הקדמה
אל תדלגו על החלק הזה, הוא חשוב לי וצריך להיות חשוב גם לכם. מה שנקרא בשפה המקצועית, "האקספוזיציה חשובה להמשך הסיפור", כדי שכל הנקודות יתחברו לקו.
אני רינת, אימא של יפתח ונעמי, הפלאים הפרטיים שלי, ואשתו של ישי, אהבת חיי. ציר הזמן עליו אני נעה מזַמן לי סיפורים שמבחינתי הם פשוטים, אך להפתעתי הם אינם נתפסים כך על ידי הסובבים אותי. מי שמסתכל עליי מהצד, עלול לחשוב שחיי הם קרנבל של אינסוף אינטראקציות עם כל מיני אנשים, אך עבורי זו שגרה ברוכה, שמספקת לי אנרגיה כלשהי ממנה אני ניזונה. ככה אני רואה את הסובב אותי. ככה אני מפרשת את המציאות.
אל תתבלבלו, לא מדובר באישה שקמה כל יום בחמש בבוקר, רצה מרתון, חוזרת הביתה בשחייה, מעמידה שני סירים והולכת למשרד לנהל חברת הייטק, תוך כדי אפיית עוגות למכירה בימי ההורים של הילדים, ממש לא!
אני קמה ברבע לשבע, לא תמיד מספיקה לעשות סנדוויצ'ים לילדיי, אך דואגת להגיע בזמן לכיתה. אני שוכחת לשתות מים רוב חיי, ומאוד אוהבת לצפות ב'חתונה ממבט ראשון'. אני מתרגשת עם הזוגות לאורך העונה וליבי נשבר יחד איתם בסוֹפה. אני מבשלת רק פעמיים בשבוע, שונאת טפסים ובירוקרטיה, מתרחקת מאנשים קמצנים וקנאים, אוהבת בגדים, קשקושים ואלופה בשש־בש.
ובכל זאת, כשאני יוצאת לעולם מדי יום, קסמים קורים ונוצרות אינטראקציות מיוחדות ביני לבין ילדיי, תלמידיי, משפחתי, חברותיי ואנשים על הדרך. ועדיין, תמיד אסיים את היום בברכת יום חולין, בו לא קרה שום דבר טוב או רע, ובהצהרה שגם היום לא אזכה בתואר אם השנה.
תמיד אהבתי להקשיב לסיפורים. סיפורים מהחיים וסיפורים על החיים. בספר הזה אני מספרת כאלה. הבנתי שהסיפור הוא נקודת החיבור שלי עם אנשים. הסיפור שלי נולד ממשהו שלכד את תשומת ליבי, אנשים מהווים השראה לסיפוריי.
לימים הבנתי שזה יותר מסיפור, זו רגישות. הגעתי עם הלב הפתוח שלי לכל מקום. הבנתי בלי לדעת שהבנתי, שרגישות היא המפתח אל צוהר ליבם של אנשים.
אני נכדה, בת ואימא למשפחה שהיא חגיגה אמיתית של טעמים, רגשות, רגישות וערבות הדדית. פעם חשבתי שכל המשפחות הן כאלה, אך כשהגעתי לצבא והכרתי אנשים מקשת רחבה יותר מאשר הכפר ממנו אני באה, הבנתי שמה שיש לי הוא ייחודי, למרות שההתייחסות לזה עדיין פשוטה, ואולי זה היה הגילוי המדהים — שפשוט זה הכי בשבילי.
אני השנייה מבין ארבעה אחים, שנולדו למשפחה שיש בה רק אוכל ואהבה. בילדותי, ובטח בנעוריי, לא עניין אותי אם הג'ינס שלבשתי הוא 'ליווייס', אלא אם יש לי מספיק גולות בכיס מכנסיי כדי "להרים" את המשחק הבא בשכונה אחר הצהריים.
אימא שלי טוענת שמהרגע שנולדתי הפלֵיתי את עצמי לטובה, לכן אני לא זוכרת את עצמי מרגישה תחושות כמו נחיתות, חוסר ביטחון או רצון להיות מישהו אחר. אם רציתי להידמות למישהו אחר או שיהיה לי משהו כמו של מישהו אחר, חתרתי לשם והתאמצתי להשיג זאת.
בתור ילדה הייתי מלכת הכיתה או תחת חרם קשה וארוך. ימים בהם הגעתי לבית הספר ואין מי שהחליף איתי מילה... כשכולם חיכו להפסקה אני חיכיתי שהיא תיגמר, לא מעט בתא השירותים כדי להימנע מהצקות רִשעיות. המורות התעלמו, לא ניסו לעזור או לפתור.
חשוב לי לומר שאיני מצטערת על אף שלב או אתגר שעברתי. לכל טלטלה חברתית הייתה חשיבות בהמשך דרכי, בטח בעבודתי כמורה. בזכות מה שעברתי אני יודעת מה מרגישים תלמידיי בכל הרבדים המורכבים אליהם הם נדרשים, כי התמזל מזלי ולא דילגתי על אף אחד מהקשיים תחת הקשת החברתית, הלימודית והרגשית. ידעתי קשיים בכל התחומים.
ישבתי בכיתות בהן בהיתי בלוח ולא הבנתי כלום, אך בתוכי ידעתי שאני יכולה לדעת. היום אני מבינה שתלמיד מבין ולומד רק ממורה שהוא אוהב. פשוט לא אהבתי.
אינספור פעמים נפלתי וקמתי והפכתי לאישה שרחוקה מלהיות מושלמת, אך לגמרי מרגישה שלמה. בחרתי בדרך הארוכה, כי הבנתי שקיצורי דרך מכפילים אותה. לא באמת למדתי כמו שצריך מתי שהיה צריך, ולכן אחרי הצבא, כשכולם נסעו לטיול הגדול, אני ישבתי והשלמתי בגרות ארוכה. שם פגשתי מורה למתמטיקה שאהבתי, לכן גם הבנתי כשהוא אמר לי: "רינת, יום אחד את תהיי מורה, ולא סתם מורה — את תהיי עוגן עבורך תלמידייך", היה לי קל להאמין לו. פליקס שלי, מורה אהוב ומצחיק, שהפך את המתמטיקה לפשוטה ולימים לקריירת חיי.
בחרתי ללמוד הוראה מתוך שליחות אמיתית. רציתי להיות המורה שלא הייתה לי. רציתי להיות משמעותית, לא מתעלמת, אלא פותרת. עוצרת את העולם עבור כל ילד עצוב. זו הפכה להיות פסגת מאוויי עבור תלמידיי — "אם אתם רואים ילד עצוב, היו חברים שלו."
אחרי כמעט עשרים ושתיים שנים במקצוע, אני יכולה לעמוד זקופה ולומר — הייתי יותר מהמורה שלא הייתה לי. שיניתי גורלות ובעיקר את גורלי. לא נגררתי אחרי חיי, אלא הובלתי אותם. נחבטתי, נעלבתי, נשבר לי הלב לא מעט פעמים, אך המשכתי ומשכתי את חיי אחריי עם הרבה הומור, אמונה באדם, חדוות חיים ושביעות רצון. אני לא "גיבורת־על" או אחת שעפה על עצמה בגובה נמוך, אני עושה הכול למען עצמי, למען תחושת הנחיצות שלי, ונטולת כל פחד בקשרים הבינאישיים שאני יוצרת.
הדלתות בחיי לא נפתחו מאליהן, אני פתחתי אותן לרווחה ונכנסתי בצהלה. לא תמיד חיכה לי שם מה שרציתי או ציפיתי, אך מכל מקום לקחתי לי שיעור, מסר קטן וסיפור שהצטרף כחרוז למחרוזת חיי.
ארגז הכלים איתו יצאתי לדרך משמש אותי עד היום. ההורים שלי טמנו שם המון אהבה, ביטחון, יצר הישרדות וחריצות. גדלתי בבית שבו אמרו לי: "כסף גדל על העצים, כל שצריך אדם זו חריצות לקטוף אותו."
אני קשורה מאוד לשני אחיי, אנשים חרוצים, שמחים, שליבם במקום הנכון, ולאחותי, שהיא כל עולמי והמגן שלי.
אני עטופה בחברות מדהימות שאספתי בכל מיני צמתים בחיי. כל מי שהפקדתי את ליבי בידיה ללא חשש, עלתה על עגלת חיי והפכה למחבוא איתן עבור סודותיי, כאביי ושמחותיי. חברות הן דבר חשוב לאישה.
הסיפורים שתקראו כאן קרו באמת, כולם. אלה הם חיי בזמן האחרון — סיפורים שונים ומשונים, שלעיתים יכולים להיתפס כבדיות או כפנטזיות אצל האחר, אך למעשה הם פשוטים כשמדובר באדם שמסתובב בעולם עם רגישות פשוטה, עירומה ופגיעה, כמוני.
שנה ראשונה בהוראה, כיתה ראשונה ומחמאה ראשונה.
הגעתי הביתה, מצאתי בתיק, עד היום לא יודעת מי שם...
לא פרופסור ולא ספונג'ה
אחרי שסיימתי את התואר הראשון בחינוך בשילוב תעודת הוראה עם התמחות במתמטיקה, לא באמת רציתי לעסוק בזה. ניהלתי מסעדה באותה תקופה בהרצליה, גרתי עם אחותי והייתי עטופה בחברות צבעוניות. בקיצור, היה לי טוב.
הנחתי בפני הוריי את התעודה כדי להראות מסוגלות והמשכתי בשגרה שלי, עד אותה שיחת טלפון ששינתה את חיי. בצד השני של הקו הייתה אישה זרה, ששאלה אותי אם אני רוצה ללמד כיתה שאף אחד לא רוצה, ועוד באילת, שעד אז הייתה עבורי רק מעבר בדרך לסיני.
רק מטען חיים כמו שלי יכול היה להניע אותי להתפנתר על המשימה, שלימים התגלתה כמסע מרתק. מסע מלא בקשיים של ילדים שבהמשך היו לי מורים לחיים, שלימדו אותי על צרות אמיתיות ועל צמיחה מתוך קושי.
אני, שבאתי מבית שהיו בו רק אוכל ואהבה, המון שמחה וחוכמה, אבא ביישן ואימא לביאה. אני, חתולת רחוב ומלכת השכונה, חשבתי שהנה, אני הולכת להציל להם את החיים, אבל לא באמת... הם הצילו אותי. הם לימדו אותי מהם צניעות, אמון ורגישות, מהן הקרבה וקירבה, אבל עד אז היה קשה, ממש קשה. קשה מדי.
לא פעם חשבתי לעזוב, לחזור הביתה למוכר והיקר. אמרתי לאימא שלי שזה גדול עליי — סימני המכות על ידיים של תלמיד, הטרדות מיניות של תלמידה על ידי אחיה, ילד רעב והאחר כבר גונב — הם יצטרכו רובין הוד אחר. היא הקשיבה ואמרה: "תפסיקי לנסות להציל אותם. תעשי כמיטב יכולתך ואת השאר תשאירי לצדק הקיומי, הוא ידאג להם. יש דבר כזה."
מילותיה של אימי הקלו עליי. הם כבר לא על כתפיי הצרות, עם כל הצרות שלהם. וזה עבד, עשיתי כמיטב יכולתי, הצלתי אותם והם אותי.
סיפור אחד שמסמל רגע בתוך המסע הזה הוא מאותו יום הורים ראשון, בו ניכנס עוז עם אימו. כבר בכניסה לכיתה ראיתי אותו מתבייש בה, בהליכתה, במראה שלה. כשהתיישבה בכבדות מולי והניחה את ידיה על השולחן, הוא ביקש ממנה להוריד אותן. הייתי צעירה, התרגשתי לפגוש את ההורים לראשונה.
"מה שמך?" שאלתי.
"אני ג'ורג'ט, ומה השם שלך, פרופסורה?"
"רינת, רק בלי הפרופסורה," עניתי בחיוך.
היא סיפרה שהיא עוסקת במשק בית למחייתה ויש לה חמישה ילדים, עוז הוא בנה הבכור, ושהיה לה חשוב לבוא למרות שהיא באמצע בישולים, כי הרבה זמן לא הייתה להם מורה עד שהגעתי.
"כל הכבוד לך, פרופסורה, שבאת מרחוק בשביל הילדים שלנו," הוסיפה.
כל הזמן הזה הילד ישב מולי, מלא כעס ותסכול, בושה וניכור.
ביקשתי ממנה להושיט את ידיה אליי. כשהניחה אותן בידיי, שאלתי אותה מה הידיים הרכות והטובות האלה יודעות לבשל. היא מנתה הרבה שמות של מאכלים, "אבל הכי טוב שלי זה הקוסקוס עם המפרום."
"עוד לא טעמת את של אימא שלי," צחקתי.
"והילד שלי, איך הוא?" שאלה.
"מה היית רוצה שאומר עליו, ג'ורג'ט?" שאלתי אותה, כשאני יודעת שאין לי בשורות טובות.
"לא צריך שיהיה פרופסור ולא שיהיה ספונג'ה, רק בן אדם טוב," היא ענתה.
אני זוכרת שרציתי לבכות מאלף סיבות שאין לי זמן ורצון לפרט, אולי בגלל הסבתא הפרטית שלי שגידלה שישה ילדים זקופים ומפוארים מספונג'ה, אולי בגלל הדרך שבה הוא הסתכל עליי מחזיקה את ידיה של אימו...
"ג'ורג'ט, יש לך ילד רגיש ונבון. כרגע הוא לא פרופסור וגם לא ספונג'ה, הוא באמת ילד טוב שאוהב אותך וגאה בך, ואת החינוך הטוב שלך אני רואה בו בכל יום. גם הסנדוויצ'ים שאת שולחת איתו הם הכי מושקעים בכיתה. הוא טוב בריצה ומתמטיקה הוא עוד ידע, סמכי עליי. הוא גם עוזר לי עם התיק והקלסרים הכבדים, מביא לי מים כשאני צמאה, הוא חבר נאמן. אני אדאג שיביא לך נחת, ואת תדאגי לי למנת קוסקוס שהכנת עם הידיים האלה שלך. העיניים שלי טובות עליו."
אתם מבינים שזה לא באמת מה שרציתי לומר עליו... שום דבר ממה שאמרתי לא באמת קרה, עד לאותו הרגע. למחרת זה קרה ובכל הימים והחודשים שבאו אחריהם, הוא השתדל ללמוד, כיבד את מוריו, לי באופן אישי הוא נשא את התיק והביא לי מים כשהייתי מורה תורנית, ולאימו הביא הרבה נחת ומילים טובות ממני.
אני יכולה לספור מאז ועד היום מאות תלמידים והרבה מטבחים קטנים וגדולים שישבתי בהם עם אימהות מופלאות, ריחות בישולים, המון קפה ולבבות של ילדים, כי הבנתי שילד אוהב מורה שאוהבת את אימא שלו. מורה אוהבת ילד, כי הוא גם הבן של אימא שלו...
