בחדר המדרגות הרגשתי איך רגלי הולכות ונעשות כבדות יותר ויותר. הן היו כל כך כבדות, שבמקום להמשיך ולעלות הביתה, התישבתי. האור כבה. טמנתי את ראשי בכפות ידי ורעדתי. מושיק שונא אותי! זו היתה הרגשה שמלאה אותי. היה לי חבר מצוין ופתאום, בלי הסבר, הוא שנה את דעתו עלי. האם אוכל בלעדיו? האם אוכל להמשיך ולאמן את החבורה בלי מושיק? דמעות חנקו את גרוני. רק מי שהיה לו פעם חבר טוב, יודע איך הכל נראה לא שוה כשמאבדים אותו. אם לפחות הייתי מבין מה עשיתי לו, מילא. אבל אני לא מבין ולא זוכר שעשיתי משהו. לפעמים נדמה לי, שאולי השם של הספר הזה צריך להיות בכלל: דנה הולכת לחוג קראטה. מה דעתכם?