניתנת להוראה לוגית דיסקורסיבית אלא נובעת מנפשו של האדם ללא סיבה תבונית.


מסיניון אימץ למעשה את החלוקה הפנימית של כִּתַאבּ אל־טַּוַאסִין לפי תרגומו לפרסית של רוּזְבִּהַאן בַּקְלִי שִׁירַאזִי (מ' 1209).14 אמנם בַּקְלִי שִׁירַאזִי חילק את החיבור לשנים עשר פרקים אך מסיניון לעומתו העדיף לחלקו לעשרה פרקים. חלוקתו של מסיניון כוללת את הנושאים הבאים: המנורה; ההבנה; הטוהר; המעגל; הנקודה; הנצחיות; הרצון האלוהי; האחדות; הסודות; הנשגב. עם זאת, מסיניון שם לב לאופי המלאכותי של חלוקה זו והשכיל להבין שמקורה אינו אצל אל־חלאג֗, שכן מבחינת מבנהו הספרותי מדובר בצירוף של פרגמנטים שאוחדו בידי עורכים מאוחרים לכלל ספר שיטתי. זאת ועוד, החלוקה הפנימית המסורתית לפסקאות שהציעו בַּקְלִי שִׁירַאזִי ומסיניון מפוררת ללא צורך את הספר לפסקאות רבות ופוגעת בזרימה שלו. על כן אימצתי במהדורתי את החלוקה של מסיניון לעשרה פרקים אך דחיתי את החלוקה הפנימית של בַּקְלִי שִׁירַאזִי ומסיניון לפסקאות.


[ה]. סגנונות ספרותיים
כִּתַאבּ אל־טַּוַאסִין הוא חיבור עתיר קולות המגלה והמכסה, חיבור אניגמטי, פיוטי, סימבולי, אזוטרי, פרדוקסלי, חזותי, מועט המכיל את המרובה. מיכאל סלס העיר כי חיבור זה הוא עשיר ביותר, סגנונו ותכניו משתנים תדיר והוא מרבה להשתמש בחידות ובפרדוקסים ולכן קשה לתאר אותו כעמדה אחת מגובשת.15 סביר להניח שחיבור זה לא נכתב מלכתחילה כחיבור מוצק בעל מבנה ארכיטקטוני מגובש אלא כאוסף של פרגמנטים, שכללו המנונות, הגיונות מטפיזיים, תיאולוגיים ומיסטיים, וציורים אשר קובצו יחדיו לחיבור בידי עורכים מאוחרים. החיבור הקצר כולל בתוכו מגוון רחב של סגנונות כתיבה שבהם אחז אל־חלאג֗:


א. כתיבה מסאית חידתית של התבוננויות רפלקטיביות בסוגיות מטפיזיות ברוח הפילוסופיה הניאו־פלטונית והכַּלַאם המֻעְתַזִלִי, כמו הדיון על גבולות ההכרה האנושית; חקר השיח התיאולוגי וגבולות השפה האנושית; עיון בתוארי השלילה (Via Negativa) מתוך חתירה לשמר את הטרנסצנדנטיות המוחלטת.


ב. שילוב של סודות ופרשנויות מיסטיות לקֻראן, הכתובים כהמנונות ליריים, משפטים קצרים בחרוזים המתעלים לגבהים חדשים בהערצת הנביא מֻחַמָּד עליו השלום, מיתיזציה של דמותו כאור הנצחי; סוד עלייתו השמיימה; סוד ההיפעמות שלו; סודו של השטן אִבְּלִיס, החבר האינטימי הקרוב ביותר לאללה, בסירובו לצו האלוה להשתחוות לאדם הראשון, גירושו מגן העדן וקללתו; סודו של משה רבנו במעמד ההתגלות המיסטית של הסנה הבוער.


ג. שימוש בקטכיזם, הבנוי במתכונת של שאלות ותשובות כנהוג בכלאם; רוצה לומר, סגנונו של אל־חלאג֗, שיטת טיעונו, המתודולוגיה הלוגית שלו ומונחיו הפילוסופיים הם טיפוסיים לחיבורי הכַּלַאם,16 כגון השיח שיצר על הקשר בין המייחד לאחד המוחלט בפעולת הייחוד.


ד. כתיבת רשימה מסודרת של ארבעים תחנות (מַקַאמַאת), המתייחסות לשלבי ההתקדמות של החניך ההולך בדרך הצוּפית, דרך הלב, ושלבי התקדמותו מתחנה לתחנה בדרך לאלוהיו. וכן גם ציון הפרדוקסים של דרך החניכים.


ה. שיבוץ שירים, לצד הפרוזה והטיעונים הלוגיים־הפילוסופים, מהם שירים המבטאים את חוויותיו המיסטיות, או שירים ששם בפי אִבְּלִיס, המשקפים את עולמו המסתורי של השטן היהיר, המורד בצו האלוהי להשתחוות לאדם הראשון.17


ו. המשלת משלים, כגון המשל המפורסם על פרפר הלילה המתכלה באש המנורה, המתאר את גורלו של האוהב האמתי, שיהפוך לימים למשל המפורסם ביותר בשירת האהבה הפרסית, או משל הציפור הצוּפית קצוצת הכנפיים הטובעת באוקינוס, הרומז אולי לגורל תלמידו אַבּוּ בַּכְּר אל־שִּׁבְּלִי (מ' 945).


ז. 'צוּפיות חזותית': ציורים שצייר אל־חלאג֗, ובהם דיאגרמות, נקודות, אותיות, מעגלים, קווים וסמלים, שכמעט לא נודע כמותם בספרות הצוּפית שקדמה לו. הוא מפלס כנראה לראשונה דרך חדשה של 'צוּפיות חזותית' בספרות הצוּפית כדי להגיע או לבטא מצבי תודעה מיסטיים שאין בכוחן של המילים להביעם.


מבחינה ספרותית ניתן להגדיר את כִּתַאבּ אל־טַּוַאסִין כחיבור פרגמנטרי. פרגמנטציה היא תחבולה ספרותית מכוּונת, שכן הפרגמנט אינו תקלה בעלמא אלא תכסיס פואטי מובהק. וכך מגדירה לילך ניישטט בורנשטיין את הפואטיקה של הפרגמנט:


פרגמנט הוא טקסט סתום במיוחד, העומד על הגבול שבין האמנותי לאקראי. זהו טקסט שעבר שבירה אלימה שהותירה אותו קטוע והרוס, מלא בחורים ובסתירות. הפרגמנט מעורר בקוראיו צורך דחוף לְמַשְׁמֵעַ אותו. לשם כך הם מגייסים את כל המשאבים העומדים לרשותם, ומגיעים על פי רוב אל סף ייאוש, כשמתברר להם כי למעשה אין דרך לספק לו פרשנות משכנעת, מוצקה ואחידה.18


אמנם יש חוקרים המתייחסים לפרגמנטריות כאל מאפיין שלילי של תהליך פענוח הטקסט, שאין בו גיבוש היפותזה סופית, חוסר צורה, קוהרנטיות וסיגור חזק, והדבר מעורר אצל הקורא קושי בגיבוש היפותזה מוצקה בטקסט שכזה. לעומתם יש התופסים את הפרגמנטריות כממד חיוני ומעשיר, מקור לריבוי משמעויות ותחבולה התורמת לדינמיות של תהליך הפענוח.19 ניישטט בורנשטיין מאתרת במושג הפרגמנט ארבעה מישורי משמעות שונים ואלו הם:


1. מישור התוכן והעולם המיוצג, שלפיו הפרגמנט מייצג מרכיבים, תמות והיבטים הקשורים בשבירה, הרס, קיטוע ונהייה אחר שלם נעדר.


2. המישור האסתטי־אידיאולוגי, שבו הפרגמנט מגלם תפיסה הרואה ביקום אחדות מוחלטת ואינסופית ומבטלת את הגבולות בין תחומיו.


3. מישור ההתהוות של יצירות שלא הושלמו, ויצירות שנפגעו לאחר השלמתן ונותר מהן שריד או זיכרון בלבד.


4. המישור הסוגתי־קומפוזיציוני שתפיסה רחבה שלה תציג את הפרגמנט כסוגת־על הכוללת בתוכה כל סוג של יצירה המתאפיינת בקיטוע קומפוזיציוני, ריבוי משמעות ועמימות.20


אין ספק כי כִּתַאבּ אל־טַּוַאסִין מתאפיין בקיטוע קומפוזיציוני, העדר רצף התפתחותי, מגוון ועירוב של סוגי יצירה, ריבוי משמעות ועמימות. ניתן לומר באופן חד־משמעי כי מדובר ביצירה שלא הושלמה או אפילו שחלקה הגדול לא שרד. במישור התוכן והעולם המיוצג, הפרגמנטים של אל־חלאג֗ מייצגים גם תֵמות והיבטים הקשורים בשבירה, הרס, קיטוע ונהייה אחר ייאוש לאהוּבוֹ האלוהי — השלם הנעדר.


[ו]. נוסח הטקסט בערבית של מהדורתי
עד כה יצאו שלוש מהדורות ביקורתיות חשובות של החיבור כִּתַאבּ אל־טַּוַאסִין. המהדורה הביקורתית הראשונה היא של לואי מסיניון (1962-1883), גדול חוקרי אל־חלאג֗ בדור הקודם, שכללה את הטקסט בערבית על פי כתבי יד המוזיאון הבריטי (מספר 9693, 317a-322b) ואת תרגומו לפרסית בידי המשורר המיסטי הפרסי רוּזְבִּהַאן בַּקְלִי שִׁירַאזִי (1128–1209) בחיבורו שַׁרְח אל־טַּוַאסִין.21


המהדורה הביקורתית השנייה המורחבת היא של החוקר הדגול האב פול נויֶה (1980-1925). ייחודה של מהדורה זו שעמדו לפניו, מלבד המהדורה של מסיניון, שלושה כתבי יד חשובים של החיבור כִּתַאבּ אל־טַּוַאסִין שלא עמדו לפני מסיניון. האחד הוא כתב יד מַשְׁהַד (ספריית רִצַ֗וִיַה במשהד מספר 663, 1q-10b) המתוארך לשנת 1186, שהוא כמעט שלם ודי קרוב לגרסתו של רוּזְבִּהַאן בַּקְלִי שִׁירַאזִי. כתב יד שני הוא של המוזיאון הבריטי (מספרו 12937, 16b-23a) וכתב יד שלישי הוא עותק פרגמנטרי של איסטנבול (ספריית וֶלִיוּדִין באיסטנבול מספר 2187, 118a-121b).22


המהדורה הביקורתית השלישית היא זו של החוקר הצרפתי סטפן ריספולי. אין הוא מציג כתבי יד חדשים של כִּתַאבּ אל־טַּוַאסִין אלא עורך מטא־אנליזה ביקורתית ביחס לנוסחים שהציעו מסיניון ונויֶה. המהדורה החדשה שלו היא סינתזה ביקורתית בין שתי המהדורות שקדמו לו, שכן הוא חלק על קודמיו שקיבלו את חלוקת הפרגמנטים של כִּתַאבּ אל־טַּוַאסִין בעיקר לפי כתב יד המוזיאון הבריטי. היו גם מקרים שהעדיף את הנוסח של מסיניון על פני זה של נויֶה.


זאת ועוד, הוא מציע במהדורתו סידור פנימי מחדש של החיבור כִּתַאבּ אל־טַּוַאסִין מבחינה תמטית, שכן הסידור של הפרגמנטים משתנה לפי כתבי היד. ריספולי דוחה למעשה את החלוקה הפנימית התמטית לעשרה נושאים שהציעו מסיניון ונויֶה לחיבור זה, בעקבות חלוקתו המסורתית של רוּזְבִּהַאן בַּקְלִי שִׁירַאזִי. לעומתם, ריספולי מחלק את החיבור לארבעה נושאים עיקריים, ואלו הם: טא־סין המנורה; טא־סין חיפוש האמת; טא־סין של הראשית ושל המורכבות; טא־סין הסודות של ה'תַוְחִיד'.23 בקביעת נוסח הטקסט של כִּתַאבּ אל־טַּוַאסִין במהדורתי הולך אני בעקבות הנוסח הביקורתי שהציע סטפן ריספולי. עם זאת, מבחינה תמטית אני הולך בעקבות החלוקה הפנימית המסורתית של רוּזְבִּהַאן בַּקְלִי שִׁירַאזִי, שבעקבותיו הלכו מסיניון ונויֶה.


ביתר הרחבה, בחלוקת כִּתַאבּ אל־טַּוַאסִין לעשרה נושאים אני הולך באופן עקרוני בעקבות בַּקְלִי שִׁירַאזִי, מסיניון ונויֶה,24 אך בחלוקה הפנימית של החיבור כולו ל־51 סעיפים של החיבור אני צועד בעקבות ריספולי, שכן כבר מסיניון, אף על פי שאימץ את החלוקה הפנימית המסורתית של בַּקְלִי שִׁירַאזִי, שם לב לאופי המלאכותי שלה והשכיל להבין שמקורה אינו אצל אל־חלאג֗. בכל אופן החלוקה הפנימית המסורתית שהציעו בַּקְלִי שִׁירַאזִי, מסיניון ונויֶה מפוררת ללא צורך את הספר למספר רב של פסקאות ופוגעת ללא רחם בזרימה שלו. על כן העדפתי בסופו של דבר את החלוקה הפנימית של החיבור כולו, כפי שהציע ריספולי, ל־51 סעיפים בלבד, כדי לייצר טקסט שיהיה נגיש יותר וידידותי יותר לקהל הקוראות והקוראים. אף זאת עשיתי במהדורתי בכך שניקדתי את הטקסט כולו לא רק בעברית אלא גם בערבית להקל על הקורא הבא להתמודד עם שפתו המיוחדת של אל־חלאג֗ והפעלים הנדירים שבהם משתמש. למיטב ידיעתי זו הפעם הראשונה בתולדות מהדורות הדפוס בערבית שהחיבור כִּתַאבּ אל־טַּוַאסִין מתפרסם כשהוא מנוקד כולו.25


1 ביוגרפיה מקיפה על אל־חלאג֗ פרי מפעלו המונומנטלי של החוקר הדגול לואי מסיניון Louis Massignon, The Passion of al-Ḥallâj: Mystic and Martyr of Islam, Trans. H. Mason, 4 Vols, Princeton N.J.: Princeton Univ. Press 1982.


2 על מגבלות השכל אצל הרמב"ם ראו Shlomo Pines, ‘The Limitations of Knowledge according to Al-Farabi Ibn Bajja and Maimonides’, Isadore Twersky (ed.), Studies in Medieval Jewish History and Literature, I, Cambridge, MA 1979, pp. 82-109; אסתי אייזנמן, 'מגבלות השכל: בין רציונליזם לאי־רציונליזם', דניאל י' לסקר (עורך), מחשבת ישראל ואמונת ישראל, באר שבע, תשע"ב, עמ' 102-89.


3 על תקופה זו בחייו בשבתו בבית הכלא ראו Amany El-Sawy, ‘The Tragic Incarcerations and Martyrdom of A Spiritual Passage from Suffering to Glorification’, Slavery in the Middle Ages and the Early Modern Age: A Cultural-Historical Investigation of the Dark Side in the Pre-Modern World, Edited by Albrecht Classen, Exington Books, Lanham, Maryland, 2021, pp. 155-180.


4 Massignon, The Passion of al-Ḥallâj, Vol. 1, Princeton N.J.: Princeton Univ. Press 1982, p. 12.


5 אַבּוּ אל־מֻעִ֗ית אל־חֻסַיִן אִבְּן מַנְצוּר אל־חַלַּאג֗, בֻּסְתַאן אל־מַעְרִפַהֿ / גן תבונת הלב, המקור הערבי עם התרגום לעברית, תרגם מערבית לעברית, כתב מבואות והוסיף ביאורים אבי אלקיים, הוצאת אדרא: תל אביב, מהדורה שנייה ומתוקנת, תשפ"ג.


6 על החיבור כִּתַאבּ אל־טַּוַאסִין ועל מסכת רעיונותיו בספרות המחקר ראו Massignon, The Passion of al-Ḥallâj, Vol. 3, pp. 282-327; Annemarie Schimmel, The Mystical Dimensions of Islam, Durham, University of North Carolina Press, 1975, p. 69-70; Stéphane Ruspoli, Le livre “Ṭawâsîn” de Hallâj: suivi du Jardin de la connaissance, Albouraq, Beyrouth, 2007; Kitāb al-Ṭawâsîn, Translation with Critical Introduction & Commentary of Ruzbihan al-Baqli, by Louis Massignon, translated by R. Butler H. Mason & Compiles Edited by Ejaz Ahmed, 2019; Muhammad Rizwan Junaid, Philosophical Idealism of al-Ḥallâj and al-Ṭawāsîn: Critical Analysis, Lap Lambert Academic Publ, [S.l.], 2019; Amany El-Sawy, ‘Futility of Competing Corruption: The Poetics of Resistance and Counter-Hegemony in Ḥallâj’s al-Ṭawāsîn’, Nalans: Journal of Narrative and Language Studies, Vol. 10, no. 19 (2022), pp. 38-49.


7 על התיאוריות למשמעותן של האותיות המסתוריות בקֻראן במחקר המודרני ראו Keith Massey, ‘Mysterious Letters’, in: Encyclopaedia of the Qurʾān; Gerhard Böwering, ‘Sulamī’s Treatise on the Science of the Letters (ʿilm al-ḥurūf)’, in B. Orfali, (ed.), In the Shadow of Arabic: The Centrality of Language to Arabic Culture. Studies Presented to Ramzi Baalbaki on the Occasion of his Sixtieth Birthday, Leiden 2011, pp. 339-397.


8 Schimmel, The Mystical Dimensions of Islam, p. 69.


9 Massignon, The Passion of al-Ḥallâj, Vol. 1, p. 644.


10 Ruspoli, Le livre “Tâwasîn” de Hallâj, pp. 106-108.


11 El-Sawy, ‘Futility of Competing Corruption’, pp. 40-41.


12 Bustân al-Ma‛rifah, in: Kitāb al-Ṭawāsīn dʼál-Ḥallāj, texte arabe publié pour la première fois, Louis Massignon (ed.), Paris: Geuthner, 1913, pp. 69-78; Kitāb al-Ṭawâsîn, Translation with Critical Introduction & Commentary of Ruzbihan al-Baqli, by Louis Massignon, translated by R. Butler H. Mason & Compiles Edited by Ejaz Ahmed, 2019, pp. 65-102.


13 אלקיים, בֻּסְתַאן אלמַעְרִפַהֿ / גן תבונת הלב, עמ' 34-33.


14 התרגום לפרסית של כִּתַאבּ אל־טַּוַאסִין בידי רוּזְבִּהַאן בַּקְלִי שִׁירַאזִי ופירושו עליו נמצא בחיבורו שַׁרְח שַׁטְחִיַאת. חיבור זה יצא לאור בידי אנרי קורבין. ראו Ruzbehân Baqlî Shîrâzî, Sharḥ al-Shatḥiyât, ed. Henry Corbin, Paris: Adrien-Maisonneuve, 1966. תרגום הערותיו של מסיניון לפירושו של רוּזְבִּהַאן בַּקְלִי שִׁירַאזִי לאנגלית: Commentary on Kitab AL Tawasin by Ruzbihan al Baqli, Based on an Annotated French Translation of Louis Massignon, rendered into English by R.A. Butler, pp. 134-152; תרגום החיבור שַׁרְח שַׁטְחִיַאת לצרפתית: Ruspoli, Le livre “Tâwasîn” de Hallâj, pp. 203-301.


15 Michael Anthony Sells, ‘Ḥallaj: Iblis as Tragic Lover’, in: Early Islamic Mysticism, Paulist Press, 1996. pp. 266-280.


16 יעקב בן יצחק אל־קרקסאני (960-890), למשל, מגדיר ומביא דוגמאות ל־4 שיטות של כלאם: 1. שאלות (סֻוַאל) 2. תשובות (גַ֗וַאבּ) 3. מחלוקת (מֻעַארַצַ֗הֿ) 4. ניתוח (פַצִל).


17 תקבולת בין השירים בדִיוַאן אל־חַלַּאג֗ ובין השירים בכִּתַאבּ אל־טַּוַאסִין ראו אבי אלקיים, אֲנִי אֲהוּבִי וַאֲהוּבִי אֲנִי — דִיוַאן אל־חַלַּאג֗, מהדורה דו־לשונית מנוקדת, תרגום מבואות וביאורים, תל אביב: הוצאת אדרא, תשפ"ג, עמ' 391.


18 לילך ניישטט בורנשטיין, שיר השירים והפואטיקה של הפרגמנט, תל אביב: רסלינג, 2019, עמ' 10.


19 שם, עמ' 49-20.


20 שם, עמ' 20-19.


21 Al-Ḥallâj, Kitâb Al-Ṭawâsîn, exte arabe publié pour la première fois ... par Louis Massignon, Paris: Geuthner 1913; Kitāb al-Ṭawâsîn, Translation with Critical Introduction & Commentary of Ruzbihan al-Baqli, by Louis Massignon, pp. 8-10. החיבור שַׁרְח אל־טַּוַאסִין של בַּקְלִי שִׁירַאזִי יצא לאור בידי אנרי קורבין. ראו Ruzbehân Baqlî Shîrâzî, Sharḥ al-Shatḥiyât, ed. Henry Corbin, Paris: Adrien-Maisonneuve, 1966. יש חשיבות גם לנוסח בערבית של כִּתַאבּ אל־טַּוַאסִין בחיבורו מַנְטִק אל־אַסְרַאר בִּבַּיַאן אל־אַנְוַאר, שהוא קרוב לנוסח כתב־יד מַשְׁהַד. על כך ראו Manṭiq al-Asrār, Edited by Mojtaba Shahsavari. Unpublished critical edition.


22 Paul Nwyia, Kitāb al-Ṭawâsîn, Revue, Mélanges Université St. Josef, Beyrout 1973, pp. 185-237.


23 Ruspoli, Le livre “Tâwasîn” de Hallâj, pp. 99-110.


24 בַּקְלִי שִׁירַאזִי חילק כאמור את החיבור לשנים עשר פרקים ואילו נויֶה חילק את הפרק העשירי לשני פרקים כך שיש לו בסך הכול אחד עשר פרקים.


25 כל התרגומים מערבית לעברית בחיבור זה הם שלי אלא אם כן צוין אחרת. כל התרגומים מפרסית הם של ידידי אורי מור מלאך. התרגום של הקֻראן לעברית הוא של אורי רובין לפי המהדורה השנייה של תרגומו. ראו הקוראן, תרגם מערבית אורי רובין, מהדורה חדשה, מעודכנת ומורחבת, תל אביב: ההוצאה לאור ע"ש חיים רובין, תשע"ו.