אתגר קרת
מצווה
יוגב ואני יושבים על הספה הקרועה בסלון של אחיו ומחכים שה-MD יעלה.
אחיו של יוגב דילר. הוא שונא שקוראים לו דילר, אומר שהוא בסך הכל קונה בשביל חברים. אבל הוא האמא של הדילרים. נראה כמו לטאה. דם קר. לוקח כסף אפילו מאחיו הקטן. עושה לו 30 אחוז הנחה, נדיב עאלק. ובזמן שאנחנו מחכים שהסוטול יעלה חופר לנו על איך זה חומר בלק לייבל, יקר אש. איך קיבל אותו מאיזה הולנדי במחיר גורמה ועכשיו הוא מפסיד עלינו כסף. הולנדי עאלק, בטח קנה הכל מאיזה ערבי ביפו. ״כשזה עולה, זה ישר לפנטהאוז״, הוא מתלהב, ״לא מעלית שבת. בטיל. בלי עצירות״.
״יאללה״, אני אומר ליוגב, ״קנינו, בלענו, בוא לים״.
ליוגב יש תוכנית שנרד מסטולים לחוף ונתחיל עם בחורות. פעם הוא עשה את זה עם אחיו, ירד דלוק לטיילת וחזר עם תיירת מנורווגיה. ברגיל, בחיים לא היה לו אומץ להתחיל לדבר איתה, ועוד באנגלית, אבל על הסם הוא הרגיש חזק כמו סופרמן. אמר לה, ״את יפה״. אמר לה, ״אם אלוהים יורד עכשיו מענן ונותן לי משאלה אני מבקש עשר דקות ללקק לך. אם הוא אומר לי, ‘קח שתיים’, אני מבקש גם חיי אלמוות. אם שלוש, גם זורק איזה שלום במזרח התיכון, לפרגן למדינה. אבל אם מצמצמים אותי על אחת, אז רק ללקק לך״. אחרי זה תקע מבט בענן כמו איזה מפגר, כאילו הוא באמת מחכה לאלוהים שיירד ויארגן לו את זה. והתיירת צחקה ואמרה לו, ״אתה חמוד. דפוק אבל חמוד״. כל הלילה הם הזדיינו בדירה של אחיו. אפילו הלטאה יצא גבר, ראה שהנורווגית זורמת עם יוגב וחתך. איזה זיונים, אדוניי. מרוב אושר ירדו לה דמעות. גם הוא בכה. מהאושר, מהסאטלה, משניהם.
״יאללה״, אני אומר ליוגב פעם שנייה, ״שילמנו, בלענו, בוא נזדרגג מכאן. אמרנו שנרד לים לחפש בחורות״. יוגב לא זז. זאת פעם רביעית שהוא לוקח MD. תמיד אותו דבר. לא מרגיש כלום. אחר כך חרבון. ורק אחרי שהוא מוריד חתיכה באסלה, זה עולה לו. כאילו נשלף איזה פקק. עד שלא בא החרבון, הוא אומר, זה לא יקרה. רק חסר לו שיצטרך לחרבן בחוץ. בשירותים בים הכל רטוב ומסריח וכמעט תמיד אין נייר. וגם כשיש הוא מחוספס כזה, לא נושם, כמו מפיות בחומוסיות של תחנות דלק.
״מה אתה בלחץ?״ זורק לי אחיו הלטאה ומדליק את הטלוויזיה 40 אינץ’ שלו על ערוץ האופנה, ״מפחד שהסוטול יברח לפני שתספיק לרדת במדרגות? זה חומר גוטה. יחזיק לך עשר שעות מינימום, באחריות״.
אני שותק. ממשיך לשבת. לא מתאים לי לריב עכשיו. בערוץ האופנה מראיינים דוגמנית אחת, יפה אבל שטוחה. היא מדברת הרבה אבל לא שומעים כי זה על מיוט. אח של יוגב מסתכל עליה במבט חרמני. הוא לא לקח כלום, סתם חרמן. גם לי עוד לא התחיל לעלות. פעם ראשונה שאני לוקח. ״תשים מוזיקה״, יוגב אומר. אחיו לא זז, ממשיך להסתכל על הדוגמנית שמדברת בלי ווליום ומנגבת דמעה מהעין בלי למרוח את האיפור.
״לא עכשיו״, מסנן הלטאה בלי להוריד את העיניים מהמסך, ״אתה מפריע לי להמציא בראש מה היא אומרת״.
אני מנסה לעזור ליוגב. ״בחייאת, גבר״, אני אומר לאח שלו, ״שים לנו מוזיקה״.
״ששש...״ אח של יוגב מקרב אצבע לשפתיים ומסמן לי לשתוק כמו מורה, ״עכשיו, נניח, היא אומרת, ‘כבר שבע שנים לא זיינו אותי. אני מה זה חמה’״.
״איך שבע?״ אני אומר, ״היא עוד לא בת 20״.
״אז ארבע״, אח של יוגב אומר ומדליק לעצמו סיגריה, ״אל תפריע״.
״נו, שים כבר מוזיקה״, יוגב מאבד סבלנות, ״ותביא גם קולה״.
אחיו מרים את אחד השלטים מהשולחן ושם משהו בפול ווליום. טראנס. אבל חרא. ניצחונות כאלה של ערסים.
״וקולה״, יוגב אומר שוב.
״אין קולה״, אחיו מסנן וממשיך להסתכל על הדוגמנית השטוחה, ״יש מים בברז״.
יוגב אומר שאין לו כוח לקום, ואז קם. אבל לא למטבח. לחרבן. אני מסתכל על הדוגמנית השטוחה שמפזרת את השיער החלק שלה מול המצלמה ומרגיש איך זה מתחיל לעלות לי. ״היא אומרת, ‘מתה למצוץ עכשיו זין, אבל רק של מישהו זורם, עם ניסיון’. בקיצור...״ אח של יוגב אומר ומחייך אליי את החיוך הדוחה שלו, ״הלך עליך, ג’ינג’י״.
דרך הבאסים של הטראנס אני שומע את יוגב בשירותים צועק ממאמץ כאילו מנסה להרים משקולת של מאה קילו. ואז חתיכה, או שאני רק מדמיין. זה נשמע כמעט יותר מדי חזק. כאילו מישהו זרק לאסלה לבנה. אחרי דקה הוא יוצא מזיע ואומר לי, ״בוא נרד״. ״‘מישהו עם ניסיון ועם כלי־כלי’״, הלטאה ממשיך לדבב, ״‘עבה כזה, עם וריד בולט שמתחיל ליד הכיפה’״.
- - -
השמיים בחוץ בכחול־אדום. הצבעים של המכוניות והרמזורים מתערבבים לי בראש, אבל בקטע טוב. רוח יבשה מקררת לי את הפנים. אוטובוס אקורדיון צופר וכמעט דורס אותי. יוגב סוחב לכיוון הים, הולך מהר. בשבילו כל דקה שאנחנו מתעכבים באלנבי זה דקה פחות תיירת. אני מנסה להיצמד אליו. ליד הבית כנסת הגדול עוצר אותנו אחד קירח עם כיפה שחורה גדולה וממלמל משהו על מצווה.
״אין עלינו שקל״, יוגב משקר, אבל הקירח ממשיך. אומר שהוא לא רוצה כסף. מספר לנו על אחד, ששון. בן 80, כל יום בא לערבית, בשבתות מגיע גם בבוקר. 16 שנה לא פיספס תפילה. היום הוא לא בא. התקשרו אליו לנייד, הבן ענה. ששון באיכילוב. שבר את האגן במקלחת. ועכשיו או־טו־טו השמש שוקעת וחסר להם אחד למניין.
״בלי מניין זה לא יעבוד״, הקירח נאנח, כאילו תפילה זה נייד שחייבים להטעין עם המטען הנכון, ״תעשו מצווה ותשלימו לנו״.
יוגב צוחק כמו דביל. הקירח הפתיע אותו. בכלל חשב שהוא קבצן. ״אני? עכשיו? תפילה?״ הוא אומר לקירח, ״נראה לך?״ מבחינתו הוא עכשיו בדרך לזיין.
״לא חייבים להיות דתי״, הקירח מתעקש, ״אפילו להאמין לא צריך. תעשה את זה בשביל רעךָ. בין אדם לחברו. כאילו נתקע לי האוטו ואתה עוזר לי להניע״.
״ואללה״, יוגב אומר, ״ונראה לך שאם היה נתקע לך האוטו הייתי עוזר לך להניע?״
הקירח שם לי יד על הכתף. הוא קרוב אליי, הריח שלו לא טוב. הוא מסתכל עליי בעיניים הענקיות שלו, עיניים של פרה שנייה לפני ששוחטים אותה. בסוטול שלי נראה לי שהוא עוד רגע בוכה. לא מתאים.
״בוא נתפלל״, אני אומר ליוגב, ״בקטנה. נו, זה דווקא קטע״. יוגב עושה לא עם הראש וממשיך בכיוון הטיילת. לא בא לי טוב להיפרד מיוגב ולהישאר לבד, באמצע אלנבי, בשיא הסאטלה, אבל אני גם לא יכול לעזוב את הקירח עם העיני פרה. רוצה להיות בן אדם טוב. רוצה לזיין, אבל גם להיות בנאדם טוב. ולהתפלל זה ממש קל, הרבה יותר מלדבר עם בנות.
בית הכנסת ענקי אבל ריק. הקירח מביא לי סידור וכיפה לבנה עם רקמה מזהב. יש עליה כתם. לא בדיוק כתם, משהו שנראה כמו דבק שתפס לכלוך. חום כזה, מגעיל, אבל רק מהצד שלא נוגע בראש. אני שם ומהדק עם סיכה. מאז הבר מצווה לא פתחתי סידור. תשע שנים עברו ואני עדיין זוכר את ההפטרה בעל פה, איך פחדתי לפשל, ואיך אחרי זה זרקו עליי סוכריות ואחת פגעה לי בעין.
חוץ מהקירח יש עוד שמונה. כמעט כולם עם רגל בקבר. רק אחד צעיר, עם עגיל באוזן וגבות מרוטות של כוסית. נראה הומו. דווקא הוא נעמד לידי ממש קרוב. מראה לי בסידור מה לקרוא. האותיות לא ברורות, כחולות כאלה, אבל ממילא צריך רק למלמל. כשנגמר העמוד הוא הופך לי אותו. אולי הוא לא הומו. אולי הוא סתם נחמד.
הפלאפון שלי מצלצל. זה יוגב. לא בטוח שמותר לענות בתפילה.
״איפה אתה?״ אני שואל אותו.
״לא יודע״, הוא אומר לי, וה״לא יודע״ שלו רגוע כזה, בסבבה.
״כבה״, לוחש לי העגיל ומצביע על הפלאפון, ״זה בית האלוהים. לא מתאים״.
אני מנתק אבל תוך דקה יוגב מתקשר עוד פעם. אני לא עונה, אז הוא מסמס, אבל סתם אותיות שלא מתחברות לכלום. אני מקווה שהוא בסדר, רוצה לעזור לו, אבל גם לא נעים לי מהעגיל, מאלוהים. הגיעו ל״שמע ישראל״. זה אני דווקא זוכר בעל פה, אז אני צועק, שכולם ישמעו שאני יודע. כשנגמרת התפילה כל התשעה לוחצים לי את היד ואומרים שעשיתי מצווה. זה שניתקתי כשהעגיל באוזן ביקש הוציא אותי אצלם גבר. הקירח שואל אותי אם אני צריך להגיע לאיזה מקום. הוא כאן עם טוסטוס. אני מנסה להתקשר ליוגב אבל מגיע לתא הקולי.
״קח אותי לים״, אני אומר לו והוא מהנהן ונותן לי קסדה. הוא נוסע ממש מהר, או שככה זה מרגיש לי בסוטול. אני מחבק אותו חזק. מנסה לא ליפול. כשהוא מוריד אותי בטיילת אני זורק לו תודה והולך, אבל הוא קורא לי, מצביע לי על הראש. רוצה את הקסדה בחזרה.
למרות שכבר חושך יש עוד אנשים על החוף. שתיים עושות הליכות. אחת מהן גבוהה. יפה. אולי בגלל שהתפללתי אלוהים שלח לי אותה. אם הייתי יוגב הייתי בטח אומר לה משהו. היא והחברה שלה עוברות אותי ואני סתם ממשיך לעמוד. היפה חוזרת.
״אתה בסדר?״ היא שואלת, ״אתה כולך רועד״.
דווקא היפה. לא החברה שלה, עם הפצעים על הפנים, שגם יכלה לשאול. היפה דואגת לי. מתעניינת. אכפת לה ממני. זה בטוח מאלוהים.
אני רוצה להגיד לה משהו. משהו טוב. אבל לא עולה לי שום דבר בראש. אני מנסה להיזכר במה שיוגב אמר לנורווגית, מתאמץ לחייך ואומר לה, ״אם אלוהים יורד עכשיו מענן ונותן לי משאלה אני מבקש עשר דקות ללקק לך״. אני זוכר שיש לזה המשך אבל לא זוכר מה. המכוערת אומרת ליפה, ״בואי נלך״. היפה עושה פרצוף של נעלבת ושתיהן מסתובבות והולכות. אולי בסוף זה לא היה מאלוהים. או שכן, וזה לא עבד כי לא זכרתי את הסוף. רק שזה היה מצחיק, משהו עם שלום במזרח התיכון.
- - -
אני ממשיך ללכת, לחפש את יוגב. אולי הוא כבר בדירה של אחיו עם מישהי, והלטאה בסלון מסתכל על ערוץ האופנה ומדבב איזה סינית עם עצמות לחיים גבוהות בזמן שיוגב גומר. אין סיכוי. הוא בטוח כאן, רק צריך להמשיך לחפש. פתאום אני נופל על החול. או שמישהו הפיל אותי. גבוה כזה, מרחף מעליי באוויר כמו איזה גיבור־על. אומר לי משהו שנשמע כמו קללה ואחרי זה בועט בי, או זורק עליי משהו כבד. נראה לי בועט. הראש מסתובב לי עוד יותר. מהבעיטה או מהסוטול. גם היפה שם וגם החברה שלה. היפה נתלית על הגיבור־על, מנסה להרחיק אותו ממני. אולי בכל זאת זה אלוהים. אולי זה פרס על המניין ועל זה שסיננתי את יוגב. לך תדע איפה הדלוק הזה עכשיו. בטח קרוב, יושב ליד תיירת על מגבת, שואל אותה באנגלית הגרועה שלו איזה מזל היא. הגיבור־על עוקף את היפה, רץ אליי ומוריד לי עוד אחת לצלעות.
״דורון, מספיק!״ היפה צורחת, ״די!״ יש לה קול עדין כזה, אפילו כשהיא צורחת. קול של יפה. הוא ממשיך לבעוט.
אני מתעורר על החוף. מצליח לפתוח רק עין אחת. חול דבוק לי לפנים, לדם שעל הפנים. הגיבור־על כבר לא שם. היפה דווקא כן, נותנת לי קולה בפחית, אומרת שלא היה בקיוסק מים. אני מנסה לשתות ולא מצליח לבלוע. עוד אחד בא, עם כובע בייסבול. היפה מספרת לו משהו על מה שאמרתי לה או על הדורון הזה שהרביץ. הכובע בייסבול בודק אותי ואומר לה, ״הכי טוב שישכב״, והיפה מנסה לחייך אליי אבל החיוך יוצא עקום. היא אומרת משהו שאני לא מבין, ואז ״אמבולנס״, ואפילו שעכשיו הפה שלה עקום לגמרי והיא כמעט בוכה, היא נשארת יפה. בחיים לא יצא לי להיות עם אחת יפה. לא מדבר על זיון, סתם, לשבת באותו שולחן בארומה, לדבר. יפה מצידה שקנתה לי קולה.
