פתח דבר
אני מושך את סדיני המיטה, המהודקים כעת סביב קרסולי. אני מושיט את ידי אל הטלפון, מחייג בלי להסתכל ואז מישהו מדבר איתי. אישה שואלת אותי מי אני, איפה אני. כמדומה, אין זה סביר שאזכור את התשובה לאף אחת מהשאלות הללו לפני שהדיבור זונח אותי לעד. אני מנסה להתיישב, אבל נשמט מסבך הסדינים ומתגלגל לרצפה. הכאב חומק מבשרי ברחמים, וחוזר שוב בדקירות זעם. אני יכול לשמוע את אמא שלי קוראת לי, צועקת את שמי. אני יכול לשמוע את קולותיהם של אנשים זרים ואת יבבות הסירנות בשעה שהמודעות חומקת בין עלייתם והיעלמם של צלילים צורמים. יבואו פרידות מתוקות, בשעה שחלום חדש מתחיל לעלות במקום החלום הישן, אבל כל מה שאני מזהה ברגע הזה הן רק יפחותיהן הרחוקות של הנשים.
כל כך הרבה נשים בוכות. הן בוכות על בן, על מאהב, על אב ועל מורה דרך. הן בוכות עלי, על עצמן, ועל ההבטחות שמעולם לא הובטחו. כמו כל בני האדם, הן בוכות על גאולתה של מילה. הן בוכות על אהבה, המלאך הנופל, כאשר הן רק צריכות להסתכל, להקשיב ולהרגיש את העוצמה שלו רועמת כמו מוזיקה מתוך גופן המופלא.
היום התעוררתי לפני עלות השחר למשמע הזמנה מפי המוות. כמו אבותיי האצטקים, קיבלתי את פניו בהכרת תודה של לוחם אשר לחם היטב ומייחל לשיבה בטוחה הביתה... ולמנוחה ארוכה. בשמי אופק רחוק כלשהו אני יכול להרגיש את זוהרו של שחר מתקרב. עורי מתחמם עם בואו. עיניי נישאות כדי לצפות בערפל מתפוגג אל אש-הכוכב ואני יודע שבקרוב אראה את דרכי הביתה, הרחק מהלילה האפל הזה. יריבַיי באו והלכו, לאחר שהובסו בידי האהבה. הם לחמו ללא לאות במסדרונותיה של התודעה האנושית, אותו שדה קרב נפלא. יבואו אחרים כמותי, הלהוטים להניף את חרבותיהם כנגד מיליון שקרים, אולם המלחמה הסתיימה עבור מיגל רואיס.
רק רגעים אחדים קודם לכן, בזמן שישנתי וחלמתי, נגלה לי חיזיון של לוחם אחר, גבר צעיר מעתות עתיקות, העומד למרגלות ההר הקדוש ומתבונן בעמק האהוב עליו. הוא עמד תחת אור הכוכב העמום, ובהה באגם שהקיף כמגן את טנוצ‘טיטלאן, ביתו של עמו ושל עמי. בחלום, העמק הגדול היה מחופה בערפל. לאט, במעומעם, החלו הלהבות של טרם הזריחה לנצנץ בשעה שכפרו החל להתעורר לאטו. לבו של הגבר הצעיר הלם בקול, כפי שלבי הולם כעת. נחיריו בחנו את אוויר הלילה, ועורו עקצץ בתגובה לתנודות הרוח. הוא התכופף, כרע בזהירות על ברכו והרים את קשתו והניף אותה גבוה. אצבעות ידו הימנית נגעו בנוצותיו של חץ מבורך בעשנה של אש קדושה. הוא לא יאכזב את משפחתו, ולא יאכזב את זכרו של העם הטולטקי העתיק. הוא לא יאכזב את עצמו.
זה היה הזמן המסוכן ביותר, השעה שבה הבוקר טרם הצליח לדמיין את בואו, והטוב נלחם נגד הרשע בעלטה שלפני עלות השחר. הלוחם הצעיר מצמץ בעיניו פעם אחת, ואז שוב, וייצב את זרועו. בזמן שחלמתי איתו, כמו יכולתי לחוש את חלוקי הנחל זזים תחת הסנדל שעל כף רגלו, וננעצים בתוך בשר ברכו. יכולתי להרגיש כיצד הערפל נלפת סביב קרסוליו של האיש, ומהדק את אחיזתו הצוננת סביב זרועותיו וירכיו החשופות. יכולתי להרגיש כיצד הוא מלחך את עורפו ואת גבותיו המצוירות. יחד, השקפנו לעבר השמיים. העולם מעליו ¯ מערך של כוכבים בשדה של מסתורין ¯ שיקפו את גופו המושלם. משראה זאת, הוא לחש תפילה וייצב את נשימותיו. גופו נרפה. הוא הסיט את תשומת לבו בחזרה אל העמק שתחתיו, היכן שהערפל החל להתפזר ושפת מימיו של האגם העתיק שלו התעקלה בין הגבעות החשוכות כאצבעותיה עטויות התכשיטים של אלה. הוא ייצב את קשתו. נוצת העיט שבשיערו נעה בחן ברוח העולה. גבו היה זקוף ובטנו רפויה. עורו הכהה זהר בגון ארד קורן לפני עלות השמש.
עמו יכיר לו תודה כעת. הוא דמיין כמה מהם מציצים מפתח דלתם וחשים באיום ששכן מעבר לערפל. הוא הביט לעבר הכפר השוכן לשפת האגם כאילו יכול היה לראות את אביו בוהה לעברו בחזרה - במקום שבו כרע בשקט לבדו - חייל אמיץ אחד המועצם מכוחו של ההר הנישא מעליו. הוא חש את גאוותו של אביו, ואת גאוותם של אבות אבותיו. ברגע הריק ההוא היה כל כך הרבה מרחב להרגיש בין תחילת הדברים לבין סופם של הדברים. בקרוב האור עמד להתפרץ מעל הרכס המזרחי של ההרים והגורל עמד להתרומם מאחוריו בשאגה. ניצחונות המתינו במארב. תהפוכות הגיחו היישר מעבר לחוסר הוודאות הנוכחת. כשהבל אבותיו נושף בעורפו ומגעם הקריר של ידיהם על גבו, הלוחם התעשת שוב, סנדלו האחד נעוץ בסלעים ועיניו בוהות מטה אל מוט חץ הלוחם שלו. הוא היה מוכן...
ועכשיו, כשהלם הכאב עוקר אותי מחלומי, אני רואה שהגיע זמני להצטרף אל לוחמי ימי קדם. כפי שפעם ארבתי לאמת, הנצח אורב לי כעת. הזריחה עולה ברעם מעל הרכס המזרחי, והגורל רוכב על שובלו. כשהבל פיהם של אבותיי על לחיי, ומגען הקריר של ידיהם על גבי, אני ממתין לברכתו של המוות בחיוך מסביר פנים.
כעת, גם אני מוכן.
האישה הזקנה מלמלה לעצמה בזמן שכפות רגליה השתרכו על פני האדמה היבשה, הסדוקה. נעלי הבית שלה חיככו את הרגבים, והעלו ענני אבק משיי אל האוויר המתנועע. היא אחזה תיק גדול ביד אחת והידקה את צעיפה סביב כתפה בידה האחרת. קצב צעדיה המאומצים היה הצליל היחיד, צליל איטי וכבד שמעולם לא גילה היסוס. היא המשיכה ללכת. לא היתה כל דרך שניתן לזהות אותה, אבל היא לא היתה זקוקה לה. היא ידעה לאן מועדות פניה. היא הלכה בעקבות שרידיו של משהו שהיה בלתי נראה בעיניה, אך בלתי ניתן לטעות. היא הלכה בעקבות החושים שלה כאם המחפשת אחר בנה.
זה שבועות אחדים היא הרגישה את הפחד הקר של אם המרגישה באפשרות לאבד את בנה. היכן שהוא בעולם שזה עתה עזבה, בנה השלושה-עשר החל לחמוק - לא ממבטה, מאחר שהיא ידעה שהוא שוכב דומם וחיוור במיטת בית חולים. הוא החל לחמוק בבטחה מחושיה. היא לא הצליחה להרגיש את זרם החיים שלו עוד. היא לא יכלה עוד לדבר אליו בדרכים ללא מילים שאותן חלקו במשך כמעט חמישים שנה. ככל שכוח החיים נחלש בתוכו, כך נחלשו קשריו אל עולם החומר והמחשבה. נותר מעט מאוד זמן, היא ידעה זאת. הלב שלו כשל, הגוף שלו גסס, והרופאים עמדו לוותר ולחדול מלהילחם על חייו. מה עוד היא יכלה לעשות מלבד לצאת למסע אל המקום חסר הזמן שאליו עברה נוכחותו, ולחפש אותו שם? היא תמצא את בנה הצעיר, את הנשמה של נשמתה, והיא תחזיר אותו הביתה.
מעבר לצורה השברירית שלה השתרע שם נוף נרחב עשוי חול וסלעים וכל צורה של דברים חסרי חיים. לא היה שם כל צבע, לבד מענני צפחה כחלחלים וגבוהים שהתחשרו מעליה ללא כל רעש. הברקים פילחו את השמיים השטוחים, וסימאו את עיניה במקצבים לא אחידים... אבל הסערה הזאת היתה עשויה חלומות. זאת היתה סערה שנולדה מתחושה ופלא, ודברים מעין אלו לא יחלישו את התקדמותה.
שריתה המשיכה לצעוד, קול נשימתה מהדהד אל הדממה. דופק נשימותיה האץ ובית החזה שלה התרומם, כאילו המאמצים שלה היו אמיתיים. אולי הם אכן היו אמיתיים. מעולם היא לא יצאה למסע כזה בעבר. היא לא ידעה למה לצפות, או מה המחיר שגופה יידרש לשלם. בשעה שהמשיכה בהליכתה, היא דחקה בעצמה להירגע. היא לא תיכנע לפחד. היא היתה זקנה, זה נכון. לאחרונה היא חגגה את יום הולדתה התשעים ושתיים, אבל היא לא היתה מוכנה לעזוב את עולם החומר והמשמעות. היא לא היתה מוכנה, ומשום כך גם הוא לא היה מוכן. הבן שלה לא יורשה למות כל עוד יש לה עדיין הכוח להילחם עבורו. היא נשמה נשימה מהירה והרשתה לחיוך לשטוף את המתח מעל תווי פניה. כן, היה לה כוח. במרחב המשונה הזה בין כאן לבין שם, האהבה שלה תנצח. מעוּדדת, היא הניחה את תיקה לרגע וזקפה את כתפיה, כשהיא אוספת את קצות צעיפה וכורכת אותם בקשר רפוי סביב צווארה. היא לבשה כותנת לילה מבד כותנה דק. הקור חסר הרוח חלחל דרכה בקלות וקירר את בשרה. לא משנה, היא חשבה. כעת היה מאוחר לחזור על עקבותיה. חושיה אולי לא יצליחו לזהות אותו, אבל לבה לא יכזיב אותה. היא סרקה את הנוף פעם נוספת, הרימה את תיקה הכבד בידה האחרת והמשיכה לשרך רגליה בנחישות.
זה היה תיק קניות מפלסטיק, מהסוג שהיתה נוהגת לקחת לשוק בשעת בוקר מוקדמת וקרירה בגוודלחארה, בימים הסמוכים ללידת בנה הצעיר. על התיק התנוסס דיוקן של הבתולה באחו, מודפס בצבעים בהירים, ובתוכו היו חפצים רבים שבורכו בתפילותיה ובכוונותיה. היא ניערה את התיק בעדינות, כאילו רצתה לעודד את עצמה באשר למשימתה, וחשבה על הימים ההם לפני זמן כה רב, בסמוך ללידתו של בנה השלושה-עשר, כשהכול בחיים נדמה מעודד. אלה היו זמנים ענוגים, היא היתה בת ארבעים ושלוש, עדיין יפהפייה, ונישאה לגבר צעיר וטוב-מראה, שלו כבר העניקה שלושה בנים. הוא נשא אותה מיד כשסיימה את בית הספר, למרות גילה ותשעת ילדיה מנישואים קודמים. הוא נשא אותה למרות רצונה של משפחתו. הוא נשא אותה, אמרו אחדים, מפני שהיא הצליחה להלך עליו כישוף מרושע. ובכן, תמיד יהיו אותם אנשים ספקנים. הם נישאו מתוך אהבה, טהורה ופשוטה. ומתוך אהבה, באו לעולם ארבעה בנים בריאים.
האישה המבוגרת האטה את קצב הליכתה, ואז נעצרה. הסערה עדיין הבזיקה והתחוללה סביבה, אבל הדממה המפחידה נעלמה. כעת, מבעד לצלילים העמומים של נשימותיה, היה דבר מה נוסף באוויר. היכן שהיה צריך להיות רעם, נשמעה כעת מוזיקה, שהתגברה במרחק כמו רוח נוהמת. הוא מוכרח להיות בקרבת מקום, היא חשבה. היא עמדה במקומה והקשיבה, עד אשר הבינה ששיר מסוים מתנגן במרחק, עולה מן האופק כדי לפגוש בזעם השמיים. זו היתה מוזיקה שלבָּהּ זיהה מימי עבר רחוקים. היא יכלה לשמוע את בנה שר למוזיקה דומה לזו כילד, אצבעותיו הקטנות מתנועעות על פני מיתריה של גיטרה דמיונית בזמן שמלמל הברות חסרות מובן וניער את כל גופו לקצב המוזיקה, בדיוק כפי שראה את אחיו עושים. איך הוא קרא לצליל הזה? איך...? אה, כן.
“זה רוקנרול, אמא!“ היא זכרה אותו צועק. “המוזיקה של החיים!“
כן, שיר רוקנרול התנגן בראשו גם עכשיו. זה היה הצליל שהתרוצץ לאורך חזיזי הברקים בשמיים המשחירים והצליף כמו רוחות ציקלון מבעד לשיערה האפור, גם כאשר הכול סביבה היה דומם. חושיה לא אכזבו אותה. היא יכלה להרגיש את תודעתו כעת, ולשמוע את לבו הנצחי והאינסופי מהדהד בשמחה. הוא היה קרוב.
היא הניחה שוב את תיק הקניות, כרכה את צעיפה הרקום והידקה אותו סביב גופה. היא היתה לבושה לקראת שינה, ולגופה מה שלבשה כשכולם הגיעו לבית כדי להצטרף אליה לטקס. בפינה מרוחקת בתודעתה, היא יכלה גם לשמוע את האורחים הללו - הילדים שלה, הנכדים שלה, התלמידים שלה והחברים שלה. הם הגיעו לבקשתה - מהסיבה הברורה ששום ילד או נכד, שום תלמיד או שוליה, אי פעם סירב לאמא שריתה. הם הגיעו בהשלמה שקטה - והביאו דלועים ותופים, נרות מאירים וענפי מרווה לבעירה. הם הגיעו לשיר, להתפלל, להפציר. הם הגיעו כדי להחזיר אותו, את בנה השלושה-עשר של אישה שממנה לא יכלו להתעלם. הם הגיעו כפי שהאבות היו באים, כדי לעשות את עבודתם של הלוחמים הרוחניים.
בלילה הזה, כשכל כך הרבה מוטל על הכף, שריתה עברה מחוג חדר המגורים הנאמן שלה אל העולם שהתקיים רק בדמיון. היא חצתה אל תוך תודעתו של אחר. היא היתה מוכנה לשלם את המחיר על כך בזמן לא ידוע אחר, אבל לעת עתה היא היתה מוכרחה להמשיך. לעת עתה היא היתה מוכרחה לצעוד ללא התנצלות אל תוך חלומו של בנה, והיא היתה מוכרחה להחזיר אותו - לגרור אותו מאוזנו החצופה, אם היא תהיה חייבת. אין ספק, היא עשתה זאת פעמים רבות בעבר.
היא טלטלה את ראשה בזמן שנזכרה בילד שהיה פעם. היא נזכרה בעיניים השחורות ההן מלאות ההומור והשובבות, ובידיים הקטנות שהושטו אל פניה באהבה כאשר היתה עייפה או מוכת עצבות. לא היה דבר - אפילו לא המוות - שיכול היה להרחיק אותה ממנו. לא היה כל היגיון שיכול היה לבטל את הצורך שלה בו, אפילו לא ההיגיון שלו. במשך תשעים ושתיים שנותיה, שריתה חוותה את כל השמחות והסבלות שהיו כרוכים בהווייתה של אם. היא שרדה את מותם של שניים מילדיה לפני כן. היא איבדה בעלים, אחיות, אחים - אבל עדיין היו בה מספיק חיים כדי להילחם בפעם האחרונה והיחידה למען מה שהיא אהבה. היא הרימה שוב את תיקה, וניערה מעט אבק שמימי מעל דמותה של הבתולה גוּאדָלוּפֶּה וסרקה בעיניה את הנוף מולה. היא שאפה לקרבה את האוויר בחיפוש אחר סימן אחר, מהוסס, ואז הסתובבה על עקביה. משהו לכד את תשומת לבה, משהו שלא יכול היה להיראות עדיין. היא עמדה לשנות את נתיבה. היא היתה חייבת לעקוב אחר האינטואיציה שלה- ואחר צלילי המוזיקה.
המוזיקה הלכה והתגברה עם כל צעד זהיר שצעדה. דומה שהיא רטטה מן האדמה והשמיים בה בעת, ופעמה בקצב רועש... אולי לקצב התופים בחדר המגורים שלה. היא הודתה לאל בדממה על ילדיה הצייתניים והמשיכה בהליכתה, כפות רגליה נעות בכבדות מבעד לנתזים העבים של אבק מואר. מעבר לאופק הקרוב, היא יכלה לראות את הארץ מתרוממת מעל שפת החלום השומם ההוא, ומסתחרר באור מלא נשמה. נשימתה נעתקה. בשמיים המחשיכים של הסערה ובחום המנצנץ, היא יכלה לראות את צלליתו של דבר מה כנגד בוהקה של הארץ. עץ נגלה במרחק כמתוך הערפל! ענפיו הכבדים כמו התנועעו בהנאה ארוטית וגלית, וגרמו לעליו הירוקים לרטוט ולזהור. שריתה התפלאה למראה משהו כה מלא ופורה באדמה שבה שררה שממה כה נרחבת.
מיגל... היא לחשה. בכל חלום שבו היה צבע וחיים, שם היה גם בנה. הוא נהג לומר שהכיף וההנאה הלכו אחריו לכל מקום. כן, זה היה כיף. זה היה קסום. בכל מקום שבו היה, היתה חגיגה - בזאת היא היתה בטוחה. היא צעדה לעבר העץ, המוזיקה נשמעה בחוזקה. הליכתה יכלה להימשך חיים שלמים, או דקה אחת, או נטולת זמן לחלוטין. היא היתה מודעת רק להלמות לבה שפעם למשמע מנגינה חיונית על רקע פסיעותיה. היא ודאי עברה כברת דרך, תהא השעה אשר תהא, מאחר שהעץ המאסיבי נפרש לפניה כעת - גבוה, רחב ומלא חן. ענפיו נמתחו לכל הכיוונים, כאילו הזמין את היקום לחיבוק ענק, אוהב. שריתה היססה לצד שורש שבלט מכוכב-טין, והציצה מעלה אל מה שנראה כמו גלקסיה של פירות תלויים הנוצצים באור של מעין עולם אחר. בזמן שהיא בהתה בפליאה, עיניה נחו על האחד שאותו באה לחפש. על הענף הנמוך ביותר של עץ עצום ממדים, כמעט חבוי בין הצללים המרקדים ואלפי העלים המנצנצים, ישב בנה.
מיגל רואיס השתופף כנגד גזע העץ בחלוק בית החולים שלו, כשהוא מכרסם תפוח בנחת. משראה אותה כעת, אורו עיניו והוא נופף בהתלהבות לעברה וסימן לה להתקרב. אימו התקרבה לעבר העץ, ובררה את צעדיה בזהירות מבעד לסבך השורשים העצום, עד שנעמדה לבסוף על ענף שתמך בו. הוא נמתח נמוך, קרוב לקרקע, ואפשר לה להסתכל היישר לתוך עיניו.
“שריתה!“ הוא קרא, ומחה מיץ משפתיו בקצה אגודלו. “הצטרפת אלי! יופי!“. ברגע שעמדה לפתוח את פיה, מיגל הפנה את כל גופו לעבר האופק הבלתי סביר. “האם את רואה את מה שאני רואה, אמא.“ מיגל הצביע בהתלהבות אל מראה כדור הארץ וכל צבעיו המרהיבים. שריתה הבחינה לשבריר שנייה בישבנו החשוף של בנה כשחלוקו נפל ונפתח. היא התפתתה להפליק לו בו במקום, גבר מבוגר כשהיה, אבל הוא מיהר לתבוע את תשומת לבה בקוצר רוח.
“שריתה, תראי!“
מהמקום שבו עמדה, היא יכלה לראות את הארץ צפה מעבר לענפיו הנוטים של העץ הענקי. היא בהקה בזוהר צלול כנגד שמי הלילה, והסתובבה באיטיות בקצה הפנטזיה שבה ניצבו.
“לה טיירה, הארץ,“ היא אמרה, ונאנחה. “המקום שאליו שנינו שייכים. הגיע הזמן לחדול מהטיפשות הזו.“
“את רואה אותם?“ שאל מיגל בבהילות. “את כל האורות הנעים?“
האישה הזקנה קימטה את מצחה והציצה מבעד לענפים שוב. זו לא היתה הארץ כפי שהיא זכרה אותה. בזמן שכדור הארץ הסתובב לאט, היא יכלה לראות את גלי האור בוערים בחוזקה, ואז מתקוממים ונעלמים אל החלל. האורות בערו בחומם בכמה מקומות מבודדים, ולא באחרים. אבל רגע... לא... כמה מהאורות זרמו מעל הגלובוס כולו. וגם כניצוצות קטנים עלו ואז התפוגגו, גלים נוספים של אור על כדור הארץ, כמו חלומות נוזליים.
“כן! חלומות!“ קרא בנה, כאילו עקב אחרי מחשבותיה. “חלומותיהם של הגברים והנשים הם אלה שמשנים את האנושות. חלומות קטנים, חלומות גדולים וענקיים, חלומות שנשארים. חלומות שמתחילים ונגמרים, חיים, ואז מתים.“
“אם הם מתים, לאן הם הולכים?“ היא שאלה, משתוממת למראה האור העולה ויורד, בדיוק כמו גלי הצלילים המקפצים שריצדו על מערכת הסטריאו של נכדהּ. “ואיפה הם מתחילים?“
“הם מתחילים בבריאה - וחוזרים בחזרה אל הבריאה!“ הוא אמר בקול צחוק, ונגס נגיסה נוספת מהתפוח. “האם את רואה את האור הבוהק הזה?“ הוא התפעל, “נפלא! זה מרגיש כמו ג‘ורג‘, שהמסר שלו עדיין זכור לנו. חלום כה עדין... את רואה את זה?“
“ג‘ורג‘... אה, כן, הוא היה תלמיד שלך. התלמיד הנמוך ההוא?“
“לא, הוא היה אחד מ‘החיפושיות‘, שריתה. והרבה יותר גבוה ממני.“
הו, כן. עכשיו היא נזכרה. “החיפושיות“. הצלילים שהתנגנו באוזניה וערסלו אותה עד לנקודה זו היו הצלילים שלהם, המוזיקה שלהם.
רק עכשיו היא החלה להתאושש מהרעש שהלם בראשה.
“את רואה את החלומות שלי, שריתה?“ צעק מיגל. “הנה! הם זוהרים באזור הזה שם! ותראי! הקצוות שלהם זזים, ומתבהרים... בכל מקום! הנה! זהב-צהוב – לא, זהב-אדום שם. חכי!“
שריתה הניחה לתיק להישמט מידיה ואחזה בכתפו. מיגל הסתובב לעברה, פניו עדיין בוהקות בשמחה.
“המסר שלך חי וגדל, כן,“ היא אמרה, “הנה הוא. אנחנו רואים אותו.“
“נכון שזה נפלא.“ ואז מיגל זנח את התפוח שלו והשליך אותו הצדה. התפוח נעלם ברגע שעזב את כף ידו. הוא זז כדי להתבונן במראה חלום האנושות יותר מקרוב, אבל מילותיה של אימו הסיחו את דעתו, ונשמעו נוקשות ונטולות שמחה.
“אנחנו צריכים שמיגל ישמור את החלום בחיים. אתה חוזר אלי עכשיו.“ היא אמרה בקול הכי חזק שבנה אי פעם שמע בוקע מגרונה. “ זה לא הזמן שלך למות.“
“אני כבר מת.“ ענה בנה השלושה-עשר, וחיוך על פניו.
“אתה לא מת. הרופאים דואגים לך. אנחנו מתפללים בשבילך. ואבותינו מזיזים את גן העדן ואת כדור הארץ למענך.“
מיגל עיווה את פניו בלעג נואש, אבל עיניו עדיין ברקו באור. “אמא, לא אבותינו, בבקשה.“
“הלב שלי נרפא כעת, מי איחו, בני, עליך רק לנשום נשימה ולחזור אלינו. תחזור!“
“את מדברת על לב שניזוק מעבר לכל אפשרות לריפוי, שריתה. הריאות שלי כשלו והגוף שלי קורס בלעדיי.“ הוא הסתכל עליה ברכות. “אני גם רופא, את זוכרת?“
“אתה גם פחדן! תחזור ותסיים את מה שהתחלת!“
“את יודעת שנתתי את כל מה שיכולתי.“
“האמנם?“
“הו, תני לי לספר לך על חלום השינה שהיה לי לפני שהגעתי הנה.“
“מיגל.“
“הייתי אחד הלוחמים אשר שמרו על טנוצ‘טיטלן ועל האגם הקדוש. הייתי - טוב, כמובן, לא הייתי, אבל בדרך מסוימת אני עדיין - הלוחם ההוא. יכולתי להרגיש את הפחד ואת הדחיפות של הרגע, את הכניעה הגמורה, ואז נדמה היה שהכול סביב נעשה שוב אור כוכבים וחלל.“
“די, מיגל! העולם שלך הוא הרבה מעבר לאור כוכבים וחלל. יש לך בית, ויש לך אנשים שאוהבים אותך. יותר מזה, יש לך אותי. אתה הבן שלי, ואתה מוכרח לחזור אלי!“
“כל זה הוא אור כוכבים וחלל - העולם הזה, העולם ההוא, האמא הזו והבן הזה.“
“אתה לא אור כוכבים וחלל. אתה...“
“אני בדיוק זה! תסתכלי עלי.“ ובאומרו זאת, הוא נעלם בין היקומים המנצנצים שריקדו לפני עיניה. היו רק כוכבים עכשיו, וביניהם השתרע החלל.
“תחזור!“ היא צעקה.
“בלתי אפשרי.“ הוא השיב, וצחק, והיא ראתה אותו שוב בינות העץ שכמו הגיח ונעלם שוב, רוכב על ענף אחר, רגליו החשופות מתנודדות בשעה שנופף לעברה בידו. “תישארי איתי, מאמה.“
הפחד של אימו התפרץ לזעם, וברגע ההוא מיגל ראה אותה משנה צורה. האישה השברירית אשר הגיעה אליו, עטופה בצעיף ורועדת מקור, כבר לא היתה אישה זקנה. לפניו, בשמש המלאה של הרגע הנצחי, עמדה אישה יפה וצעירה, עירומה מלבד הצעיף אשר גלש משדיה היפהפיים ומכתפיה. היא הרעימה פניה לעברו, שיערה מתבדר ברוח שנישאה בכעסה. אור בוהק זהר מעליה, וליחך את שיערה ואת עורה כשפירית.
“אתה שלי!“ היא שאגה. “איך אתה מעז לעזוב! איך אתה מעז!“
“לא עזבתי אותך, אהובתי!“ הוא ענה בעדינות, והתבונן בה בכוונה עזה. “אבל החלום של מיגל הסתיים. המשחק נגמר.“
“לא נגמר! לא תם!“ היא ייבבה. “אתה יכול לעשות הרבה יותר - ואתה עוד תעשה הרבה יותר!“ היא הפנתה את מבטה הזועם לעבר הכוכב שוב, והצביעה על האורות הנוצצים. “האם אתה שמח לראות את החלום שלך נמוג - כאן, ממש כאן לנגד עיניך?“
מיגל זיהה את הקול הזה והשיב בחיוך. “את לא יכולה להזיז אותי, אהובתי. המסע שלי הוא אינסופי, אבל הגוף המסכן שלי לא יצליח להתקדם ולו קילומטר אחד נוסף.“
“הגוף יעשה כדבריך. הוא תמיד עשה! צא מהמקום הזה ושוב אלי... אלינו!“ הרחק עלו קולותיהם של משפחתו - אחים ובנים, נשותיהם וילדיהם - בזמן שהם שרו במעגל, וקראו לשובו אל העולם הפיזי. הוא ידע שהם התכוונו לעזור. הוא ידע שהם מילאו אחר רצונה של אימו.
“אני לא יכול,“ הוא אמר בפשטות.
“אתה שלי.“
“מעולם לא הייתי.“
מיגל הביט לתוך עיניה של אהובת לבו וראה את יופייה, את צערה ואת ערכה. הוא שמע את תחינותיה של אימו, אבל הצליח להבין רק את הזעקה הנואשת של האחת הזו - אשר נקראה בשמות רבים בסיפורים האנושיים. היא סימלה את האנושות עצמה, נס רוטט הלכוד בתוך כישופו הוא. היא זו אשר איבדה את זיכרון עדן העדן. היא זו אשר הטילה צל על האור הנשגב. בזמן שהוא הביט בה, וזכר את אינספור האחרים אשר אמרו שאהבו אותו בזמן שזעמו כלפי עצמם, קולו התרכך והוא הושיט את ידו לעברה.
“הניסיונות שלך חזקים - חזקים יותר אפילו מהצורך שלך בי.“ מגע כף ידו על זרועה החשופה צינן את האש שבערה בעיניה, והוא התחיל לראות את אמא שלו, זקנה שוב, רועדת מצינה לא מורגשת. היא בהתה בו, עיניה מתרככות, מפצירות.
“אל תדאיגי את עצמך, שריתה.“ הוא הרגיע. “אני הכול עכשיו.“
“ומה עלי?“ היא שאלה, ונשמעה כמו ילד בזמן שגופה נרעד בכותנת הלילה, והיא מביטה בו בעיניים פעורות, מלאות פחד. “אל תעזוב אותי,“ היא בכתה, “אל תזנח אותי לתוך עולם שלא כולל אותך.“
“מיגל לא יכול לחזור. הוא מת.“
“הזקנים לפעמים הקימו את המתים לתחייה!“ עיניה הבזיקו, ואחר היא הרכינה את מבטה במודעות עצמית. “אני אבקש. הם ידעו, מי איחו.“ היא מלמלה.
“הם לא יחזירו בחזרה את מיגל, הבן שלך, גם אם הוא הסכים לכך. הוא יהיה חלום כבוי, ניסיון לשרוד בתוך גוף גוסס.“
“אז... זה יכול להתרחש!“ קראה אימו. האש שוב בערה בעיניה והוא הרגיש את הפיתוי ששרף בחוזקה מאחוריה.
“שריתה, אל תבקשי זאת.“
“אני אקבל אותך בחזרה! אני אקבל אותך או ש...“
“או שמה? או שתמותי? עשי זאת עכשיו! בואי איתי הביתה!“
“אני לא מוכנה לכניעה הזו!“
“אמא, את לא מוכנה להקשיב.“
“אז תחזור, ותכריח אותי לשמוע אותך,“ היא ייבבה. “תחזור ותלמד אותי את מה שלא למדתי.“
מיגל פלט אנחה. היא השתמשה במילים כדי לנסות להשפיע עליו, כפי שתמיד עשתה. מעולם לא היה קל לנצח בוויכוח איתה. שריתה היתה המורה שלו, המורה הסבלנית שלו, והיה קשה לו עכשיו לא להשיב כתלמיד. הוא נשען בכבדות על גזע העץ והפנה את תשומת לבו אל הכדור הגדול, המנצנץ, שריחף מעל האופק, וקיבל בברכה חלומות מסוימים, ונטש אחרים.
“החלום שלך כבר דוהה,“ שריתה הקשתה, כשהיא עוקבת אחר מבטו. “איזו טרגדיה. הבנים שלך אינם חזקים מספיק בלעדיך. התלמידים שלך חלשים ואנוכיים.“
“זה לא משנה, שריתה. הם שמחים יותר מכפי שהיו פעם. העולם שמח יותר.“ הוא הסתובב אליה שוב ומבט של שביעות רצון על פניו.
“מי ילד אותך?“ היא התפרצה. “מי לימד אותך, והכשיר אותך, והכין אותך לפתות את אמא אדמה בעצמה?“
“את, מאמה,“ הוא ענה בשקט. הוא ידע מה עמד לבוא. יהיה קשה לומר לה לא, כפי שהיה קשה לומר “לא“ לכל בנות מינה. היא סמכה על כך.
“ציית לאמא שלך. הזמן הולך ואוזל, ואני לא אחזור בלעדיך.“
“ואני מבקש ממך להצטרף אלי, שריתה. לא נשאר דבר מלבד הסבל הגופני שלך. אני אחסוך ממך את זה.“
“אל תצייר אותי כקורבן.“
מיגל בחן אותה בתשומת לב. היא לא היתה קורבן. היא היתה אישה אשר תיעבה את חורבן הזמן ולא הסכימה להישיר מבט אל הסוף מרצון. הם שיתפו פעולה במשך חמישים שנה כבר, כמו שני ילדים הממציאים משחקים ¯ משחקים, במקרה הזה, אשר שינו את החלומות של בני האדם. בהיעדרו, לא יישאר עוד אדם כמוה בעולם... אבל האם היא הבינה את המחיר שהגוף שלו ישלם כדי לחזור? האם היא הצליחה להעלות בדעתה את מידת הכאב הפיזי? משהו התחולל בו, והוא הרגיש את הכוח של אהבתו מתחיל להזיז את החלום. הוא הסתכל לתוך עיניה של אימו ודיבר אליה, כשהוא בוחר את מילותיו בקפידה.
“אם הגוף הזה חי, אמא, הוא יזדקק לנוכחות שלי, אבל הוא גם יזדקק למשהו מהמבנה הישן.“
“האם לא אני זו שלימדה אותך על הצורה האנושית?“
“לא נותרה כל צורה - כל מערכת אמונה.“
“את הדברים הללו אפשר למצוא שוב.“
“מי היה מיגל, שריתה? איך הוא יכול להתאושש כאשר אין תשובה לשאלה הזאת? ישנם רק זיכרונות המצביעים על הדרך. הזיכרונות משקרים, והשקרים משתנים עם כל סיפור. זיכרונות עשויים לתת לנו כיוון, אבל לעולם לא אמת.“
“הם ייתנו לי אותך!“
מיגל הסתכל על אימו, מראה של הלכי הרוח המשתנים ומשפטים זכורים. היא נראתה אמיתית, חמימה, וכל כך במתיקות בכותנת הלילה ונעלי הבית שלה, שהוא כמעט התפתה לשנות את נושא השיחה לענייני חולין. הוא רצה להקניט אותה שוב, להצחיק אותה כפי שנהג לעשות. הוא רצה לשמוע אותה קוראת לו לארוחת הבוקר, או מרכלת כבדרך אגב על אנשים שלא הכיר. הוא רצה להרגיש את קצות אצבעותיה על מצחו, על לבו, בזמן שהעניקה לו את ברכת הבוקר כהרגלה. אולם זה לא היה מפגש רגיל. היא מצאה אותו איפשהו בין החיים ובין המוות. היא מצאה אותו מפני שהחיים הניחו לפניה שביל... ועכשיו, במקום להיכנע לחלום השברירי הזה, היא התפתתה לנהל אותו.
מה הוא יכול היה להציע לה כנחמה על בנה שאיבדה? איך הוא יכול היה להרגיע את פחדיה כפי שעשה בעבר? היא נלחמה בו, ודומה שהיא לא התכוונה להפסיק. דומה שהיא יצאה אלי קרב, גם אם היא ניצבה באי יציבות מולו, אישה זקנה בכותנת לילה ונעלי בית. היא תהיה הלוחמת, שברירית כפי שהיתה, עד שיתברר לה שאין יותר מלחמות להיאבק בהן. במה היא קיוותה לנצח הוא לא ידע לומר, אבל היא היתה נחושה בכל מאודה.
מיגל חייך לעברה. “יש לך תיק קניות, אני רואה. האם הכוונה שלך היתה להכניס אותי לתוכו?“
“הייתי עושה זאת!“
“נראה שהוא כבר די מלא.“
“הנה!“ היא קראה, וקולה היה צרוד מהדיבורים הרבים. הוא שם לב להתלהבותה המחודשת והניח לה לדבר. “הבאתי את הכלים הרגילים של המסחר שלנו! אולי נוכל לערוך את הטקס יחד... בדיוק כמו שנהגנו לעשות. התכונן לכך, מי איחו, בני. טהר את עצמך, והבא את כוחות החיים אל משימתנו.“
מיגל לא עשה דבר. הוא התבונן באמא שלו בסבלנות בזמן שהיא רכנה מעל תיק האוצרות שלה, ידה האחת נחה על ברכו ועיניו בוהקות באור סקרני. הוא היה שמאן פעם וידע מה עומד לבוא. הזמן תם לתחבולות, אבל איך הוא יכול היה לומר לה זאת? החלום הסתיים עבור מיגל, הדמות הראשית בסיפור שלו, אבל היא לא יכלה להקשיב. היא המשיכה להתעקש שבנה יחזור אליה, גם אם הוא היה עותק שדוף של האמת, וחי בגבולות הצורה הקלושה ביותר.
שריתה התחילה להרים חפצים מתוך תיק הקניות שלה בגאווה והתלהבות מחודשות. האם ייתכן שהיא וחברהּ למשחקים הישן עמדו להמציא משחק חדש? האם ייתכן שהמזל שוב עומד לצדה? היא הרגישה את קרבתם של אבות אבותיה וחייכה לעצמה. מתוך תיק כבד היא הוציאה תוף קטן והעמידה אותו על הקרקע, כשהיא מניחה מעליו בזהירות מקל עטוף בסרט אדום חגיגי. מתוך נרתיק קטן היא הוציאה אוסף של שברים אצטקים וסידרה אותם בקפידה על עור התוף, והוסיפה למערך נוצת עיט מלכותי. משעשתה זאת, היא ערמה שלושה דלועים בבסיסו של התוף, יחד עם סיר ובו פחם ושרף. מסופקת מכך שהניחה את היסודות לכל מה שעמד לבוא, היא הושיטה את ידה אל התיק בחיפוש אחרי האיקונות היקרות שלה, ובזו אחר זו, היא הניחה אותן על ענף העץ.
“עכשיו! אנחנו מתחילים עם הבן של הבתולה, כמובן!“ היא ייצבה דמות קטנה של ישו על ענף רחב של העץ. זו היתה חתיכת חימר, שפוסלה בעדינות, והראתה את האל אוחז בידיו בשה תמים. אחר כך היא הוציאה את הבתולה מרים, זרועותיה פרושות בתנוחת עלייה השמיימה. “הנה, אם ובן מאוחדים,“ אמרה שריתה בשביעות רצון, ואז נשאה תפילה בלחש.
מיגל התבונן בדממה בזמן שהיא סיימה את תפילתה והתמהמהה, לא בטוחה בבירור באשר לצעד הבא שלה. היא שרבבה את שפתיה, ורכנה מעל תיקה שוב. כעבור שניות אחדות שבהן פשפשה בו ברעש, היא זקפה את גבה, פסל ממתכת פליז של בודהה התיישב בכבדות בשתי כפות ידיה. היא הסתכלה על בנה, כאילו קרא עליה תגר.
“ולמה לא?“ היא שאלה. “הוא כל כך גאה שהוא לא יכול לבוא לעזרתה של מורה-חברה?“
“הוא לא גאה, למרות שיש לו סיבה טובה להיות,“ אמר מיגל בנחת, והניד את ראשו לעבר האורות שהבהבו מעליו. “המסר שלו עדיין מניע את החלום של האנושות.“
“בדיוק כך!“ האישה הזקנה הרימה את הפסל על העץ, ודחקה אותו לעבר מפגש בין שני ענפים. היא עצמה את עיניה, ומלמלה תפילה נוספת, כנראה לבודהיסטווה המהותי בעצמו. באנחת סיפוק נוספת, היא הושיטה את ידה אל התיק שוב. הפעם היא מצאה פסל עדין יותר, עטוף בבד משי. היתה זו אלה סינית, באבן ירקן חיוורת ויפהפייה. אחרי שניות אחדות של התבוננות, היא הניחה אותה לצד הבתולה.
“אֵם שומעת את זעקותיהם של ילדיה. והיא נענית להם.“ שריתה הסתכלה על שתי הנשים, העומדות בחינניות תחת האור של עולם החיים, וחייכה. “כן, אֵם נענית.“
אחר כך הופיעה דמות נוספת, עשויה פליז - הפעם בגרסה מורכבת של אלת המלחמה קאלי. מיגל תהה כמה בתים בזזה אימו כדי למלא את תיקה בחפצי הסגידה. הוא פקפק בכך שהיא ידעה את השמות של האלילות ההן, בטח ובטח שלא את משמעותן.
“מה אתה חושב?“ שאלה שריתה. “היא נראית כמו לוחמת, אבל אני לא רוצה שהיא תחשוב שהמוות הוא המטרה שלנו.“
“את עשויה לראות שישנם דברים חשובים יותר להילחם בהם מאשר המוות.“
שריתה התבוננה בבנה כמחפשת אחר הבנה. הוא הצליב עמה מבט, והיא הרגישה יותר בלבול מאשר נחמה. היא הפנתה את מבטה במהירות, הושיטה את ידה אל תיק הפלסטיק וניערה אותו. נותר משהו בתחתיתו. היא אחזה בו, ושלפה אותו באנחה. זו היתה בובת פלסטיק של פופאיי מילדותו של בנה, מקטרת תחובה בין שפתיו ושני שרירים דו-ראשיים בולטים לעין. היא מצאה אותו במגירת השידה שלו.
“עכשיו אנחנו יכולים לדבר!“ קרא בנה, וצחק. “אני מה שאני!“
שריתה חייכה בשביעות רצון. משמעותו של החפץ המטופש הזה חמקה ממנה, אבל היא צדקה כשחשדה שהוא ישמח אותו. היא משכה את ידיה הקמלות ולפתה את חלוק הכותנה שלה בעצבנות. מה עוד? היא מיששה בידה בחיפוש אחר כיסה, והוציאה ממנו שרשרת: שרשרת כסף שנשאה תליון של מגן דוד. אותה היא תלתה על זרד שעליו עלים, וטפחה על התליון שיסתובב אחר כך היא לקחה את צלב הזהב מעל צווארה ותלתה אותו על אותו זרד. שני הקמעות הסתחררו וזהרו באור הסוריאליסטי, ושלחו ניצוצות אש קטנים אל ענפיו הגבוהים של העץ. “אלוהים זקנים, אלוהים צעירים. במה הם שונים?“ היא לחשה.
“בשביל מה להתעסק בכלל עם האלים?“ שאל בנה. “בשביל מה לקרוא לקדושים והאבות? בשביל מה להביא מישהו מהם לפגישה בין אם ובנה?“
“מפני שאנחנו זקוקים לעזרה.“
“את זקוקה לאמונה - אבל לא בהם.“
“אז... במה?“
“האם ייתכן שאת שואלת אותי את זה?“
“יש לי אמונה גדולה בך, שֶׂה שלי.“
“לא בי, אמונה בך. זה מה שהביא אותך הנה, והוביל אותך אלי. האמונה היא החיים עצמם, נושמת דרך החומר ומניעה את שנינו.“
“אתה לא נע בכלל.“
“אני לא נע? האם לא נעתי כבר?“ הוא שלח לעבר אימו מבט של כניעה, וטלטל את ראשו. מה עוד הוא יכול היה לומר לה?
“מי איחו, בני,“ אמרה אימו ברכות, בצלילות. “אני אדאג שתשוב אלי, או שאמות תוך כדי שאני מנסה.“
כן, אני רואה את זה, הוא חשב לעצמו. אולם עכשיו, היא היתה בחיים. החיים עדיין דחפו בעדה, והחיו את הגוף הזקן ברצון שאין לטעות לגביו. אם היא מבקשת להחיות אותו היא תזדקק לרצון הזה כדי להיעשות אף יותר חזקה, מפני שהוא נשמט מהישג ידה הרגשי. היא תזדקק לאמונה מוחלטת, אשר תגיע רק מתוך מודעות שברגע זה חמקה ממנה. כן, אפילו לאמא שריתה, חכמה ומרפאה, המתינו תגליות... ומסע שעמד לפניה, שאותו דחתה זמן רב מדי.
“את לא תמותי היום, שריתה,“ הוא אמר לבסוף. “וכפי הנראה, גם לא אני.“
הוא היה מוכרח לנצל את ההזדמנות הזאת לדאוג לה. אמא שלו תמיד היתה מוכנה להילחם עבורו. היא תמיד הגנה על זכותו להיות מי שהוא ולהשיג את מה שהוא רצה. הפעם היא הגנה על זכותו לחיות. בשעה שהוא ראה את האור חוזר אל פניה של אימו, הפנים שחסו עליו במשך השנים באלפי הבעות של אהבה וגאווה, הדמיון שלו ניצת באחת. הוא יעניק לשריתה משימה, אם היא מרגישה שהיא זקוקה לאחת כזו, ויעניק ללוחם קרב אחד אחרון להילחם בו. כל עוד היה מסוגל לזה, הוא יוציא אותה למסע הרבה יותר חשוב מזה של יעדו המתוכנן.
“את אומרת שתעשי כל דבר?“ שאל אותה בנה.
“כן!“
“אפילו אם זה אומר למלא אחר הנחיות?“
שריתה הרגישה את פעימות לבה מתגברות. “מלאך שלי, בעולם המשונה הזה, אתה הוא המורה,“ היא אמרה. “אני אשמח לקבל את ההנחיות שלך.“
אוקיי, עכשיו מי הקניט את מי? חשב מיגל באירוניה. אפילו איש גוסס היה צריך לצחוק. והוא בהחלט היה גוסס... התהליך החל. הוא יכול היה לראות ששריתה באה אליו בדמות כוח חיים משולהב. ובחלום עשוי זיכרון ותשוקות גוועות, רק החיים יכלו לעצור את התהליך ההוא.
“לא ההנחיות שלי, אמא.“ הוא אמר, וחיוכו היה גדוש באהבה. “בעולם המשונה שלי, התוצאה איננה משנה. בעולמו של מישהו אחר היא הכול.“ הוא הביט מעבר לה, אל משהו שניצב במרחק.
“למה אתה...?“ היא החלה לומר. “מישהו אחר?“
עיניה של שריתה עקבו אחר מבטו אל נקודה באופק המרוחק. “מה זה?“ היא שאלה. “עוד עץ?“
הרחק מהמקום הבוהק שבו עמדו, על גבעה אחרת בנוף דומה, נישא עץ עצום. היא לא הבחינה בו עד לרגע ההוא. הוא היה זהה בכל דרך לעץ הזה, זה שנשא את בנה על ענפיו האציליים. הוא היה...
“העתק.“ הוא הסביר לה.
“ומי יושב שם? העתק של בני?“
“מתחזה מסוג אחר. האחד שחי בעץ ההוא מכיר את מדע האשליה. דברי עם האחד הזה, אמא“
שריתה התבוננה מבעד לשממה בעץ ששכן במרחק. הוא היה מואפל בחסות הצללים, אך קרן בצבע, כפי שזה היה. אולם דבר לא זז. עליו לא התנועעו, ודבר לא בהק. צללים לא שיחקו עם קרני האור המרצדות. דומה שלא היה כל דבר חי בין ענפיו. היא היתה כמהופנטת. נדרש ממנה מאמץ מכוון להפנות את מבטה ולהשיב את תשומת לבה אל בנה, שם בעץ החיים שלו, היכן שישב וצלליתו בולטת כנגד צבעיה הבוהקים של האדמה.
“לא אשליה נוספת היא הדבר שאני רוצה. אלא את מיגל.“
“המסע שלך מתחיל שם, שריתה.“ ייעץ לה מיגל, והעיף מבט נוסף בעץ שניצב במרחק. כל מה שנקלט היה השתקפות, אשליה. כעת תהיה לה הזדמנות לבחור את בחירותיה בהתבסס על מודעות. “אם את מוכרחה לדעת כיצד להחזיר את בנך, שם שוכנת ההנחיה הראשונה שלך. כמו תמיד, אל תאמיני לדבר שאת שומעת, אבל תקשיבי.“
הוא קטף תפוח נוסף מהענף שמעליו והחל לצחצח אותו על שולי הכותנת של בית החולים. הוא נגס נגיסה בריאה, ובזמן שהחל ללעוס, עסיס מתוק נוזל מסנטרו, הוא הרים את עיניו אל השמיים השחורים וחייך בהנאה אדירה למראה כוכב לכת בוער מחלומות. אמא שלו תוכיח את עצמה כאשפית, לא היה לו כל ספק. המודעות שלה תגדל עם כל אתגר. היא תשתמש בתבונתה הרבה ותיוועץ באבותיה, כפי שתמיד עשתה. היא תתמודד עם האחד ששולט בעולם ההשתקפויות - עולם שאותו עזב הרחק מאחור - ולפחות למשך זמן מה היא תשכח את הכאב שנובע מהפחד הבלתי נסבל של אֵם. הוא קרץ לעברה בעליצות והתכונן ללכת אחר החיים, יובילו לאן שיובילו.
שריתה חייכה בחזרה, בטוחה כעת משהרגישה את עוצמת כוונתה מניעה את הזמן והנסיבות קדימה. היא מוכרחה להישאר בחלומו של בנה, בכל מחיר. כאן היא תוכל לשכנע אותו. כאן הוא ירגיש את הכוח של רצונה. בתודעתה היא הסבירה את עצמה היטב, וכעת הוא התרצה. הוא הצביע על דרך לפתרון, למרות העובדה שהעלתה בה ספק, וזאת היתה התקדמות. היא תרַצה אותו, כמובן. היא תנסה דברים בדרך שלו... עד שהדרך שלו תהפוך לדרך שלה.
שריתה נשאה את עיניה אל האופק. איש לא יכול היה להישיר מבט אל מה ששכן לפניה מלבדה, לא משנה כמה שעות משפחתה בילתה במוזיקה ותפילות. היא הפנתה את גבה והתרחקה ממיגל מבלי להוסיף מילה, הרימה את תיקה הריק והחלה ללכת שוב, הפעם לעבר מה ששכן בצילו של העץ הגדול שניצב במרחק.
לא נשבה כל רוח. בנוף הדומם, המחופה בשמיים מאוימי-הסערה, לא נשמע אף קול. היא תהתה מדוע היא לא יכולה לשמוע יותר את הרוקנרול חסר הרסן שנדמה שהתנגן ללא הרף בראשו של בנה. רוקנרול? רוקנרול? לא משנה, הוא כבר נעלם. היא היתה לבד, לעת עתה. היא הרימה את תיק הפלסטיק שלה בקלות, מתריסה נגד הספק. עוד מעט קט ההרפתקה המשונה הזו תגיע לקצהּ. עוד מעט קט היא תחזיק את בנה שוב - חי, ובחיקה.
