חבורת בלומסברי מרתקת אותי, ונדמה לי שהיא מרתקת באופן דומה רבים מבני דורי בכל רחבי העולם. הסיבה נראית לי פשוטה. קומץ אנשי הרוח האלה, שפעלו בשולי כל תפיסה אמנותית או ספרותית, בישרו חלום שמערב בין החברתי לאישי, חלום שאנו, בני הדור שהושפע באופן זה או אחר מאירועי מאי 1968, השתוקקנו אליו ונשתוקק אליו תמיד. אני מתכוונת לחופש. חופש מיני, מחשבתי, יצירתי. חופש ביחסי אנוש, באורח החיים, בשלילת המוסכמות.
כבר הרבה זמן שאני קוראת כל מה שנכתב על בלומסברי והחברים בה, אבל מקור המידע העיקרי, הישיר והאמין ביותר הוא בלי ספק יומניה של וירג'יניה וולף. בהם מכונסת המהות, הליבה, התמצית. איש לא גילם את רוח בלומסברי כמוה, על כל האצילות, היופי, הגאונות שבה, אבל גם על כל האומללות והסתירות. הסתירות האלה עניינו אותי מאז ומעולם, ונדמה לי שהקטעים מיומנה של וולף ששופעים אור על חייה יותר מכל הם אלה שמתייחסים למערכת היחסים שלה עם המשרתות ששירתו אותה כל חייה: נלי בוקסול ולוטי הופ.
ביומנה של וירג'יניה אפשר לקרוא את הקטע הבא, מ-15 בדצמבר 1929: "אילו הייתי קוראת את זה, אילו זה היה ספר שנתקלתי בו, אני חושבת שהייתי מסתערת בחמדנות על הדיוקן של נלי. ועושה ממנו סיפור — אולי היא הייתה מרכז הסיפור... האופי שלה — וניסיונותינו להיפטר ממנה — ההתפייסויות שלנו".1 אפשר לדמיין הזמנה ישירה מזו? מאותו רגע והלאה זו נעשתה אובססיה; הייתי מוכרחה להיענות לאתגר, לקריאה של הסופרת שהגיעה מהעולם הבא. התכוננתי למשימה והתחלתי לחפש מידע על חייה של נלי, על גורלה מרגע היעלמותה מחייה של וירג'יניה וולף. יצרתי קשר עם אגודת חובבי וירג'יניה וולף בלונדון; לראש האגודה לא היה כל מושג מה עלה בגורלה של המשרתת. ואז הגיעה ההפתעה. "אבל יש יומן של נלי," אמרה לי בטלפון. ליבי עמד מלכת. "ואני יכולה לקרוא אותו?" שאלתי. "הוא בבעלות פרטית. אצל אישה ששמה ליידי פּרוּדֶנס ליין. היא קנתה אותו לפני שנים במכירה פומבית של חפצים אישיים של בני החבורה, אני לא יודעת בדיוק מתי." "ואת יודעת את הכתובת שלה?"
היא נתנה לי אותה ביום שלישי בבוקר, וביום רביעי אחר הצהריים, אחרי שהסדרתי בחיפזון את ענייניי האישיים, יצאתי ללונדון. פחדתי כל־כך שבעלת היומן לא תרשה לי לקרוא בו שכמעט לא עצמתי עין בלילה הקודם, אבל החשש שלי לא היה מוצדק. ליידי ליין הייתה מקסימה וקיבלה את בקשתי ברצון. "צילום של היומן? למה לא? כל עוד לא תפרסמי אותו בשלמותו..." לא הייתה לי כוונה כזו. "למה לא נתת לאף אחד לקרוא אותו עד עכשיו?" שאלתי. היא הביטה בי מזועזעת קלות, ואז השיבה בשלווה אנגלית מושלמת: "אף אחד לא ביקש."
הדפים הבאים הם תערובת של קטעים מתוארכים מיומנה של נלי בוקסול, שהרשיתי לעצמי להעתיק בתוספת סימני פיסוק וכמה הבהרות, שכן נלי לא הייתה סופרת וכמה מהפסקאות גדושות כל־כך שהן קשות לקריאה. ביניהן שילבתי פרקים בגוף ראשון המשחזרים מחשבות ואירועים מחיי היומיום של נלי, וגם פרגמנטים מרומן מבוסס על עובדות אמיתיות, שאת כתיבתו בכוונתי להשלים ביום מן הימים. רציתי להוסיף גם עדות תמציתית לחורף שלם שבו שהיתי בלונדון כדי לחפש מקורות היסטוריים ושקעתי בעבודה בחדרי שבאכסנייה, בניסיון להאיר פנים למזג האוויר הקודר.
ברייטון, 21 באפריל 1941. יום שריפת הגופה של וירג'יניה וולף
מאחורי העצים האלה אף אחד לא יראה אותי, או יותר נכון, לא ישימו לב אליי. אני נראית כמו אישה מכובדת שנעצרה לרגע להביט בהלוויה. תמיד יש אנשים שנעצרים להסתכל על הלוויות או על חתונות ביציאה מהכנסייה. את הגופה שלה ישרפו. לוטי אמרה לי שיקברו את האפר שלה ברוֹדמל מתחת לעץ בוקיצה. במשפחה אמרו שימסמרו לגזע לוחית זיכרון עם כתובת, "הו, מוות!", ציטוט מאחד מהספרים שלה. הכל מאוד פיוטי. לוטי המסכנה, באיזו התרגשות היא סיפרה לי את זה; היא עדיין לא הצליחה להשתחרר מהדברים האלה, היא עדיין תקועה במבוך שביריד, מסתובבת סחור־סחור ובכל פעם מגיעה לאותו מקום. לא קל לצאת, אבל אני הצלחתי.
"הו, מוות!" נדמה לי שאני שומעת אותה מעבר לדלת, מקריאה לחברים שלה איזו פִּסקה, מגבירה את הקול, או מנמיכה אותו כדי שכולם יחשבו שהיא אישה ענוגה. לוטי אומרת שאף אחד לא הופתע ממה שעשתה, לא יותר מדי. היא שוב הרגישה מאוד לא טוב. הפעם זו לא הייתה שפעת, ולא דמעות או עוויתות: היא שוב שמעה קולות. אפשר לחשוב שזה היה סימן שהיא הגיעה לתחתית, אבל הפעם זה לא נגמר בזה, הפעם היא לא עצרה שם.
ראיתי את האדון נכנס לבית הלוויות, שפוף. למרות שזה לא אומר יותר מדי, הוא בדרך כלל שפוף, אפילו תה הוא היה שותה שפוף, לפחות בזמן האחרון. לוטי אומרת שהוא הלך בעצמו לבית של אדון קלייב כדי להודיע שמצאו את הגופה. לוטי חשבה שזה לא נורמלי, ללכת להודיע דבר כזה בצורה כל־כך רגועה, כשמדובר ברגעים טרגיים. הוא רצה ללכת ברגל לחדר המתים כשקראו לו לבוא לזהות את הגופה, ועצר בגורדון סקוור לבשר את הבשורה. ובעיניי זה כן נורמלי, כי אני מכירה אותו, בדיוק כמו שהכרתי אותה.
אני מדמיינת אותו הולך ברחוב בגב כפוף, מצח קצת מקומט והבעה של מוכר שהחשבון לא מסתדר לו. כשהתקשרו אליו הוא בטח כבר ידע שהיא מתה, הוא לא השלה את עצמו אפילו לרגע, הוא אף פעם לא השלה את עצמו בשום עניין. הוא בטח אפילו הרגיש הקלה, כי כבר ידע בוודאות שאשתו טבעה בנהר אוּז.
אני לא יכולה לרחם עליו, אל"ף בגלל כל מה שקרה, בי"ת כי יכול להיות שיהיה לו יותר טוב בלעדיה. סוף סוף שקט, בלי התקפים ובלי מחלות, בלי בעיות בגלל שהספרים לא יוצאים לה כמו שרצתה, או כי יש לה השראה אבל אין לה זמן לכתוב, בגלל כל האורחים. בלי ביקורים של נשים מוזרות שמטורפות עליה, "מה שלומך אהובתי?" ובמכתבים: "התגעגעתי אלייך כל־כך שזלגו לי דמעות".
המשרתת הזאת, מייבל הסקינס, תמשיך לטפל בו, לוטי אומרת שהיא אף פעם לא הצליחה להתפיח סופלה יותר משני סנטימטרים. אבל זה לא משנה, היא כנועה כמו שפחה, היא מצייתת בלי לשאול, סופגת. ועכשיו היא כבר לא שם בשביל לענות אותה, בשביל לרגל אחריה מעבר לדלתות, לתת לה הוראות ועצות רעילות. אדון וולף לא יפטר אותה אף פעם, הוא יאכל כל מה שהיא תבשל לו, יגיד לה בוקר טוב ולילה טוב וזה הכל, כאילו היא לא קיימת. אני שמחה בשביל מייבל הסקינס, סוף כל סוף יש לה מזל. במיוחד עכשיו ששוב יש מלחמה ואין עבודה והמצב נעשה קשה יותר מיום ליום. בטח זה מה שגרם לה להתאבד, היא לא יכלה לסבול עוד מלחמה, במיוחד אחרי שפצצה פגעה במֶקלֶנבּוּרג סקוור. הדברים שלה היו חשובים לה מאוד, שולחן הכתיבה, ספלי החרסינה ואלבומי התמונות. אפילו שהיו לה עוד ברודמל. אני מדמיינת אותה בודקת את הנזקים בפנים נסערות. לא היה לה יותר מדי אכפת מהבחורים האנגלים שמתו למען המולדת, אבל אין לי ספק שהיא הייתה יורדת על הברכיים כדי לאסוף מבין ההריסות שבר של צלחת חרסינה ובוכה כאילו לחפצים יש חיים. עכשיו אדון וולף נפטר גם מכל זה, אף אחד לא צריך משוגעת מסכנה בזמן מלחמה.
תמיד חשבתי שרימו אותו מההתחלה, שאף אחד לא סיפר לו על האשפוזים שלה בבתי משוגעים, עוד כשהייתה נערה. הוא התחתן בלי לדעת מה מחכה לו, בלי לדעת שהוא מתחתן עם אישה מטורפת ואנוכית, עם אישה שלא תלד לו ילדים, שתישן בחדר נפרד, עם אישה שגררה שק ריק במקום להזיז גוף.
"אין דבר חשוב יותר מכבוד עצמי, נלי," היא הייתה אומרת לי, כאילו היא הייתה מרשה שיהיה לי כזה דבר, כבוד, כאילו הרשתה את זה למישהו מהאנשים סביבה. גם לבעלה לא, עם כל הנשים האלה שביקרו אותה וכתבו לה, "אהובתי המתוקה" ודברים כאלה. אבל בסופו של דבר, מה אתם יודעים, שמעתי לעצתה והשתחררתי ממנה, ומזה שהעבירו אותי מבית לבית כאילו אני משהו שהם קנו. היא הייתה צריכה לבלוע את זה, היא הייתה צריכה גם לבלוע את זה שלא עברתי לסתם בית, לבית של סוחר עשיר או של בעלים של מסעדה, אנשים המוניים, כמו שהיא הייתה אומרת. לא; מצאתי עבודה אצל שני אמנים, בלי ההמלצה שלה, שני אמנים מפורסמים באמת שכולם מכירים ומעריצים. ומר וגברת לוטון מעריכים אותי, ואני מרוויחה משכורת טובה ויש לי חדר גדול רק בשבילי וארון עם בגדים, מערכת תה משלי. יש לי כבוד. והיא, לעומת זאת... שלושה שבועות על קרקעית הנהר. ב-18 באפריל ילדים מצאו אותה צפה עם הזרם, נפוחה ומעוותת כמו הבהמות שטבעו בשיטפונות, את האף ותנוכי האוזניים אכלו דגים, הבגדים חצי קרועים וחצי רקובים, זה מה שנשאר בסוף מהכבוד שלה.
כן, אני יכולה ממש לראות אותה מציצה מבין העצים באיפוק, מחכה שלאונרד יצא מהמשרפה ובידו כד האפר של וירג'יניה. רחוקה מספיק כדי שלא יראה אותה. אישה מעניינת. מוצקה, בת יותר מארבעים, שמלה כהה, כובע שטוח מקושט בפרחים מבד. מתבצרת בטינה, מלאה בשנאה נגד גברתה לשעבר. אין שנאה עמוקה יותר משנאה של משרתים. מכובדת למראה, כמו אינספור נשים בודדות אחרות בלונדון. כל רכושה נמצא בחדר בבית שאינו שלה. כל החיים שלה שם. ובכל זאת, אישה מעניינת, שמתוך דחף חיקוי כתבה יומן ושמרה את מכתביה בקופסת קרטון ענקית. אולי פעם היה בה כובע שווירג'יניה קנתה במרכז העיר, כובע שהתביישה בו בפעם הראשונה שחבשה אותו בציבור. נלי בוקסול, הטבחית והמשרתת של וירג'יניה וולף מ-1916 עד 1934. הרבה זמן. מספיק זמן כדי לצבור טינה.
הסיפור הזה צריך לכלול את כל הרכיבים הכימיים הדרושים לשינוי הרגשות האנושיים: הוא עובר מהערצה לקנאה, מחיבה לאכזבה, מכבוד לבוז, מדאגה לשעמום, מהכרת תודה לשנאה. הצלחתי להשלים את דיוקנה: עיניים קטנות וקשות, אף סולד עם קצה רחב מעט, עור פנים בהיר מאוד שמתכסה כתמים כשכעס מצטבר תחתיו, כפות ידיים ורגליים קטנות ושמנמנות. לא חשוב אם זה לא מדויק, המראה שלה לא מעסיק אותי. היא ידעה קרוא וכתוב, תנאי הכרחי כדי לשרת בבית טוב, אלא אם את סתם מגהצת או כובסת.
לאונרד וולף יצא סוף סוף מבית הלוויות, בידו קופסה קטנה ומוזהבת. הוא בחר בה מבין כל האפשרויות שהוצעו לו. כדים מגולפים בעידון, תיבות עשויות קרן, קופסאות משובצות זהב. הוא בחר בקופסה הפשוטה ביותר, הרחוקה ביותר מכל ראווה סרת טעם. טעם טוב חשוב גם במוות. הוא תכנן לקבור את אפרה ברוֹדמל, מתחת לאחד משני עצי הבוקיצה הגדולים, שפעם העניק להם את השמות לאונרד ווירג'יניה. לוחית עם המילים האחרונות מ"הגלים" תמוסמר לאחד העצים. לפי בקשתו המפורשת, איש מהחברים או מבני המשפחה לא נכח בטקס הנזירי הזה. זה לא היה חידוש, כשרוג'ר פריי מת לא הייתה אפילו הלוויה.
זה היה אביב הפכפך; לא היה קר, אבל רוח לחה נשבה מדי פעם. נלי בוקסול ניסתה להסתיר את גופה מאחורי אחד העצים. שלא לצורך; לאונרד לא הבחין בה. ההליכה שלו הייתה מגושמת, ויותר משנראה עצוב הוא נראה מוטרד, אפילו עצבני. בוודאי מההכרח לסבול את דברי התנחומים המגושמים של עובדי בית הלוויות, את הקונבנציונליות של הטקס עצמו. נלי המשיכה להביט בו עד שנעלם מעבר לפינה. אחר־כך נאנחה והביטה מטה. היא כופפה את עקב הנעל השחורה כדי לתחוב פנימה את כף הרגל שלה, שהייתה נפוחה מאז הבוקר. בשמלת החורף הקודרת שלה, האחרונה שקנתה, נראתה כאילו באמת באה להלוויה. הצווארון היה קרוב מדי לעיניה והיא לא הצליחה שלא לפזול לכיוונו. היא הקישה באצבעה כדי להיפטר מאניץ לבן שנח על האריג. לבסוף נאנחה בכבדות והחלה לחזור בצעדים נחושים אל חדרה בבית הזוג לוטון.
