הגברת אולגה מקומה ראשונה
מאת: דן פיינר
עריכה ספרותית: לילי שמיר
בשעה שש, כמו בכל בוקר, יצאה הגברת אולגה מקומה ראשונה אל הרחוב המתעורר ומיהרה לתפוס את האוטובוס אל המשרד הממשלתי שבו הועסקה בניקיון.
בת חמישים וארבע גברת אולגה. לבושה בגדים פשוטים ביותר ושערה השחור, הגזור קצר, עטוף מטפחת מאריג יקר שהביאה איתה מרוסיה, משם עלתה לפני שמונה שנים.
אישה רגילה גברת אולגה, לא גבוהה ולא נמוכה, לא שמנה ולא רזה, ובכל זאת היה בהילוכה דבר־מה יוצא דופן. ראשה זקוף וצעדיה עדינים, כמעט אציליים, כאילו רצתה לומר משהו לעולם שסביב.
האוטובוס עצר בעדינות, בלי חריקת בלמים, כמו ביקש לא להפר את השלווה שעדיין שררה מסביב.
״בוקר טוב, מיכאל״, אמרה אולגה לנהג.
״בוקר טוב, אולגה. שיהיה לך יום מקסים״.
עוד יום רגיל.
*
בדיוק כשירדה גברת אולגה בתחנה הקרובה למקום עבודתה, בדירת הגג בבניין שבו היא מתגוררת בקומה הראשונה, גרם אודי לדפני אשתו לגנוח גניחות אחרונות של הנאה, ובתנועות מהירות גמר אף הוא, הסתובב ונשכב על גבו נושם ונושף.
״וואו, זה היה קשה״, אמר אודי כשנשימתו הסדירה חזרה.
״אתה חייב לחזור לכושר״, אמרה דפני ונישקה אותו בתשוקה.
״שגב צריך לקום עוד שעה. אז מה דעתך להחזיר אותי לכושר כבר עכשיו?״ קרץ אודי לעברה.
דפני צחקה. ״תשכח מזה״, אמרה והתכרבלה בזרועותיו.
הם שכבו בשקט ואז דפני שאלה פתאום, ״תגיד, חמוד, ההורים שלך באים לַסֵּדֶר?״
״באים״, אמר.
״גם ההורים שלי״, אמרה.
״למה נזכרת בזה עכשיו?״
״סתם״, אמרה דפני. ״הזמנתי גם את פרופסור גוטמכר ואשתו להתארח אצלנו. נכון שאין לך התנגדות?״
״בכלל לא. ואת מי עוד?״
״את מייק ושירלי מהפקולטה לביולוגיה״.
״לא מכיר. ואת מי עוד?״
דפני צחקה. ״זהו. לא מספיק?״
אודי היסס שנייה לפני שאמר, ״חשבתי שנזמין השנה לסדר את גברת אולגה מקומה ראשונה״.
דפני התנתקה מבעלה כשעל פניה מרוחה הבעה של מיאוס. ״השתגעת? למה?״ היא שאלה כמעט בצעקה. ״פרופסור גוטמכר הוא הבוס שלי, שכחת?״
אודי ידע לאן מובילה דפני את השיחה, אך שאל כאילו בהשתוממות, ״נו, אז מה?״
״מה הוא יחשוב עלינו?״
״אולי הוא יחשוב שאנחנו סתם אנשים טובים״, אמר אודי בקול רך.
״אתה לא מכיר את גוטמכר״, דפני נשמעה קצרת רוח. ״היית צריך לשמוע איך הוא קיטר כשהיה צריך לקלוט כמה רוסים לפקולטה. וחוץ מזה אני לא סובלת את האישה הזאת״.
״באמת? את בכלל לא מכירה אותה״, התריס אודי.
דפני גיחכה. ״מספיק שאני רואה איך היא מתלבשת״.
״בגלל זה?״
״לא רק. ובכלל, אני חושבת שיהיה לה מאוד לא נעים לשבת איתנו״.
״לא יכולת למצוא תירוץ יותר טוב?״
״אודי, בחייך. על מה היא תדבר איתנו? על כמה שהיא מסכנה ואיך דופקים אותה בארץ בגלל שהיא רוסייה?״
״סליחה, ועל מה ידבר הפרופסור שלך?״ רטן אודי. ״ייתן לנו הרצאה על הצדדים הדומים והשונים בין מלחמות הקנאים למתנחלים בימינו? זה כבר יוצא לי מהאף״.
״מה אתה בכלל משווה?״ שאלה דפני. ״ותדע לך שאמא שלי תמות אם היא תשמע שהזמנתי עוזרת לַסֵּדֶר״.
״היא לא עוזרת. היא עובדת באיזה משרד ממשלתי״.
״אז טעיתי״, אמרה דפני בחיוך חמוץ, ״היא מנקה בתי שימוש לפקידי ממשלה״.
״כמה שאת קשה״, נאנח אודי.
דפני שלחה באודי מבט נוזף, ״אני מקווה שעוד לא הזמנת את הרוסייה״, אמרה.
״קוראים לה אולגה״, אמר אודי. ״לא. עוד לא הזמנתי״.
״יופי. העניין סגור״, אמרה דפני בפסקנות, ״אני קמה לעשות פיפי״.
*
יומיים אחר כך, כשחזר מהעבודה, מצא אודי את אשתו במצב היסטרי.
״היא תשלם על זה״, היא צווחה, ״היא עוד תשלם על זה״.
״מה קרה?״ שאל.
״אל תשאל. אני בבְּרוֹךְ רציני. העוזרת הבריזה. היא לא יכולה להגיע עד אחרי פסח״.
״היא חולה?״
״אם הייתה חולה הייתי מכריחה אותה לבוא אפילו על ארבע. החוצפנית החליטה לנסוע לבן שלה בברוקלין דווקא עכשיו כשאנחנו הכי צריכים אותה״.
״מה קורה לך? את לא חושבת שזו זכותה לעשות את החג עם הבן שלה?״
״ומה עם הזכויות שלי?״ שאלה דפני בקול צווחני. ״לעשות לי פנצ’ר שבועיים לפני פסח? לא, לא, לא, זה לא יעבור לה בשקט״.
״דפני, את מגזימה״, ניסה אודי להרגיע.
״לך קל לדבר. מי ינקה? אני? אתה? זה אכפת לך בכלל?״
״את לא יכולה למצוא מחליפה?״ שאל ברכּוּת.
״לפני פסח?! כולן תפוסות כבר חודשים מראש״, אמרה דפני בנימת ייאוש.
״אולי הגברת אולגה מקומה ראשונה פנויה?״ ירה אודי בהיסוס קל.
הבעת הייאוש על פניה של דפני התחלפה בהתלהבות. ״אתה ענק!!!״ צרחה וזינקה על אודי בנשיקות. ״איך לא חשבתי קודם על הליידי דֶה לָה שְמָאטֶה?!״
״את לא יכולה רגע בלי המילים המלוכלכות?״
״מה כבר אמרתי?״ שאלה דפני בתמימות מעושה ומייד הוסיפה, ״אתה מוכן לדבר איתה? אתה מדבר טוב יותר עם כל החֵלְכָּאים והנדכאים עלֵי אדמות. אני יכולה לפלוט איזו שטות שתעליב את הגברת״, לא טרחה להסתיר את נימת הציניות בקולה.
״אקבל את זה כמחמאה. כדאי שארד עכשיו לגברת אולגה לפני שמישהו יחטוף אותה״.
״תודה, אודי״.
״אבל בַּסֵדֶר היא אצלנו. נקודה״.
דפני עיוותה את פניה ונאנחה. ״אוקיי. רק שתדע שאני לא אעשה לה שום הנחות. אם היא תפשל היא תעוף אפילו שהיא שכנה, ואפילו שאתה מליץ היושר שלה״.
אודי חייך. ״את מה זה חמודה. אני יורד לדבר איתה. תקווי שהיא תסכים״.
״נו, באמת... הגזמת״, אמרה דפני, וכשהיה ליד הדלת הוסיפה, ״אני רק מקווה שבחג הגברת שלך לא תלבש את הסמרטוטים שלה, וכדאי שתלמֵד אותה כמה נימוסי שולחן, שלא תעשה לנו בושות״.
״די כבר, דפני. בבקשה אל תעשי ממנה פרימיטיבית. את עוד תאכלי את הכובע אם נגלה שהיא בכלל בעלת תואר אקדמי״.
״תפסיק להצחיק אותי״, סיכמה דפני, ״לי היא נראית כַּפְרית אורגינלית״.
*
ביום רביעי שלאחר מכן בשעה שלוש אחר הצהריים, מייד אחרי שסיימה את יום עבודתה במשרד הממשלתי, עלתה הגברת אולגה אל דירת הגג.
״את להבין עברית?״ שאלה דפני.
״אני מבינה עברית״, אמרה גברת אולגה במבטא רוסי כבד.
״יופי״, אמרה דפני. ״בעלי אמר לך מה אני רוצה?״
גברת אולגה חייכה חיוך נעים. ״כן. הכל יהיה בסדר״, אמרה.
דפני שמרה על ארשת רצינית. ״אני רוצה שתדעי, גברת אולגה, שאני אובססיבית לניקיון״.
״כן, גברת אבני״.
״אני תמיד אומרת שאצלי אפשר לאכול מהרצפה כי כל כך נקי. זה ברור?״
״אל תדאגי, גברת אבני״, אמרה גברת אולגה בנועם. ״גם אני מאוד מאוד מקפידה על ניקיון״.
״אני מקווה. ניקית כבר בתים פרטיים?״
״כן, גברת אבני״.
״אוקיי. אני הולכת לאכול משהו. את יכולה להתחיל בחדר השינה״.
״בסדר גמור, גברת אבני״, אמרה הגברת אולגה.
הגברת אולגה לבשה את חלוק העבודה הכחול שנשאה בתיקה ובמשך ארבע שעות שטפה וקרצפה, שאבה ואיבקה, שפשפה והבריקה. בסוף היום פשטה את חלוק העבודה והתייצבה שוב בפני דפני.
״אני חושבת שסיימתי״, אמרה.
״יש בית שימוש למעלה. ניקית אותו?״ שאלה דפני.
״אני מצטערת. לא ידעתי״, אמרה גברת אולגה.
״אז בבקשה״, אמרה דפני, ״אני בינתיים אסתכל מסביב״.
*
בבוקר ערב פסח הרשתה לעצמה הגברת אולגה ללכת למספרה לסדר את שערותיה. אחר כך נכנסה לקניון הסמוך לביתה וקנתה חולצה לבנה וחצאית שחורה שהיו במבצע. בחנות הנעליים של עזרא קנתה נעליים תואמות. שעתיים לפני כניסת החג לבשה את הבגדים החדשים, התייפתה, התאפרה וטיפסה במעלה המדרגות לדירת הגג. דפני ישבה על הספה בטרקלין ולצידה ישבה אימהּ.
״זאת העוזרת שסיפרת לי עליה?״ שאלה אמא של דפני.
״כן״, אמרה דפני. ״אולגה, תכירי זאת פנינה, אמא שלי״.
״נעים מאוד. אני אולגה, השכנה מקומה ראשונה״, אמרה אולגה בנועם והושיטה את ידה.
אמא של דפני התעלמה מן היד המושטת. ״אני מעדיפה שתקראי לי גברת ברקוביץ״, אמרה והוסיפה, ״שמעתי שיש לך ניסיון בניקיון. אולי תוכלי לבוא לפעמים לנקות אצלי?״
״אם צריך, למה לא?״ אמרה אולגה בחיוך נעים.
״יופי. תתחילי לארגן את המטבח לפני שיבוא הבוס של דפני ואשתו הרחרחנית, ושאני לא אשכח, תעבירי סמרטוט בשירותים של האורחים ו...״
דפני הכתה קלות על גבה של אימה, ״אמא״.
״מה?״
״אולי לא הבנת. הזמנו את אולגה להיות איתנו הערב״, אמרה דפני.
״מה זאת אומרת איתנו?״ שאלה אמא של דפני.
״היא תהיה איתנו בַּסדר״, אמרה דפני וקרצה לאימה בהיחבא.
״השתגעת?״ לחשה האם.
״לא הייתה לי ברירה״, לחשה דפני בחזרה.
״עדיף שהיית אומרת לי קודם״, לחשה אמא של דפני ובקול אמרה, ״נו, מילא, שיהיה״.
*
"הם נחתו עליי לפני חצי שעה. אני מקווה שזה בסדר", אמר פרופסור גוטמכר כאשר הפתיע והביא עימו זוג אורחים מלונדון.
״כמובן שזה בסדר, פרופסור״, אמרה דפני.
האורחים מלונדון העלו את מספר הסועדים אצל משפחת אבני לארבעה־עשר, אלא שאז חש שגב הקטן ברע והושכב במיטתו, ונשארו שלושה־עשר. אמא של דפני שמאמינה באמונות טפלות הכריזה שאינה מוכנה להסב לשולחן כשיושבים סביבו שלושה־עשר אנשים.
אודי היצירתי ערך מייד שולחן קטן והציבו בין השולחן הגדול למטבח. ההורים של אודי אמרו שלא אכפת להם לשבת ליד השולחן הקטן. אבל אמא של דפני אמרה שזה לא בא בחשבון, ויותר הגיוני שתשב שם הגברת אולגה כי משם יהיה לה יותר קל להגיש את האוכל.
גברת אולגה חייכה ואמרה, ״אמא של דפני צודקת, וחוץ מזה אזכה מן ההפקר כיוון שהמקום היחיד הפנוי בשביל אליהו הנביא יהיה לידי״.
״את מוצאת חן בעיניי, גברת אולגה״, קרץ פרופסור גוטמכר במשובה.
אחרי שקראו קצת מן ההגדה אמרה דפני, ״אודי, אני קצת עסוקה פה, אכפת לך לעזור לגברת אולגה להגיש את הדגים?״ והמשיכה לדבר באנגלית עם האורחים מלונדון.
״נוֹ פְּרוֹבְּלֶם״, אמר אודי והלך עם הגברת אולגה למטבח.
כל אותו הזמן קשקשו ההורים של דפני עם ההורים של אודי והשחילו משפטים באנגלית עילגת. מייק ושירלי, שהיו הכי צעירים, התנשקו והתגפפו ולא היה אכפת להם מאף אחד.
כשגמרו להגיש את המנה הראשונה שאל אודי את גברת אולגה אם הוא יכול להצטרף אליה לשולחן והיא אמרה שכן.
״לא אכפת לך שהבן שלך יושב עם העוזרת?״ לחשה אמא של דפני לאמא של אודי, ואמא של אודי הניעה ראשה בשלילה ואפילו סימנה לאודי באגודל את אישורה הגאה.
״לדעתי זה לא בסדר, אבל אם לך לא אכפת...״ אמרה אמא של דפני בעוקצנות מובלטת.
אחרי הדג הגישו אודי וגברת אולגה את המרק ואמא של אודי שאלה אם הם צריכים עזרה ואודי אמר שלא.
אמא של דפני ניגשה אחרי אודי למטבח ושאלה, ״אודי, אתה לא חושב לשבת קצת עם האורחים שלך? מה יגידו עלינו בלונדון?״ ואודי אמר, ״דפני מסתדרת איתם מצוין״.
אמא של דפני משכה בכתפיה ואמרה בנימה נוזפת, ״זה לא בסדר שאתה מטיל על דפני את כל העבודה״. אודי רק חייך.
בזמן שאכלו את המנה העיקרית לחש אודי לגברת אולגה, ״אל תשימי לב להערות של אמא של דפני. גם אני מקבל ממנה על הראש מדי פעם״.
גברת אולגה לחשה בחזרה, ״אני כבר רגילה לזה מהעבודה שלי. בסך הכל נחמד כאן מאוד״.
אודי לחש, ״לפעמים לא מכירים את הבן אדם עד שמדברים איתו״, וגברת אולגה שאלה, ״אתה מתכוון לאמא של דפני?״
״אני מתכוון אלייך״, ענה אודי וגברת אולגה חייכה והסמיקה.
מאוחר יותר, כאשר הכניסו אודי וגברת אולגה את הכלים למדיח, אמרה גברת אולגה פתאום, ״אני שומעת רעש מהחדר של הבן שלך״.
״זה בטח המזגן״, אודי אמר.
״זה נשמע רעש שונה״, אמרה הגברת אולגה, נטלה מגש, הניחה עליו צלחת עם שאריות מרק וזרקה לעבר אודי, ״אני תכף חוזרת״, ומיהרה לצאת.
״לאן את הולכת?״ שאלה דפני כאשר חלפה על פני שולחן הסדר.
״זה בשביל שגב״, אמרה גברת אולגה בלי לעצור. כעבור פחות מחצי דקה חזרה במהירות למטבח. ״יש לכם מכשיר אינהלציה חשמלי?״ שאלה את אודי.
״כן. לא השתמשנו בו עדיין. למה?״
״לשגב יש התקף אסטמה. איפה המכשיר ואיפה התרופות?״
״בכוננית ליד המיטה. מאיפה את יודעת?״
״אף אחד לא שאל, אבל ברוסיה הייתי רופאת ילדים. הטלפון שלך אצלך?״
אודי הנהן.
״בוא נלך לחדר של שגב. בבקשה תלך רגיל״, אמרה גברת אולגה והחלה צועדת בצעדים קלים כשאודי נשרך אחריה.
״לאן אתם הולכים? עוד לא קיבלנו קינוח״, אמרה דפני, אך לא חיכתה לתשובה והמשיכה להתקשקש באנגלית.
בחדר של שגב הפכו תנועותיה של גברת אולגה לזריזות. היא הניחה על הפנים של שגב את המסכה, הכניסה את התרופות ותוך כדי הפעלת מכשיר האינהלציה לחשה לאודי, ״בלי פאניקה. תצלצל למד״א. תגיד שיש לשגב התקף אסטמה״.
שבע דקות אחר כך נכנסו לדירה שני גברים ואישה בחלוקים לבנים נושאים ציוד רפואי, ואודי הוביל אותם לחדר של בנו.
״מה קרה?״ שאלה דפני.
״שגב קצת לא מרגיש טוב״, אמר אודי.
״למה אתה לא אומר לי?״ צרחה דפני בהיסטריה ורצה לכיוון החדר של שגב ואימה אחריה.
דפני ניסתה להיכנס, אבל אודי עצר בעדה, ״הם ביקשו שאף אחד לא ייכנס״, אמר.
״אז למה העוזרת בפנים?״ שאלה אמא של דפני.
״כן, למה? אני רוצה להיכנס״, אמרה דפני בהיסטריה.
״היא רופאה״, אמר אודי.
״מי?״ שאלה דפני.
״גברת אולגה״, אמר אודי.
״זה לא מצחיק״, אמרה דפני.
״ברוסיה היא הייתה רופאת ילדים״, אמר אודי.
״זה מה שהיא אמרה?״ צעקה אמא של דפני. ״לא ידעתי שאתה כזה מטומטם. כל הרוסים שבאים לארץ הם או רופאים או מהנדסים. אתה מאמין לשטות הזו? דפני, תיכנסי, מי יודע מה היא כבר עוללה לשגב״.
בדיוק אז יצא אחד משני הגברים בחלוק הלבן החוצה.
״למה העוזרת בפנים?״ צעקה אמא של דפני.
״מה קרה לילד? אני רוצה להיכנס״, צעקה דפני.
״את האמא?״ שאל האיש בחלוק הלבן את דפני.
״כן. תגיד, מה עם הילד?״
״עכשיו הוא בסדר״, אמר האיש. ״היה לכם מזל שהאישה שטיפלה בו עד שהגענו היא רופאה. בלעדיה הילד שלכם היה יכול להיות במצב של סכנה מיידית בגלל קוצר נשימה״.
״זה שטויות מה שאתה אומר״, אמרה אמא של דפני, ואבא של דפני אמר, ״פנינה, אולי תשתקי סוף־סוף ותקשיבי״, ודפני צרחה, ״אמא, די! מספיק! נמאס!״ ואז נשברה ופרצה בבכי ומלמלה, ״אני כל כך מתביישת, כל כך מתביישת...״
