פרק 1


טיפות זיעה קישטו את מצחי. אל צווארי דבקו קצוות משערי האדום. ברגליי הייתה תחושה כאילו ישבתי בסאונה. הייתי די בטוחה שבין שדיי ניגר מפל זיעה, וזה בלבד עורר בי רצון לסטור למישהו או לדחוף אותו אל פסי הרכבת.


היה כה חם ולח שבאמת התחלתי להאמין שניו אורלינס הייתה אחד משבעת מדורי גיהינום ואזור הישיבה החיצוני של קפה הארמון היה שער הכניסה אליו. או חדר ההמתנה.


טיפת זיעה ענקית זלגה מקצה אפי, צנחה על ספר הפילוסופיה של האנושות והותירה עיגול רטוב במרכז הפסקה שאותה בקושי הצלחתי לראות מבעד לברק הזיעה שעיוור את עיניי.


תמיד חשבתי שהקורס שאותו למדתי היה צריך להיקרא בגוף יחיד. הוא היה צריך להיקרא הפילוסופיה של האדם. אבל לא, זו לא הייתה דרכה של אוניברסיטת 'לויולה'.


השולחן הקטן התנדנד על רגליו כשכוס גדולה של קפה קר הוטחה עליו בדיוק מול הספר שלי. "בשבילך!"


הצצתי מבעד למשקפי השמש שלי ופי החל להזיל ריר כאילו הייתי אחת מכלביו של פבלוב. ואלרי אדריו צנחה על הכיסא שמולי, ידה נאחזת בכוס הקפה הקר שלי כמו טפריה של חיה. בהיותה בעלת שורשים ספרדים ואפריקאים, צבע עורה של ואל היה מדהים – גוון חום עשיר ומושלם, והיא נראתה נהדר בכתום בהיר, בכחול, בוורוד ובעצם בכל אחד מצבעי הקשת.


היום למשל, ואל לבשה גופיית קולר רפויה וכתומה שקראה תיגר על חוק הכבידה ושרשרת סגולה וכשהבטתי מטה, ראיתי חצאית כפרית בצבע טורקיז. היא נראתה כאילו יצאה מקטלוג אופנה קלאסי ומלא שיק. אם אני הייתי לובשת כל צבע אחר מלבד שחור, חום או אפור, הייתי נראית כאילו ברחתי מבית משוגעים.


ישבתי זקופה, התעלמתי מהעובדה שירכיי נדבקו אל הכיסא והושטתי יד חמדנית אל כוס הקפה הקר. "תני לי."


היא הרימה גבה. באור השמש, לשערה של ואל היה ברק ערמוני ומהמם. שערי היה בצבעו של רכב כיבוי אש. מפחיד. לא משנה מה הייתה רמת הלחות, ראשה מלא תלתלי הבקבוק תמיד נראה נהדר. שוב, מהמם. בחודשים שבין אפריל לנובמבר, שערי המתולתל החל להתעצל ונראה כגלים מקורזלים. שוב, מפחיד בטירוף. לפעמים רציתי לשנוא אותה.


"את לא רוצה להוסיף לזה משהו?" היא שאלה.


זו הייתה אחת מאותן פעמים.


"תני לי... את חמדתי1?" הוספתי.


היא חייכה. "נסי שוב."


"תודה?" נענעתי באצבעותיי לעבר כוס הקפה.


היא הנידה בראשה.


הנחתי את ידיי על ברכיי באנחה עייפה. "את יכולה לרמוז לי מה את רוצה לשמוע? לשחק איתי במשחק חם־קר או משהו בסגנון?"


"למרות שבדרך כלל אני נהנית מהמשחק, הפעם אוותר." היא הרימה את כוס הקפה וחשפה בפניי חיוך רחב. "התשובה הנכונה תהיה, 'אני כל־כך אוהבת אותך על שהבאת לי קפה קר עד שאהיה מוכנה לעשות הכול בשבילך.'" היא הניעה את גבותיה. "כן, זה נשמע מתאים."


נשענתי לאחור בכיסאי וצחקתי. הנחתי את רגליי על הכיסא הריק שלידי ומתחתי את שריריי. כנראה הזעתי כל־כך הרבה מפני שנעלתי מגפיים בעלי שרוכים שהגיעו אל ברכיי ובחוץ היו בערך מאה מעלות, אבל עבדתי הלילה, וכפכפים לא היו עוזרים לי לבצע את עבודתי או להחביא את החפצים שנדרשו לביצועה. "את יודעת שאני פשוט יכולה לכסח אותך ולקחת את הקפה, נכון?"


ואל הבליטה את שפתה התחתונה. "זה לא נחמד מצידך, אייבי."


חייכתי אליה. "אבל זה נכון. אני יכולה לבעוט לך בתחת כמו נינג'ה כל הדרך במעלה ומורד רחוב קנאל2."


"אולי, אבל אף פעם לא תעשי את זה מפני שאני החברה הכי, הכי, הכי טובה שלך בכל העולם," היא אמרה כשהיא שוב חושפת חיוך רחב, והיא צדקה. "טוב. מה שאני רוצה זה לא סיפור גדול." היא הזיזה את הקשית שבלטה מכוס התה הקר בקרבת פיה ואני גנחתי. "בכלל לא."


"מה את רוצה?" הגניחה השנייה אבדה ברעש שנבע מהולכי הרגל שחלפו על פני בית הקפה ובצלילי האזעקות שנראה שהתקדמו לכיוון הרובע.


ואל משכה בכתפה. "יש לי דייט בשבת בערב – דייט לוהט. טוב, אני מקווה שזה יהיה דייט לוהט, אבל דניאל שיבץ אותי במשמרת ברובע, אז...?"


"אז, תני לי לנחש." מתחתי את ידיי לאחור והנחתי אותן מאחורי גב הכיסא. לא התנוחה הנוחה ביותר, אבל היא עזרה לי להתאוורר. "את רוצה שאקח את המשמרת שלך ברובע... בשבת בערב? בספטמבר. כשהמקום מפוצץ בתיירים מהגיהינום?"


ראשה נע במהירות בהסכמה נלהבת. "בבקשה. בבקשה ענקית?" היא ניערה את הקפה וקוביות הקרח שקשקו בצורה מפתה בתוך מכל הפלסטיק. "בבקשה?"


מבטי עבר מפניה מלאות התקווה אל כוס הקפה והשתהה עליה. "בטח. למה לא? זה לא שיש לי דייט לוהט."


"יש!" היא דחפה את כוס הקפה קדימה ותפסתי אותה באוויר רגע לפני שהיא הפילה אותה. כעבור שנייה לגמתי מהקפה בשמחה כאילו נכנסתי דרך שערי גן עדן צונן אל עולם מלא קפאין. "את יודעת," היא התחילה, משעינה את מרפקיה על השולחן, "יכול להיות לך דייט לוהט, אם תצאי לדייט פעם בשנה או משהו כזה."


התעלמתי מההערה והמשכתי לשתות במהירות מקפיאת מוח.


"את יפה מאוד, אפילו עם כל השיער הזה." היא ציירה בידה עיגול סביב ראשי כאילו לא ידעתי שאני נראית כמו מקל לניקוי אוזניים עם שיער על הצמרת. "ויש לך ציצים נהדרים ותחת שפשוט דורש סטירה. אני לגמרי הייתי שוכבת איתך."


המשכתי להתעלם ממנה כשכאב עמום החל להתפשט מאחורי עיניי. הייתי צריכה להאט את קצב השתייה, אבל הוא היה כל־כך טעים.


"את אוהבת בנים בכלל, אייבי? את יודעת, אני נהנית משני העולמות. בשמחה אעזור לחברה בצרה."


גלגלתי את עיניי ומייד התכווצתי בכאב. הורדתי את כוס הקפה והצמדתי את כף ידי אל מצחי. "אאוץ'."


ואל נחרה.


"אני אוהבת בנים," רטנתי כשהתחושה המקפיאה החלה לדעוך. "ואנחנו יכולות לא לדבר על בנים או על הנאה משני העולמות או על הרצון שלך לעזור לי? מפני שהשיחה הזאת תוביל להיעדר האורגזמות בחיי ולכך שאני צריכה לקפוץ למיטה עם איזה בחור אקראי ולא ממש בא לי לדבר על זה."


"אז על מה בא לך לדבר?"


לגמתי לגימה איטית מהקפה ונעצתי בה מבט. "למה את לא מזיעה?"


ואל הרימה את סנטרה וצחקה כה חזק עד שגרמה לזוג מבוגר עם תיקי פאוץ' תואמים שחלף על פנינו לנעוץ בה מבט. "מותק, נולדתי וגדלתי בלואיזיאנה. האבות שלי היו בין המתיישבים הצרפתיים הראשונים – "


"בלה, בלה. זה אומר שניחנת ביכולת קסומה שגורמת לך להיות עמידה לגמרי לחום, בעוד אני טובעת בזיעה של עצמי?"


"אפשר להוציא בחורה מהצפון, אבל אי אפשר להוציא את הצפון מבחורה."


השמעתי נחירה בתגובה. זה נכון. עברתי מצפון וירג'יניה לניו אורלינס לפני שלוש שנים ועדיין לא הסתגלתי למזג האוויר. "את יודעת מה הייתי מוכנה לעשות כדי שתתחיל עכשיו סערת רוחות?"


"בטוח לא סקס."


הנפתי לעברה אצבע משולשת. למען האמת, אני לא יודעת למה המשכתי ליטול גלולות למניעת היריון בלי לפספס אף לא אחת. כנראה זה הרגל שנותר מהתקופה שבה זה היה חשוב.


היא צחקקה כשנשענה על השולחן ועיניה החומות בחנו את ספר הפילוסופיה. "אני פשוט לא מבינה למה את לומדת באוניברסיטה."


"למה לא?"


המבט בפניה רמז שהחום המס כמה תאי מוח בראשי. "כבר יש לך עבודה – עבודה בשכר מצוין, ואת לא באמת זקוקה לעבודה נוספת כמו אנשים אחרים. אין לנו הרבה עובדים חדשים ותוחלת החיים בעבודה שלנו היא כנראה בין הקצרות שיש, יחסית לעבודה שלא דורשת צניחה חופשית בלי מצנח, אבל זו סיבה נוספת שבגללה את לא צריכה לבזבז את הזמן על החרא הזה."


הגבתי במשיכת כתפיים. למען האמת, אני לא יודעת למה לפני שנה התחלתי ללמוד ב'לויולה'. אולי מתוך שעמום. אולי מתוך רצון מוזר לעשות משהו שאותו עושים מרבית בני העשרים ואחת. או שאולי זה נבע מתוך צורך עמוק יותר. אני לא יודעת מה היה אותו הצורך, אבל הוא הסיבה לכך שלמדתי סוציולוגיה ופסיכולוגיה כמקצוע משני. השתעשעתי ברעיון שאהיה עובדת סוציאלית מפני שידעתי שאוכל לעבוד בשתי עבודות אם ארצה. אולי זה היה קשור למה שקרה...


קטעתי את מחשבותיי. לא הייתה סיבה להיסחף במחשבות למקום ההוא היום, או בכל יום אחר. העבר חלף, מת ונקבר עם כל משפחתי.


למרות החום הבלתי נסבל, גופי רעד. אבל ואל צדקה. תוחלת החיים שלנו יכלה להיות קצרה להפליא. מאז חודש מאי, איבדנו שלושה חברי מסדר – קורה הווארד בת העשרים ושש נהרגה ברחוב רויאל – צוואר שבור. וינסנט קרמק בן העשרים ותשע מצא את מותו ברחוב בורבון – גרון משוסע. שרי ג'ורדן בת השלושים וחמש נהרגה לפני שלושה שבועות בלבד, גם צוואר שבור. היא נמצאה ברובע המחסנים. מוות היה דבר שגרתי, אבל שלושה אנשים בתוך חמישה חודשים היה נתון שעורר בקרבנו דאגה.


"את בסדר?" ואל שאלה, ראשה נוטה הצידה.


"כן." מבטי עקב אחר החשמלית שחלפה על פנינו. "את עובדת הערב, נכון?"


"אמת ויציב." היא התרחקה מהשולחן, הצמידה את כפות ידיה זו לזו וחיככה אותן אחת בשנייה. "רוצה לערוך התערבות ידידותית?"


"על מה?"


חיוכה הפך לממש מרושע. "הכי הרבה חיסולים עד אחת בלילה."


גבר קשיש שגרר את רגליו כשחלף על פני השולחן שלנו שיגר מבט מוזר לכיוונה של ואל ולאחר מכן הגביר את קצב הליכתו, אבל למען האמת, לאנשים יצא לשמוע דברים הרבה יותר הזויים מזה ברחובות ניו אורלינס, בייחוד במרחק של כמה רחובות מהרובע הצרפתי.


"סגור." סיימתי את הקפה. "חכי. מה אקבל כשאנצח?"


"אם תנצחי," היא תיקנה, "אביא לך קפה קר במשך שבוע. ואם אני אנצח, את תעשי..." נראה שדעתה הוסחה והיא הצרה את עיניה. "תראו, תראו." היא הרימה את סנטרה.


קימטתי את מצחי וברגע שהסתובבתי הבנתי על מה ואל דיברה. נשמתי עמוק וכופפתי את רגלי הימנית כך שהמגף היה קרוב יותר אל ידי כעת. לא היה אפשר לפספס את הבחורה.


עבור מרבית בני האדם, בערך תשעים ותשעה אחוזים מהם, האישה בשמלה הארוכה והמתנופפת שפסעה במורד רחוב קנאל נראתה כמו כל אדם אחר. אולי תיירת. אולי מקומית שיצאה למסע קניות בצהרי יום רביעי. אבל ואל ואני לא היינו כמו רוב בני האדם. כשנולדנו, נאמרו הרבה קשקושים שהגנו עלינו מפני הקסם. אנחנו ראינו את מה שהרוב לא הצליחו לראות.


אנחנו ראינו את המפלצת שהסתתרה מאחורי החזות החיצונית הנורמלית.


היצור הזה היה אחד הדברים הקטלניים ביותר שידועים לאדם, והיה כזה משחר האנושות.


משקפי שמש הסתירו את עיניה. משום מה, הזן שלה היה רגיש לאור השמש. צבע עיניה האמיתי היה כחול חיוור, חסר כל חיות. אבל בעזרת הקסם, כישוף שחור, בני מינה יכלו לבחור את מה שעיני האדם יראו, וכך הם היו מסוגלים להופיע במגוון תכונות גופניות שונות, צורות וגדלים. זו הייתה בלונדינית, גבוהה וגבעולית, כמעט שברירית, אך המראה החיצוני שלה היה מטעה מאוד.


לא היה בעולם הזה אף אדם או בעל חיים שהיה מהיר או חזק יותר מהם, וכישרונותיהם היו מגוונים להפליא, החל בטלקינזיס וכלה בהצתת שרפות אלימות בהינף אצבע. אך הנשק המסוכן ביותר היה היכולת שלהם להכניע למרותם את בני התמותה ולשעבדם. בני פֶא נזקקו לבני אדם. רק כשניזונו מבני האדם, הצליחו בני הפא להאט את תהליך ההזדקנות שלהם כך שתוחלת חייהם גבלה באלמותיות.


ללא בני האדם, הם היו מזדקנים ומתים בדיוק כמונו.


לפעמים הם שיחקו בקורבנות שלהם, ניזונו מהם במשך חודשים, אם לא שנים, עד שלא נשאר דבר מלבד קליפה יבשה דמוית אדם. כשהם עשו זאת, הם הרעילו את הגוף והשכל של הקורבן והפכו אותו למסוכן ולבלתי צפוי, כמו בני הפא עצמם. אך לפעמים הם פשוט שחטו את הקורבנות. אנשים כמוני וכמו ואל לא יכלו להיות מוגנים מפניהם ומפני ההשפעות שלהם מרגע הולדתנו, אך לפני כמה מאות שנים התגלה הדבר הפשוט והקטן ביותר שהצליח לבטל את היכולת שלהם לתמרן אותנו.


לא היה דבר יותר קטלני ומפתיע מתלתן בעל ארבעה עלים.


כל חבר במסדר ענד תלתן כזה. התלתן של ואל היה סגור בצמיד שענדה. אני ענדתי את התלתן שלי על שרשרת, בתוך תליון עשוי אבן עין הנמר. ענדתי אותו אפילו כשהתקלחתי או כשהלכתי לישון, אחרי שלמדתי בדרך הקשה שאין מקום בטוח לחלוטין ללא התלתן.


היכולת לראות מבעד לקסם הזוהר שאפשר להם להיטמע בין האנשים הרגילים אפשרה לנו להבחין בהם ולצוד אותם. צורותיהם האמיתיות היו יפות לא פחות ומטרידות. עורם היה כסוף באופן שהזכיר חנקן נוזלי והיה חלק להפליא. יופיים היה חסר פגמים בצורה מפחידה, עצמות לחייהם גבוהות, שפתיהם מלאות וזוויות עיניהם פונות מעט מעלה. כל פרט בצורתם האמיתית היה מפתה עד כדי פחד, והיה קשה להסיט את המבט. הדבר היחיד שבו דייקו האגדות והמיתוסים שנכתבו על אודותיהם, הוא שאוזניהם היו מחודדות במקצת.


"פאקינג פיה," ואל מלמלה.


היא ביטאה בדיוק את מה שאני הרגשתי. הם לקחו ממני הכול, לא פעם אחת – אלא פעמיים, ושנאתי כלפיהם בערה בעוצמה של אלף שמשות זוהרות.


מלבד האוזניים, בני הפא בכלל לא נראו כמו שציירו אותם בסרטים של דיסני, או במחזות של שייקספיר והם, בדיוק כמו קרוביהם הרחוקים, לא היו שייכים לעולם הזה. לפני שנים רבות, בני הפא מצאו דרך לחדור את המחיצה שמפרידה בין ממלכת בני התמותה לעולמם, הידוע בתור העולם החיצוני. ממלכות הקיץ והחורף, אם היו קיימות אי פעם, התפרקו, והתהוותה קבוצה אחת ענקית עם מטרה מפחידה מאוד וטיפוסית לגמרי.


הם רצו להשתלט על ממלכת בני התמותה.


תפקידנו היה לשלוח אותם בחזרה אל העולם החיצוני. או להרוג אותם. השיטה היעילה בין השתיים.


הבעיה הייתה שאף אחת מהמשימות לא הייתה קלה לביצוע והם הצליחו להיטמע בכל תחום בעולם בני התמותה. כשבת הפא חלפה על פני השולחן שלנו, ואל חייכה אליה בתמימות ידידותית ובת הפא החזירה חיוך מאולץ בלי לדעת שראינו היישר דרכה.


ואל הביטה בי וקרצה. "זו שלי."


סגרתי את הספר. "זה לא הוגן."


"ראיתי אותה קודם." היא נעמדה ומעבירה את ידה לאורך חגורת העור שאותה חגרה מעל חצאיתה. "נתראה מאוחר יותר." היא החלה להסתובב. "אה, ותודה לך על שבת בערב, באמת. אשיג לעצמי זיון ואת תצליחי לחיות דרכי בעקיפין."


צחקתי והכנסתי את הספר אל תוך התיק. "תודה."


"תמיד חושבת על אחרים. הלכתי." לאחר שהסתובבה, עקפה בקלות שולחן אחר ונעלמה בין המוני האנשים שגדשו את המדרכה.


ואל תשיג את בת הפא ותמשוך אותה למקום שבו תוכל להיפטר ממנה במהירות בלי שהציבור הרחב יהיה עד למחזה שככל הנראה ייראה בעיני המתבונן כמו רצח בדם קר. המצב הפך במהירות למביך במיוחד כשאדם תמים היה נתקל בבלגן כזה.


מלבד בני התמותה שבני הפא החזיקו בקרבתם בגלל הרבה סיבות מרושעות, רוב המין האנושי לא היה מודע לכך שבני פֶא הם יצורים אמיתיים, למרות שנמצאו בכל מקום. בערים כמו ניו אורלינס, שבהן יכול היה להתרחש החרא הכי מוזר בעולם בלי שמישהו יניד עפעף, הם פשטו כמו מגפה.


הרמתי את מבטי, התבוננתי בידיים המתנועעות של אלה שפסעו במעלה ובמורד הרחוב ותהיתי איך זה להיות כמותם. איך זה לחיות בבורות מופלאה. אם הייתי נולדת למשפחה אחרת, כל־כך הרבה דברים היו מתרחשים אחרת. בטח הייתי מסיימת את לימודיי באוניברסיטה באביב והייתה לי חבורה די גדולה של חברים, שאיתה הייתי חולקת זיכרונות ולא סודות. אולי אפילו היה לי חבר.


חבר.


מייד, הרחוב הסואן שבו ישבתי החל להתפוגג. נותרתי רק אני ו... אלוהים, עברו שלוש שנים ובכל זאת כאב לי אפילו לחשוב על שון. ולא נדרש ממני כל מאמץ כדי לדמיין את עיניו החומות והעמוקות. חלק מהפרטים התחילו להיעלם – תמונת פניו החלה להיטשטש, אך הכאב לא שכך.


זרע של צער השתרש עמוק בבטני וניסיתי להתעלם ממנו באופן נואש. איך אימי אמרה תמיד? לא אימי האמיתית. כשהיא נהרגה הייתי צעירה מכדי לזכור אותה. אימי המאמצת, הולי, אמרה תמיד שאם דגים היו מעניקים משאלות, כולנו היינו זורקים רשתות למים. היא מצאה את הציטוט באיזה ספר. בתרגום חופשי זה אומר שאין טעם לבזבז זמן על משאלות.


לפחות כך אני הבנתי את המשפט.


זה לא שלא הבנתי את חשיבות עבודתי, את חובתי, את משמעות השתייכותי למסדר, ארגון רחב היקף מלא בידע שעבר במשפחה דור אחר דור. חיי היו מלאים במשמעות רבה יותר מזו של מרבית האנשים.


או לפחות כך אמרו לי.


כל אחד מאיתנו סומן בקעקוע שציין את השתייכותו למסדר. הקעקוע היה מורכב משלושה סלילים שזורים זה בזה בעיצוב שהיה דומה לסמל קלטי קדום, אך הקעקוע שלנו כלל גם שלושה קווים ישרים מתחת לסלילים. הוא אומץ בתור סמל החירות של המסדר.


החירות לחיות ללא פחד. החירות לבחור. החירות לשגשג.


הקעקוע שלי נמצא על מותני, ליד אגן הירכיים. איש מאיתנו לא קעקע אותו באזור שהיה גלוי לעיניהם של בני התמותה או בני הפא.


הבנתי שהתפקיד שלי בחיים אכן היה חשוב. המסדר היה המשפחה שלי ולא התחרטתי על דבר שנאלצתי לעשות או על הדברים שעליהם נאלצתי לוותר. למרבית האנשים לא היה כל מושג מי אני ומה אני וחברי המסדר האחרים עושים, בכל זאת הצלחתי לגרום לשינוי. הצלתי חיים. וכשרציתי, הייתי נינג'ה קשוחה בטירוף. זה הביא חיוך אל שפתיי.


לאחר שתליתי את התיק על כתפי, לקחתי את כוס הקפה הריקה והתרוממתי על רגליי. הגיע הזמן ללכת לעבודה.


*


בן הפא שראיתי מחוץ לבר ברחוב בורבון הזכיר לי את דריל דיקסון מ'המתים המהלכים', מה שהיה מתסכל מאוד מפני שלא תהיה לי ברירה אלא להרוג אותו.


הוא לבש חולצה מכופתרת בצבע חום בהיר ששרווליה היו גזורים באזור הכתפיים. שוליה היו מרופטים ובלויים, ומכנסי הג'ינס שלבש היו דהויים כמעט לחלוטין באזור הברכיים. היה לו מעין מראה דרומי ולוהט בצורה מוזרה, בייחוד בגלל התספורת הפרועה. גוון עורו הכסוף ואוזניו המחודדות הרסו את המראה הדרומי.


כשהסתובב בין הברים ברחוב בורבון, בן הפא הזכיר לי תייר, מפני שבכל פעם שהוא יצא החוצה, הוא החזיק בידו כוס חדשה. השמועה אומרת שאלכוהול של בני אדם אינו משפיע על בני פא, אבל 'צל הלילה', צמח רעיל לבני אדם, משפיע עליהם בדיוק כמו אלכוהול.


אחרי שצפיתי בו בשעה האחרונה וראיתי אותו עם כל־כך הרבה כוסות שונות בידו, התחלתי לחשוד בכך שבכל אחד מהברים האלה היו עשויים להימצא בני פא, מפני שהוא התנודד מצד אל צד כשעזב את רחוב בורבון וחלף על פני מסעדה בשם 'גמבו שופ'.


הזכרתי לעצמי שהייתי צריכה להתקשר לדיוויד פוסטין, ראש המסדר בניו אורלינס, כדי לבדוק אם שמע משהו מהחברים האחרים על כך שמגישים 'צל הלילה' בברים של בני האדם, אך קודם הייתי צריכה לטפל בכפיל של דריל דיקסון.


לא יכולתי פשוט לגשת אל בן הפא ולהתחיל לדקור אותו מול עיני האנשים. לא רציתי להעביר את הלילה במאסר שוב. בפעם האחרונה שראו אותי מחסלת בן פא אנשים התקשרו למשטרה ולמרות שלא הייתה גופה, החזקתי הרבה כלי נשק והיה די קשה להסביר את זה.


באמת שלא לא רציתי לשמוע את דיוויד מתלונן על כך שנאלץ להפעיל קשרים ובלה, בלה, בלה.


הרגשתי שהזעתי כה הרבה שהצלחתי להוריד קילוגרם שלם משדיי עד שבן הפא פנה אל תוך סמטה. תודה באמת. הייתי מורעבת ובבית חיכו לי מאפים מתוקים. מפני שזה היה ערב יום רביעי, לא שוטטו באזור בני פא רבים ולכן ידעתי שאפסיד בהתערבות עם ואל.


בסופי שבוע הסיפור היה שונה לחלוטין. כמו מקקים ששרצו בשעות הלילה, בני הפא יצאו בהמוניהם כשבחוץ הסתובבו בני תמותה רבים שאיתם יכלו להשתעשע ולעשות בהם כרצונם בלי להיתפס.


בן הפא נחבא בין הצללים הקודרים בסמטה הצרה. עקבתי אחריו בדממה, תוך שנצמדתי אל הקירות הלבנים הלחים. החלקתי את רצועות התיק במורד זרועותיי ונאנחתי כשבן הפא נעצר במרכז הסמטה והסתובב אל הבניין. ידיו התקרבו אל רוכסן מכנסיו. הוא באמת התכוון להשתין? ברצינות? איכס, זה ממש לא היה ברשימת הדברים שרציתי לשמוע או לראות הלילה. ואפשר בכלל להרוג מישהו בזמן שהוא משתין? נראה די לא הוגן להרביץ לבחור כשהמכנסיים שלו למטה.


לא התכוונתי לחכות עד שיסיים את העניינים שלו. במהירות שבה הוא זז, אצטרך לחכות עשר דקות לפני שהוא יפתח את הרוכסן.


כשמבטי נותר מקובע על בן הפא, הושטתי את ידי מטה וכרכתי אותה סביב יתד הברזל שהייתה חבויה בתוך מגפי. הברזל היה חומר הרסני במיוחד עבור בני הפא. הם לא התקרבו אליו. נגיעה אחת בלבד צרבה את עורם ואם הברזל ננעץ במרכז החזה שלהם, הם לא מתו, אלא נשלחו בחזרה אל העולם החיצוני.


מה שהרג אותם אחת ולתמיד היה הפרדת ראשם מגופם. מטורף לגמרי.


למרבה המזל, שליחתם אל העולם החיצוני הייתה מספיקה, מפני שכריתת הראש הייתה ללא ספק מעשה מגעיל ומלוכלך. שערים נחבאים בכל רחבי העולם שימשו כדלתות מעבר בין העולמות. הם נותרו נעולים במשך מאות שנים ובכל זאת היו מוגנים היטב. המעבר אל העולם החיצוני היה כרטיס לכיוון אחד.


התרחקתי מהבניין כשהיתד בידי והתקדמתי במהירות לאורך הסמטה. מאחוריי נשמעו רעשי הרחוב הסואן, שיחות עמומות וזמזומי צחוק מרוחקים.


אצבעותיי התהדקו סביב היתד כשבן הפא הזיז את רגליו ופישק אותן. לא השמעתי צליל כשניגשתי אליו, אך מעין חוש מולד הזהיר אותו על נוכחותי. לבני הפא לא הייתה יכולת לחוש אותנו, אך הם ידעו שהמסדר נמצא בסביבה.


בן הפא סובב לעברי את פלג גופו העליון; עיניו הכחולות־חיוורות פגשו את עיניי אך לא היו מרוכזות. על פניו המרשימות הצטיירה הבעת בלבול.


"הֵי!" אמרתי בעליזות והנפתי את זרועי לאחור.


הוא הביט בחטף בידי ונאנח. "פאק."


אפילו כשהיה שיכור והתכוון להשתין, בן הפא היה מהיר בטירוף. הוא הסתובב, חסם בידו את המכה שניסיתי להנחית והרים את ברכו. הטיתי את גופי הצידה ובקושי הצלחתי להתחמק מבעיטה בבטן.


לא הצצתי מטה כדי לראות כמה רחוק הוא התקדם עם הרוכסן כשקפצתי קדימה והתכופפתי תחת הזרוע שהוא הניף לכיווני. הגחתי מאחוריו ובעטתי ברגלי במרכז גבו. בן הפא נהם כשהתנודד לאחור, ואז הסתובב אליי כשהתחלתי לרוץ לקראתו כדי לסיים עם זה. הנפתי את היד האוחזת ביתד אך הקצה המחודד אפילו לא התקרב אל החזה שלו עדיין כשהוא פלט, "כל העולם שלך עומד להגיע לקיצו. הוא – "


דחפתי את יתד הברזל אל תוך החזה שלו וקטעתי את מילותיו. היתד שיספה את עורו כאילו היה עשוי מהרקמה הזולה ביותר. במשך שנייה, בן הפא המשיך לעמוד במקומו ולאחר מכן פתח את פיו ופלט יללה חדה שנשמעה כמו יללת זאב ערבות שנדרס על ידי משאית.


שיניים ארורות!


הוא חשף ארבע שיניים חותכות, חדות וארוכות. הן הגיעו אל שפתו התחתונה והזכירו לי ניבי חרב של נמר ענקי. בני פא יכלו לנשוך. זה לא היה מחזה נעים. למעשה, לכל היצורים מהעולם החיצוני הייתה נטייה לחשוף שיניים.


בתנועה מהירה לאחור, הנמכתי את היתד כשבן הפא נשאב אל תוך עצמו. מראשו מלא השיער פרוע ועד לכפות רגליו, הוא התקפל והתכווץ כמו כדור נייר מקומט מגובה של מטר ושמונים לגודל של יד ואז נשמע צליל פיצוץ שהזכיר זיקוקים והופיע הבזק אור בהיר.


ואז לא נותר דבר.


"זה היה די נדוש ועלוב בתור מילים אחרונות," אמרתי לאוויר בכיוון המקום שבו עמד בן הפא. "יצא לי לשמוע משפטים טובים יותר."


"אני בטוח."


הסתובבתי, ליבי הלם בחזי. בראשי ריצדו מחשבות על כך שאיאלץ להעביר את הלילה בכלא העירוני. למרות העובדה שכנראה נתפסתי על חם, הסתרתי את היתד מאחורי גבי.


למרבה המזל, מי שניצב בפתח הסמטה לא היה אחד מאוכפי החוק העירוניים, אלא גבר שלבש מכנסיים שחורים וחולצה לבנה. כשהוא החל לפסוע לכיווני בעצלות כאילו יצא לטיול לילי, לא חשתי הקלה.


הבחור בבירור ראה שדקרתי את בן הפא. היו כאן שתי אפשרויות. הגבר השתייך למסדר, אך לא השתייך לפלג של ניו אורלינס, מפני שלא זיהיתי אותו. או שהיה משרתו של בן הפא, בן אנוש שאותו כישף. אנשים כאלה היו עלולים להיות מסוכנים בדיוק כמו בני הפא וכשנדקרו, לא נעלמו כהרף עין. הם דיממו; מתו בדיוק כמו כל אדם אחר. לפעמים מוות איטי. למסדר לא הייתה מדיניות שאסרה להרוג בני אדם מפני שלעתים המעשה הזדוני הזה היה נדרש, אבל זה היה איום ונורא.


אצבעותיי התהדקו סביב היתד. בבקשה אל תהיה משרת. בבקשה תהיה איזה מטורף שחושב שאני בתו החורגת אדומת השיער, או משהו בסגנון. בבקשה. בבקשה. "אני יכולה לעזור לך?" שאלתי בעודי מתכוננת.


הגבר הטה את ראשו. אוי, זה לא מצא חן בעיניי. כל שריר בגופי התקשח. הוא התקדם כמה צעדים אל תוך הסמטה ואז ראיתי את זה.


עיניים כחולות־חיוורות שזוויותיהן מעוקלות כלפי מעלה – כעיניהם של בני פא. אך עורו לא היה כסוף. צבעו היה בצבע זית עשיר שיצר ניגודיות עם שערו הבלונדיני, כה בהיר שגבל בלבן, ושערו היה ארוך, כמו זה של לגולס3 מ'שר הטבעות'.


לגולס היה די חתיך.


טוב. הייתי צריכה להתרכז היטב מפני שהבחור נראה מוזר. כל חושיי הטבעיים ניסו להזהיר אותי מפניו. פסעתי צעד לאחור ובחנתי את הפנים החדשות. הבחור לא הטיל את כישוף הקסם ובעיניו לא ראיתי את המבט המזוגג שהיה טיפוסי למרבית המשרתים. הוא נראה אנושי אך לא היה כזה ומשהו בו צעק שכוונותיו לא היו ידידותיות, כפי שקיוויתי.


הגבר חייך והרים את זרועו. לפתע, בידו הופיע אקדח. פשוט כך. רגע אחד היד הייתה ריקה, ורגע לאחר מכן אחזה באקדח.


מה, לעזאזל?


"הלוואי שהיית יכולה לראות את המבט שלך כרגע," הוא אמר, הוריד את האקדח וכיוון אותו אליי.


1 הערת העורכת: המחברת מתייחסת פה למושג מתוך הסרט ‘שר הטבעות’. כך מכנה הגולום את הטבעת שהוא מחפש בסיפור.


2 אחד הרחובות הראשיים בניו אורלינס.


3 דמות מהסרט ‘שר הטבעות’, גולמה על ידי השחקן אורלנדו בלום.