המוסד ועוד הוא מעין קו מתוח בין שתי נקודות.
בקצה אחד, היום שבו אתה זוכר את עצמך, והנקודה בקצה השני ממשיכה להימתח כל עוד אתה חי ולמעשה מסמנת את היום והרגע הזה.
על הקו הישר הזה ניתן לסמן, בין שני קצותיו, תחנות מפתח במהלך החיים שהשפיעו על החיים והיוו מפנים…
ממרום גילי, היום, אני יכול להסתכל אחורה ולראות את המשמעויות של ההחלטות ביחס לקריירה שלי, בצומתי דרך שונים שהיו, ולהגיד שוב שאיני מצטער.
העבודה במוסד, כפי שאני ורבים מעמיתיי לעבודה במוסד רואים אותה, היא שליחות לאומית.
זוהי עבודה שבה הפחד מלווה אותך משני הכיוונים, פחד שמא תיתפס או תיהרג, ופחד שמא תיכשל ותגרום נזק למדינה.
העבודה במוסד מחייבת לרוב גם פעילות מבצעית בכיסוי ושינוי חזות. יש לה מחיר משפחתי.
איני יודע אצל כמה עמים אחרים, בהיסטוריה של ימינו, ניתן למצוא נער שנולד בנכר, נאלץ לברוח מארץ הולדתו (עיראק ב־1949), הגיע לארץ אחרת (ישראל) וכעבור כמה שנים (1967) הופך להיות מי שנותן הערכה מודיעינית שמביאה למפלות צבאות ערב ובכללם הצבא העיראקי של הארץ שבה נולד.
שמשון יצחקי שימש בתפקידים שונים במערכת הביטחון:
באגף המודיעין בצ.ה.ל. כראש המדור המדיני של מצרים והפריפריה בשנים 1970-1963 ובמוסד בתפקידים מבצעיים בחו”ל ובארץ בין השנים 1996-1970.
לאחר מכן הקים חברת סחר בין־לאומית, ולמעשה חזר לעיסוק של אביו בעיראק אשר היה הבעלים של חברת סחר בין־לאומית.
המוסד ועוד הוא ספרו השלישי. קדמו לו:
בעיני הערבים – מלחמת ששת הימים ולאחריה, שמשון יצחקי, ‘מערכות’ (1969).
,’Terror and Iraq: how we can better combat Islamic terrorism‘
שמשון יצחקי, ‘אופיר ביכורים’ (2008).