פרק 1


החדר היה כה חשוך שלא הצלחתי לראות שום דבר מלבד אור ירח כסוף ועמום שחדר מבעד לסדק בווילונות העבים. האוויר עמד והיה מעופש.


ידעתי שלא הייתי לבד.


אף פעם לא הייתי כאן לבד.


פסעתי קדימה והצצתי אל תוך האפלה. המתכת הקרה של הקולר ננעצה בצווארי. הכרחתי את ליבי להאט את קצב פעימותיו, אך החבטה בצלעותיי התגברה עד שתחושת לחץ כיווצה את חזי.


אני לא יכולה לנשום.


משהו התקרב אל המיטה. לא ראיתי דבר, אך הרגשתי את תנועת האוויר הקלה. ליבי זינק אל גרוני וכל שריר בגופי התקשה. שם. צללית פילחה את רצועת אור הירח הדקה.


הוא היה כאן.


אלוהים, הוא היה כאן ולא הייתה שום דרך לצאת מזה. לא יכולתי לעשות דבר. זה היה העתיד שלי, הגורל שלי. בטני הנפוחה כאבה כשזזתי והצמדתי את גבי אל ראש המיטה. לפתע השרשרת נמשכה והעיפה אותי הצידה. ידיי התעופפו באוויר. נאחזתי במיטה, אך ללא הועיל. פרצה ממני צעקה שאבדה במהירות בצללי החדר. נמשכתי קדימה ונגררתי לאורך המיטה, אליו. אל –


עיניי נפקחו לרווחה. הזדקפתי במהירות שיא, קפצתי קדימה וכמעט נפלתי מהמיטה. ייצבתי את עצמי ברגע האחרון ומילאתי את ריאותיי באוויר – אוויר צח בעל ניחוח קליל שהזכיר לי את עונת הסתיו בצפון. מייד הזזתי את התלתלים הסבוכים מפניי, סרקתי את החדר והשתהיתי על החלון. הווילונות היו מוסטים, בדיוק כפי שהשארתי אותם לפני שהלכתי לישון. אור הירח חדר אל החדר והאיר את הספה הקטנה ואת פינת הישיבה. הסביבה והריח היו מוכרים. תחושת הקלה מתוקה פעמה בוורידי לנוכח המראה.


בכל זאת הייתי צריכה לוודא שהדבר שחוויתי כרגע היה סיוט ולא המציאות. הייתי חייבת לוודא שהנסיך, שהיה נחוש להכניס אותי להיריון כדי להגשים נבואה מטורפת ולפתוח לרווחה את כל השערים אל העולם שמעבר, לא המשיך להחזיק אותי בשבי. הנחתי את ידיי על בטני באיטיות.


בהחלט לא נפוחה.


בהחלט לא בהיריון.


בהחלט לא הייתי בבית ההוא עם הנסיך.


הרמתי יד רועדת והעברתי אותה בשערי. זה היה בסך הכול סיוט – סיוט מטופש. בשלב מסוים, אהיה מוכרחה להתרגל אליהם. בסופו של דבר אפסיק להתעורר בבהלה.


הייתי מוכרחה.


בטני התכווצה וכרסמה בי כשנשמתי נשימה עמוקה ויציבה. הייתי רעבה, אבל יכולתי להתעלם מהרעב, מפני שעד כה התעלמתי בהצלחה מהריקנות הבוערת בעומק בטני. נשפתי בכבדות כששמטתי את ידיי אל המיטה ובלעתי רוק. כעת הייתי ערה לגמרי. בדיוק כמו בלילה הקודם... ובלילה שלפני כן.


המיטה מאחוריי זזה וקול עמוק ורדום לחש, "אייבי?"


שרירי גבי התכווצו בפתאומיות. לא הסתכלתי לאחור כשנאבקתי בשמיכה כדי לשחרר את רגליי. חמימות התפשטה בלחיי. "אני מצטערת. לא רציתי להעיר אותך."


"אל תצטערי." הנמנום עזב את קולו והמיטה זזה פעם נוספת. בלי להסתכל, ידעתי שרן התיישב. "הכול בסדר?"


"כן." כחכחתי בגרוני. הוא שאל אותי את השאלה הזאת מיליון פעמים. 'הכול בסדר?' והשאלה השנייה הנפוצה ביותר, 'את בסדר?'. "כן. פשוט... התעוררתי."


חלף רגע קצר. "חשבתי ששמעתי אותך צועקת." לעזאזל. החמימות שהתפשטה על פניי התעצמה. "אני... אני לא חושבת שזו הייתה אני."


הוא לא הגיב מייד. "היה לך סיוט?"


הייתי בטוחה שהוא כבר ידע את התשובה, לכן לא הייתי צריכה להתקשות להודות באמת. בנוסף, סיוט לא היה עניין גדול. לעזאזל, מכל האנשים, רן יבין אם חוויתי תוספת של הפרעת דחק פוסט־טראומתית לצד מנה עיקרית של 'המצב די דפוק כרגע'. בייחוד מפני שגם הוא בילה מעט זמן איכות עם הנסיך והלהקה העליזה של בני הפא הפסיכופתים שלו.


אבל משום מה, לא יכולתי להודות בפניו בכך שחוויתי סיוטים, בכך שלעיתים, כשהתעוררתי, חשבתי שאני עדיין בבית ההוא, כבולה אל המיטה. רן חשב שהייתי אמיצה, ובאמת הייתי אמיצה, אבל ברגעים כמו אלה, אני... בכלל לא הרגשתי אמיצה.


"פשוט ישנתי," לחשתי ונשפתי אוויר במהירות, "כדאי שתחזור לישון. אתה צריך לעשות מחר כל מיני דברים."


רן תכנן לצאת מהמקום שאותו כיניתי כעת 'מלון בני הפא הטובים' כדי לבדוק אם יצליח לסייע באיתור הגביש המיוחד. במקור, הגביש היה שייך לבני הפא הטובים – בני הפא מממלכת הקיץ. המסדר לקח אותו מידם, לאחר מכן ואל גנבה אותו מהמסדר, וכעת הוא נמצא בידי הנסיך. ללא הגביש, לא נצליח לנעול את הנסיך בעולם שמעבר.


"אייבי. בייב." קולו של רן התרכך כשהניח יד על זרועי. המגע הרתיע אותי. "תדברי איתי."


"אני מדברת איתך." התרחקתי וקמתי מהמיטה. ברגע שכפות רגליי נגעו ברצפה, התחלתי ללכת. הריקנות המכרסמת בבטני התעצמה. "אני חושבת שאלך להתאמן."


"בשלוש לפנות בוקר?" הוא נשמע ספקני ולא יכולתי להאשים אותו על כך. אימון באמצע הלילה באמת נראה מוזר.


"כן. אני מרגישה חסרת מנוחה." שכיבה לצידו של רן כרגע, עם התחושה הזאת בבטני ועם המחשבות האלה בראשי, לא הייתה אפשרות.


מילותיה של פיה מהלילה שבו עזרה לי לברוח מהנסיך מצאו את הרגע המתאים כדי לחלוף במחשבותיי. 'אם תמשיכי להיזון את תתמכרי. כנראה את כבר מכורה'. רן ידע על ההזנות, על העובדה שאולי הרגתי מישהי, אבל הוא לא האשים אותי. הוא אפילו האמין שלא אפגע בו. שלא איכנע לחלק שהתעורר בי כשהייתי בשבי – החלק שבי שהיה שייך לבני הפא וכעת ידע להיזון והכיר את התחושה.


וכמה קל זה היה.


רן בטח בי, אבל לא בטחתי בעצמי. לא יכולתי להרשות לעצמי להאמין כרגע, מפני שלעולם לא אסלח לעצמי אם אפגע ברן כפי שידעתי שפגעתי באחרים. פי התייבש. ידיי נפתחו ונסגרו.


"אייבי?"


כשהבנתי שהלכתי לאיבוד במחשבותיי, מצמצתי במהירות והתרכזתי. "ראית את חדר הכושר שיש להם במרתף? הוא מדרבן אפילו אותי לעלות על מסלול הריצה."


מובן שהוא ראה את חדר הכושר. הגוף של רן לא היה נראה כך ללא היכרות מעמיקה עם המכשירים בחדר הכושר.


"במקום ללכת לחדר הכושר בשלוש בבוקר, למה שלא תחזרי למיטה?" הוא שאל, "אנחנו יכולים לראות סדרות. אני בטוח שפספסת כמה פרקים של 'המתים המהלכים'."


פספסתי הרבה פרקים של סדרת הזומבים האהובה עליי, מה שהיה מתסכל, מפני שטינק היה עלול להרוס את הסדרה עבורי, וגם את 'על טבעי', בכל פעם שראיתי אותו. גל מתוק־מריר של געגועים בעט בבטני, ובאופן זמני האפיל על הצללים שהשתהו בעומקי תודעתי. רציתי לקפוץ אל המיטה, להתכרבל עם רן ולהירדם בזרועותיו כשאני שומעת כיצד ריק גריימס1 חזר להיות ריק שכולנו הכרנו ואהבנו. זה יהיה המעשה הנורמלי לעשות, ואלוהים יודע כמה רציתי להיות נורמלית, במשך תקופה מאוד ארוכה.


זו הייתה הסיבה לכך שנרשמתי ללימודים, על אף שכבר הייתה לי קריירה. טוב, הייתה לי קריירה במסדר. מי ידע מה יהיה עכשיו? אבל השתוקקתי לדעת איך ארגיש אם אתעורר בבוקר ואלך ללימודים או לעבודה בלי לדאוג מכך שאמות תוך מילוי תפקידי או שאגלה שמישהו מעמיתיי לעבודה נהרג. משמעותה של נורמליות הייתה ביקור במסעדות ובבתי קולנוע, צפייה רציפה בסדרות בבית בלי לחשוש מהאפשרות שסוף העולם מתקרב. חיים נורמליים משמעותם לא לגלות שחברתי הטובה היא כלבה בוגדנית, ולא לאבד אותה בגלל מעשיה ובחירותיה.


נורמליות לא הייתה מוערכת מספיק.


מנורת הלילה נדלקה ללא אזהרה. אור מילא את החדר והגיע אל המקום שבו עמדתי. מעין דחף מוזר התעורר לחיים. לא ידעתי למה, אבל לא רציתי להיראות כרגע. התרחקתי מהאור, אך ברגע שמבטי פגש את עיניו הירוקות כעלים, קפאתי במקומי.


רן אוונס היה... אלוהים, הוא ניחן במעין יופי פראי. הוא הזכיר לי את עונת הסתיו בצפון וירג'יניה, מלאה בצבעי זהב ונחושת. שערו החום־אדמדם נראה פרוע כשנפל על מצחו והתחנן שאסרק אותו לאחור. ריסיו העבים והכבדים, שבהם קינאתי תמיד, שימשו כמסגרת לעיניו המדהימות. עצמות לחייו היו רחבות ותאמו את לסתו הנוקשה והמפוסלת. אפו של רן היה מעוקל ומשום מה הדבר הוסיף ליופיין של פניו. שפתיו היו מלאות ובדרך כלל מתוחות בחיוך, וכשהוא חייך, הופיעו בלחייו גומות חן עמוקות.


כעת הזוויות היו ישרות, הן יצרו קו קודרני וגומות חן לא נראו באופק.


לפני כל מה שקרה עם הנסיך, רן נהג לישון ללא חולצה או בעירום, ולא הצלחנו להוריד זה מזה את הידיים. ברצינות. אפילו כשהיינו פצועים וסבלנו מכאבים בכל הגוף, לא יכולנו להתעלם מהכימיה בינינו. אבל מאז שחזרתי – מאז שהתאחדנו – הוא לבש חולצה במיטה, ותחתוני בוקסר או מכנסי פיג'מה.


ורק התנשקנו.


שלוש פעמים, ליתר דיוק. ואלה היו נשיקות מתוקות וצנועות בטעם של צורך עמוק ומאופק. אני חושבת שהסיוטים היו הסיבה לכך שרן ישן בבגדים, מפני שהסיוטים התחילו בלילה הראשון ומאז התרחשו מדי לילה. הרגשתי שהסיוטים האלה היו מעין נבואות. אזהרה למה שעתיד לבוא, ולא הצלחתי להתנער מההרגשה, אפילו לא כשהשמש זרחה והייתי מוקפת באנשים שלא ויתרו עליי – שדאגו לי מספיק כדי לחזור אל הגיהינום ולגרור אותי החוצה ממנו.


עצרתי את הרעד שאחז בי.


"בבקשה." הוא מתח את ידו לכיווני. עיניי התחקו אחר הענפים המקועקעים על זרועו שנעלמו מתחת לחולצה שלבש. "תחזרי אליי ותישארי איתי."


ליבי נלכד סביב הפקעת שגדלה בגרוני. רציתי להיות שם איתו באופן נואש, אבל... הייתי זקוקה למרחב, הייתי זקוקה... אני לא יודעת למה הייתי זקוקה. פשוט לא יכולתי להיות כאן.


"אולי אחר כך," אמרתי וסוף כל סוף התחלתי לזוז. עשיתי את דרכי אל השידה הקטנה שבה אוחסנו חלק מבגדיי. תחושת אשמה הזדחלה במעלה גרוני כמו מרה. "אם עדיין תהיה ער כשאחזור, נוכל לצפות במשהו."


"לא חזרת אתמול בלילה."


הוצאתי זוג מכנסי טייטס. "לא הצלחתי להירדם, אז לא רציתי להטריד אותך."


"את יודעת שאת אף פעם לא מטרידה אותי. אף פעם." הייתה הפסקה. "ולא חזרתי לישון. חיכיתי לך." סבלנות, שהייתה חסרה לי, שמרה על קולו יציב. "אני יכול ללכת איתך לחדר הכושר. רק תני לי – "


הסתובבתי וראיתי שהוא כבר הוריד את רגליו מהמיטה. "לא!"


רן קפא, עיניו התרחבו מעט. "לא?"


לפתִּי את מכנסיי בידיי. "זאת אומרת, אני לא רוצה שתקום. אתה לא צריך להרגיש כאילו אתה חייב לארח לי חברה. אני כבר ערה. עדיף שתחזור לישון."


כתפיו התרוממו עם נשימה עמוקה. "זה לא סיפור גדול. אני יכול לבוא איתך." הוא נעמד, הרים את זרועותיו מעל ראשו והתמתח. "אנחנו יכולים לעשות תחרות על ההליכונים." הוא שמט את זרועותיו. "מי שמפסיד יאלץ ללכת למטבח ולגנוב את קופסת המאפים המתוקים שהם מביאים בכל בוקר." ליבי הלם כשהוא פסע פסיעה לכיווני, ואז עוד אחת. החדר לא היה גדול במיוחד, ותוך זמן קצר הוא עמד מולי. "אני רק צריך להחליף בגדים. או שאני יכול ללכת ככה? מה את חושבת?" הוא התגרה בי בחיוך קטן. "אולי לא יהיה לי נוח כל־כך לרוץ."


הדם תסס באוזניי כשמבטי נפל על פיו. בטני שקעה כשרן הושיט את ידו אל אחד מתלתליי. הוא משך בו עד שהתיישר ושחרר אותו. הוא אהב לעשות את זה, ואז, בדרך כלל, הוא היה מוריד את שפתיו אל פי. ציפייה החלה להסתחרר בי ורעד קל עשה את דרכו במורד גבי. אל ורידיי פלשה חמימות נעימה.


אבל האם רציתי לנשק אותו? או שרציתי... רציתי להיזון ממנו?


העובדה שהייתי צריכה לשאול את עצמי את השאלה הזאת הייתה מחרידה.


כשפסעתי לאחור נתקעתי בשידה והרעדתי אותה.


רן קפא כמו פסל. דממה רגעית מילאה את המרחב בינינו כשבהיתי בו בעיניים פעורות. "לא אפגע בך, אייבי. את יודעת את זה, נכון? את בטוחה איתי. תמיד."


אלוהים, הוא חשב שהייתי מודאגת מכך שהוא יפגע בי? מובן שהוא חשב כך. איך יכולתי להאשים אותו, בזמן שהייתי קופצנית כמו מכורה לקפה בכל פעם שהוא היה בסביבתי?


פניי בערו. הסטתי את מבטי. "אני יודעת שלא תפגע בי. אני מצטערת – "


"תפסיקי להתנצל, אייבי. פאק. פשוט תפסיקי להגיד שאת מצטערת." פתחתי את פי וסגרתי אותו כשהבנתי ששוב התכוונתי להתנצל. רן פסע לאחור ונתן לי מרחב. "אין לך על מה להתנצל."


באמת? די הרגשתי שהייתה לי רשימה באורך נכבד ביותר שעליה הייתי צריכה להתנצל, והייתי צריכה להתחיל בלהסביר לו, איך לא הבנתי מההתחלה שרן לא היה רן, אלא הנסיך שהתחזה אליו. והיו דברים נוספים – אלוהים, עוד כל־כך הרבה דברים. מחשבותיי התרוצצו בין מיליון מקומות שונים והתקשיתי לזכור שרן לא נטר לי טינה.


אבל איך ייתכן שהוא לא נטר לי טינה? איך הוא הצליח לישון בלילה? רציתי לשאול אותו איך הוא הצליח להמשיך הלאה, מפני שגם הוא היה בשבי. ניזונו ממנו – ניזונו בצורה הנוראה ביותר, ובת הפא ההיא, ברינה... היא טענה שהיא ורן... היא טענה הרבה דברים, אבל ידעתי שגם אם הייתה אמת בדבריה, רן לא שיתף איתה פעולה מרצונו.


זעם החליף את החמימות. שוב רציתי לעקור את עיניה, וזה בדיוק מה שתכננתי לעשות. רגע לפני שאהרוג אותה. זה יהיה איטי וכואב.


רן צפה בי באופן שגרם לי להרגיש כאילו התבונן היישר אל תוך ראשי, ואם זה היה המצב, כנראה הוא לא אהב את מה שראה. כתפיו התקשחו והוא נשף בכבדות. "בסדר." תחושת הקלה הציפה אותי. מבטו התרוצץ עליי, וחשבתי שאולי הוא הבחין בכך שתנוחתי נרגעה בתגובה לנסיגתו. שרירי לסתו התכווצו. "אחכה לך."


ידעתי שהוא יחכה.


וידעתי שעמוק בפנים, הוא הבין שאין טעם בכך.


1 דמות בדיונית מהסדרה 'המתים המהלכים'.