האורחת
שעת בוקר. השכונה עדיין מנומנמת ורק פועלי הזבל במעיליהם הצהובים מקרקשים בפחים. הקדמנו. עוד מעט יתאספו כל הגברים לתפילה, ימלאו את אוהל האבלים ואת הרחבה ושוב לא נוכל להחליף מילה עם האבלים, לנחם אותם במבטים מושפלים, בקול רפה ובמלמולי ׳שלא תדעו עוד צער׳.
רצפת האוהל והדשא הסינטטי עדיין מנוקדים בפירורים. על השולחנות צלחות חד פעמיות, כוסות פלסטיק ובקבוקי מים מלאים למחצה ובפינה ערמה גדולה של ספרי קודש וצובר כיסאות פלסטיק ירוקים.
נכנסנו. נראה שבאמת הקדמנו כי הבית עדיין ״על גלגלים״. בלול שבפינה מתנדנד תינוק וממלמל לעצמו, בפינה אחרת עגלה ובתוכה בוכה ילדון. ״יופי. טוב שהקדמתם לבוא, אחר כך יהיה כאן בלגן,״ מקבלת בעלת הבית את פנינו. כן, כך נראה הבוקר בביתן של משפחות ברוכות ילדים.
בתחילה התלבטנו אם להגיע לכאן. ציונה חברתי ראתה בכך חשיבות גדולה ואולי הזדמנות לפלס דרך אל ליבם של התושבים. אני מכירה את בת המשפחה מפרויקט התנדבות משותף שהפעלנו למען נשות השכונה.
״תשתו משהו? אני כבר מתפנה אליכם,״ חייכה הבת, אשרת, ובעוד אנו מתלבטות כיצד להגיב מבלי לפגוע או להפריע, ראיתי מבעד לחלון הפתוח אישה יורדת ממונית הנושאת דגל של שדה התעופה. אישה תמירה וזקופה, לבושה בחליפת מכנסיים כהה וקלילה בהתאם למזג האוויר, מאופרת קלות ועקבים לרגליה, כולה הוד והדר. לצווארה צעיף קשמיר כחלחל ולצידה גבר בחליפה מהודרת ועניבה עדכנית, מטופח עד סוליות נעליו. מזל שעכשיו סתיו, חליפה כזו הייתה גורמת לו סבל בקיץ.
הגבר רציני ומאופק, מפלס עבורה את הדרך ופותח לכבודה את דלת הכניסה. נראה שכל האווירה זרה לו ולבטח היה מעדיף להיות במקום אחר.
בעודי צופה במחזה אני רוכנת אל אוזנה של ציונה.
״אלה נראים לא שייכים, כאילו מבית המלוכה נפלו לכאן.״
ציונה מצטחקת. ״זו הדסה,״ היא לוחשת, ״שמעתי עליה רבות. היה לה מספיק שכל כדי לברוח מכאן מהר, אחרת הייתה מסיימת כמו חברותיה, בהריון תמידי או עובדת במרכולית.״
סימן שאלה מצטייר על פניי והיא מוסיפה, ״מעניין מה היא מחפשת כאן.״
״כנראה באה לנחם, כמונו,״ אני מעמידה פני תמימה.
״ממה ששמעתי,״ לוחשת ציונה, ״גברת צביאלי המנוחה הייתה מורתה לתנ״ך. מספרים שעשתה לה את המוות, לעגה לה בשיעורים, הציקה והבטיחה לה שממנה לא יצא כלום. אותי זה דווקא די מפתיע שהגיעה לתת כבוד אחרון למת.״
״רוצה לומר לי שהגיעה במיוחד, אחרי שהושפלה?״
״לא בטוחה,״ הגיבה ציונה והנידה בראשה, ״אני יודעת שהיא מגיעה אחת לשנה עם הגבר הזה, מבקרת את האחיות ואת אימא שלה שתחייה, מביאה מתנות, מוציאה את העיניים בבגדים המפוארים שלה ובגבר המרשים ומסתלקת. יש במה לקנא.״
הזוג לוחץ את ידי האבלים, ממלמל מילות נימוסין ומשוחח עם אשרת. עוד אנחנו תוהות אם כבר השלמנו את מכסת נוכחותנו ואפשר לעזוב, הם שולחים מנוד ראש מנומס לעברנו ויוצאים. הגבר תומך באישה וליד המונית הם מתחבקים. נדמה שהוא מוציא מטפחת ומוחה מעיניה דמעה ועכשיו, איך לא, הם מתנשקים. כמה אהבה, אני חושבת לעצמי. היא מביטה לאחור כאילו כדי להיפרד, מבטינו נפגשים והיא מחייכת. אולי חיוך של ניצחון. הם נבלעים במונית שיוצאת לדרכה במהירות.
״מה את יודעת עליה?״ אני חוקרת את ציונה, סקרנית.
״תראי, כשהגעתי לשכונה היא כבר לא הייתה, אבל הסיפורים עליה יכלו לפרסם כמה צהובונים. בואי, נסיים בקפה ועוגה כמו שצריך ואספר לך.״
אנו מתיישבות הרחק מקפה הבית שלנו, רק חמש דקות הליכה מבית האבלים ומזמינות קפה ומאפה.
״שמעתי שאבא שלה נעלם כשהייתה בערך בת שנה,״ מתחילה ציונה עוד לפני שההזמנה מגיעה, ״אבל הצרות שלה התחילו עוד לפני כן. מספרים שאימא שלה סבלה במשך כל ההיריון מבחילות וסחרחורות וכשגילתה שיש לה עוד בת בבטן — היו לה כבר חמש בנות ורק בן אחד, שומו שמיים — זרקה עצמה בכוונה מכל המדרגות. היא הצליחה רק לשבור יד והתינוקת החזיקה מעמד.״ ציונה מנמיכה את קולה ולוחשת, ״הכול הן זוכרות, השכנות האלה, והמידע עובר מפה לאוזן כבר שנים. תשאלי כל רוחמה ובלהה ויספרו לך את אותו הסיפור, אולי קצת יותר מפולפל. כשחוזרים עליו שוב ושוב, הוא מתרחב ומתעצם.״
הקפה מגיע ואני לוגמת, לפני שיתקרר.
״מספרים שגם הלידה הייתה קשה. התינוקת סירבה לצאת, כנראה ידעה מה מחכה לה. אחרי עשרים שעות ויותר היה צריך למשוך אותה החוצה במלקחיים ואת יודעת איך זה נראה אחר כך. לא פלא שהתינוקת עוררה התנגדות. אולי אפילו שנאה.״
לא נעים להגיח בצורה כזו לעולם, אני מהרהרת. ועוד כשלא רוצים אותך...
ציונה ממשיכה בלחש, כממתיקה סוד. ״המזל שלה היה שאבא שלה התאהב בה מהרגע הראשון. הוא זה שנתן לה את שמה, כי נולדה בפורים. הוא טיפל בה, האכיל, חיתל ושיחק. תארי לך באותם ימים גבר תימני מטפל בתינוקת. מי שמע דבר כזה? זה הרגיז מאוד את האימא, גרם לקנאה עזה אצל הילדים האחרים ו... מה אגיד לך, כשנעלם — ולא ידעו מדוע — הקטנה חטפה על הכול. השכונה כולה הייתה מתרוממת כשהאם הייתה צועקת. ׳חבל שלא הפלתי אותך, ממזרת שכמותך, מי בכלל צריך אותך, בת נעוות המרדות, בגללך אבא שלנו נעלם׳. היא כינתה אותה ממזרת כי לא נראתה כמו הילדים האחרים. זוג עיניים כחולות־אפורות ולא שחורות והשיער גלי ולא מקורזל. רק האחות הבוגרת, חֶפְצִי־בָּהּ, דאגה לה וברגע שהאם הייתה מתנפלת עליה כדי להכות אותה, הייתה מוציאה אותה לטיול בעגלה ושרה לה.״
״מה אתן עושות פה?״ גאולה, בת המקום, נדחפת לשולחן ומתיישבת. יש לה תכונה מגונה כזו, להידחף ולהשתלט על השיחה. אף פעם לא עושה חשבון. ״הלכתן לנחם אבלים אצל צביאלי?״ אומרת, ובלי לחכות לתשובה מוסיפה, ״כל הכבוד. מישהו אמר שהדסה קפצה לבקר את המורה שלה לשעבר. לא יכול להיות שזו היא. אַבְרִיאֵל, האח שלה העילוי, סיפר שהתמכרה לסמים בארצות הברית ומתה בחוסר כול. בטח ממנת יתר.״
״אז מי זו הייתה, שהגיעה לניחום אבלים?״ מקנטרת ציונה. ״במו עיניי ראיתי אותה כרגע והיא נראית בדיוק כמו בסיפורים. יפה ואלגנטית, כזו שלא רואים עליה את הגיל.״
״כן,״ צוחקת גאולה, ״אבל לא הכרת אותה. שכחת שלא גרת כאן בזמנו? זו לא הדסה, אני נשבעת לך. הדסה איננה. מתה מזמן, השם ירחם על נשמתה.״
אחרי שגאולה מסתלקת לוחשת ציונה, ״עכשיו ראית דוגמה חיה ללשונות הרעות בשכונה. אל תקשיבי.״
לשונות רעות יש בכל מקום, אני חושבת בליבי. יום אחד אגלה מה באמת עלה בגורלה של הדסה.
