פרק 1
גלגלי הרכב השחור נעו באיטיות על האספלט האפור.
עיניו הקטנות של הנהג סקרו בעיון את ההתרחשות הסוערת במדרכה ממול. לרגע קט חש שמדובר בתעתוע ראיה. 'מה אני עושה כאן?' חלפה מחשבה מהירה במוחו, 'רק חסר לי שאחד השוטרים יתיז לכיווני גז מדמיע או מכל־מה־שהם מתיזים שם'.
הוא לא פחדן, ובתור איש ביטחון לשעבר הכיר את התחום, למרות זאת חשב לעצמו שעדיף היה לו להמשיך בעבודת הצללים ולהשאיר את הפעילות בשטח לשותפו, המנוע העומד מאחורי כל הפעילות הסודית שלהם. רק מה לעשות שדווקא הבוקר נקרא הלה לבצע שליחות דחופה אל מחוץ לעיר, והוא הזעיק אותו לבוא לכאן בבהילות, תוך כדי מתן הבטחה שיקבל ממנו הוראות מפורטות בהמשך. 'יש כאן הזדמנות פז למצוא את הפרטנר שחיפשנו לתפקיד', אמר לו, ולא צריך היה לפרט יותר.
למצוא כאן את המיועד לתפקיד הגדול? איזה כיוון חשיבה מעניין! עוזיהו סקר את אנשי הביטחון והמשטרה, את עובדי העיריה, את הדחפור הגדול, את האנשים הנסערים. בלגן שלם של רצונות, בכיות, דחיפות; מהומה — שזלגה לה לאיטה אל הכביש הרחב.
"אני כאן", דיווח בקול יבש לדיבורית, "כמו שאמרת יש פה מהומה רצינית".
קולו של השותף, עוצמתי ומלא נוכחות, מילא את הרכב הקטן.
"טוב מאוד. שלח לי הסרטה מהאירוע, תקפיד לצלם בעיקר את הצופים, בבקשה".
נתנאל הלל זירז את צעדיו, כמעט רץ. מסביבו נשמע השקט כמו בליל של צעקות והוא חש שאינו שולט בעצמו.
היום היה מתיש, וחלף עליו כמו מתוך חלום. מתי לאחרונה היה לו חלום טוב?
הוא עמד למספר רגעים ליד הספסל החדש שהעירייה בנתה לא מכבר בקצה השכונה. ספסל אבן יציב, לבן, שעל רקע החושך נצבע בצבע אגדי של אור פנס רחוב. 'לספסל הזה יש אישור', חלף הרהור אירוני במוחו. חש כמיהה באותם רגעים ארוכים למעט תחושה של יציבות. בלי לחשוב קרס על פני הספסל, נותן למאורעות היום לחלוף מול עיניו.
אדון מאיר בר, האיש הטוב והחביב עומד מול אנשי החוק, מנופף עם מקל ההליכה שלו, צועק בקול צרוד.
לובשי המדים משדרים התעלמות והחלטיות, דוחפים אותו, נותנים לדחפורי ההריסה לעבוד. שכנים ניגשים למאיר, מעודדים אותו. בנו של מאיר, אודי, חיוור פנים, זקנו האדום פרוע ובגדיו מאובקים. הוא מנסה לדבר, להסביר, קולו הנמוך נבלע בהד הרעש. איש אינו מתייחס אליו.
מאיר הקשיש ניגש להגן בגופו על העמל של חייו. לובש מדים גבה־קומה תופס אותו כאילו היה עבריין, בועט בו, מזיז אותו, השכנים מנסים להתערב, נדחפים בגסות אטומה.
מאיר נופל, בנו נחפז להרים אותו, הפגנה קטנה, ספונטנית, נוצרת ברחוב, משטרה באה, ומתחילה חגיגה לא חגיגית. נתנאל הלל לא שם לב לעצמו בתוך כל ההתרחשויות. הוא לא ידע שחיוורון עז כיסה את פניו. הוא כן הבחין במחשבות שרצו והתרוצצו במוחו: "רשעים, ארורים, טיפשים, אכזרים", אילו יכול היה, היה מתנפל על לובשי המדים ומכה אותם, בועט בהם, צורח עליהם.
הוא לא יכול. הוא לבד, הם רבים. החוק נמצא לצידם, לצידו נמצא הרצון לצדק. והצדק לא קיים כנראה בלקסיקון של האנשים הללו, או שמא של שולחיהם.
כעת, בעודו יושב על הספסל בחושך הרגוע של הלילה מנסה מוחו לעבד את החוויות שעבר.
מה הוא רוצה, בעצם? אדון מאיר בר בנה בלי אישור את יחידת הנופש. נתנאל הלל שומע עדיין את הד טענותיו: "את כל החסכונות שלי שצברתי כל ימי חיי בעבודה קשה השקעתי בנכס. איך אתם מעיזים להרוס לי אותו?"
ליבו של נתנאל הלל נחמץ. מאיר יצא מהמקום כפוף ומובס, נתמך בידי שכנים טובים.
וההבדל בין השכנים המתחשבים לבין המבע האטום של לובשי המדים זעק והבהב מול עיניו של נתנאל הלל.
מישהו צריך לתת את הדעת למתרחש. אילו היו אנשי החוק בעלי יראת אלוקים הכל היה פשוט יותר. או שמא גם אם יראת שמים זו דרישה נשגבה מידי, אז לפחות לו היתה להם אהבת אדם.
כן כן, אילו היו לומדים מוסר פעם ביום, איזה שיעור קטן, הם היו פשוט אנושיים יותר.
הממסד הזה, המדינה הזו, חייבים שינוי דחוף. ואם אף אחד לא מבין שצריך לחולל שינוי כי כל אחד שקוע בעולמו, יבוא הוא, נתנאל הלל, ויעשה שינוי.
הרצון לחולל מהפך מפתיע את נתנאל הלל, הוא מנסה להירגע. מה כבר יכול הוא, בחור חרדי סטנדרטי, לעשות?
אולי יעמוד בצומת עם שלט בו כתוב "די לאלימות המשטרה?" מקסימום יבואו מספר פעילים אוהבי אדם וחופש ויעמדו לצידו. חיוך מריר הופיע על פניו בעודו עושה את דרכו חזרה לבית.
בבוקר העולם נראה שונה. מואר, שטוף אור ומסביר פנים.
נתנאל הלל שב מהתפילה לאיטו, מביט אל הריסות המבנה שלא פונו עדיין. איך שהוא מבין, אדון מאיר יאלץ לשלם על הפינוי. שוב התחושה החמוצה הזו המלווה בחוסר אונים משווע.
כשנכנס לבניין, צדה את עיניו כתובת קיר ליד הדלת של משפחת דובין: "מלשין". הוא עמד מספר רגעים ובחן את הכיתוב. כתב יד רועד, עצבני.
"הם חושבים שהם צודקים", קול נעים נשמע לידו. נתנאל הלל הפנה את ראשו, איציק דובין. "לא אכפת להם שיחידת הנופש שהם בנו הסתירה לי את השמש, שכל החלונות של הסלון בביתי פונים לקיר כעור. לא אכפת להם שהנופשים משמיעים רעש של מוזיקה שבחיים לא ארצה לשמוע, הם רואים רק את עצמם".
נתנאל הלל שתק.
"אדם לא יכול לבנות בלי לשאול שכנים בלי אישורים ולצפות שכולם יסכימו איתו, צריך צדק בעולם", אמר אדון דובין.
ונתנאל הלל הנהן קלושות, מלמל מילת הזדהות, ועלה אל ביתו אפוף מחשבות.
כמו בכל דבר, גם כעת כשעמד מול שתי דעות היה בטוח ששניהם צודקים במידה שווה. מה שהחזיר אותו שוב להתנהגות המשטרה.
האם גם הם צודקים? הם עשו את תפקידם, צריך סדר במדינה, בחברה, בבית, בכל מקום.
כל היום הוא הלך עם מחשבות. כולם צודקים, גם הוא.
מישהו צריך לקחת את ה'כולם צודקים' הזה, ולעשות אתו משהו. השוטרים יכולים להיות סמכותיים ומתחשבים בעת ובעונה אחת, אדון מאיר יכול לבנות ולהרוויח עם התחשבות בשכנים, אדון דובין צריך ל... להתחשב?
נתנאל הלל חש שהמחשבות מעייפות אותו במידה ניכרת. הוא נכנס לחדרו וכתב על דף מזדמן, "אני באמת לא יודע. אני רוצה לעשות שינוי. ויודע שאני לא יכול".
נכנס למיטה בבגדיו ועצם את עיניו. מנסה לא לחשוב על כלום. הוא לא מתקן העולם, נקודה. אף אחד לא מינה אותו לתפקיד הזה בינתיים.
בחיוך נינוח משהו הצליח להירדם לתנומה קצרה, וכך אמו ראתה אותו, בשעה שבאה להודיע לו ש"מלכה התקשר וביקש שמחר תבוא לעזור לו בשליחויות". נתנאל הלל הנהן קלות, כמתוך שינה, חולם על מלכה סוחב ארגזים כבדים, הוא עוזר לו, הם בונים עם הארגזים יחידת נופש חדשה למאיר בר ולאיציק דובין, במשותף.
בוקר אפרפר ניבט קלושות מבעד לתריסים המוגפים למחצה של משרד השגרירות הצנוע בלב הוואנה.
ג'ימי רייס קרא ברפרוף את התזכירים שהגיעו בסוף־שבוע בו נעדר ממשרדו. המסמכים היו רגילים, הוראות משמימות שתויקו בקפדנות. שונה מהם היה גזיר עיתון שהוצמד לאחד התזכירים. ג'ימי חש כיצד הוא נדרך, חושיו אותתו לו שמדובר במסר חריג. הימצאותה של ההודעה החדשותית היתה שונה, ואפילו משונה.
עיניו חלפו במהירות על פני השורות. "תסמונת הוואנה מכה שוב, הפעם בלב ספרד. די להביט בתסמינים המוזרים המכים שוב את הדיפלומטים האמריקאים כדי להבין את גודל התעלומה. האם מדובר שוב באותו נשק קולי מסתורי? חוקרים אמריקנים מתקשים להשיב על שאלה זו."
ג'ימי חש כיצד זיעה קרה מציפה את מצחו ככל שהמשיך לעיין בהודעה, מסתבר שיש למסתורין כח לזרוע פחד וחשש. הוא נשם עמוקות, מנסה לקרוא בנחת, להשליט את השכל הקר על הרגש החמקמק.
נשק קולי. אין זה סוד שהדיפלומטים הראשונים שחוו את השפעותיו המסתוריות של הנשק היו עובדי השגרירות האמריקאית בקובה. בהתחלה חשבו שמדובר בתלונות סתמיות של עובדים שלא חשו בטוב, אך עם התגברות זרם התלונות מצד העובדים שסיפרו שלפני הופעת התסמינים חלקם שמעו קול רחש דק שנשמע כמו קולו של צרצר, קמה ההשערה שיתכן שמדובר בנשק קולי מסוג בלתי מוכר. יתכן, שיערו החוקרים, שבדרך כלשהי הפעלת הנשק המסתורי היא על ידי השמעת קול שלא נקלט באוזן האנושית בדרכים רגילות, והוא זה שאחראי באופן בלתי מובן לפגיעה בדיפלומטים האמריקאים.
הדיווחים שהגיעו על תוצאות הנשק המסתורי כללו שורה של תסמינים: כאבי ראש, בחילות, בעיות שינה, סחרחורות, קשיי שמיעה, טשטוש ראייה ועוד. בדיקה של החולים הובילה את רופאיהם למסקנה שהם סובלים מפגיעה מוחית רחבה.
ואכן, בעקבות תלונות שהגיעו מאת רבים מהנפגעים שדיווחו גם על רעש מוזר צורמני שהגיע עם התסמינים או בסמוך להם, הגיעו החוקרים להשערה שמדובר בנשק קולי, מסתורי, המשמש את הממשל הקובני נגד האמריקאים.
התהיות היו רבות, האם מדובר בנשק קולי בלתי מוכר, המשמיע קולות שהאוזן האנושית מתקשה לתפוס? ואולי בלוחמה רדיו־אקטיבית? בלא תשובה ברורה, הממשל האמריקאי צמצם את סגל העובדים בשגרירות ואף גירש מספר דיפלומטים קובניים כתגובה.
לשורת התסמינים קראו "תסמונת הוואנה".
ג'ימי מיהר להתיישב, מנסה להרגע. הוא עבר שוב על הידיעה, זכרונו אותת שכבר קרא את הידיעה הזו בעבר. עיניו הביטו אל תחתית הדף, תאריך העיתון לקח אותו חצי שנה קודם.
מדוע לצרף לתזכיר עדכני ידיעה חדשותית ישנה? האם מישהו מנסה לאיים על עובדי השגרירות האמריקאית בקובה? אם אכן מדובר באיום, הוא היה מצפה לדרכים יצירתיות יותר מאשר כתבה מעיתון ישן.
הוא מיהר לכיוון הדלת, סוגר אותה בקפידה, מה שבטוח בטוח. אחר כך הגיף את התריס, וניגש לעיין שוב בתזכיר - תוך כדי חשיבה מאומצת. האפשרות שמדובר ברצון לאיים בדרך זו על הדיפלומטים האמריקאים הורדה עד מהרה מעל הפרק, נותרה רק ההשערה שמדובר באמירה כלשהי, רמז שעליו לפענח.
הוא הפך את העיתון, תר אחר רמז שיוכל לשפוך אור על התעלומה. לאחר חיפוש קצר מצא את מבוקשו: הספרה 5 נכתבה בצד הדף, בעט שחור שהתמזג היטב עם הכתבה.
חמש, חמש, מה זה אומר? אולי ינסה לצרף כל מילה חמישית?
בתחושת הרפתקנות קלה, תוך כדי שהוא אומר לעצמו שהוא כשרון בלשי מבוזבז, ניסה ג'ימי לכתוב כל מילה חמישית בכתבה, אך לא גילה דבר.
בייאוש מה הניח את התזכיר בצד, בעודו מבטיח לעצמו שישוב אליו בהמשך. אם יש כאן רמזים, האדם ששלח אותם יאלץ לחשוב כיצד להעביר לו אותם בצורה ישירה יותר.
בשעה אחת בצהריים נשמעה נקישה על דלת המשרד ורולנד מזכיר השגרירות נכנס עם מגש פיצה, "החלטת לפנק את עצמך?" שאל בחיוך.
"אני? מה פרוש?", אמר ג'ימי במבט תוהה.
"לא הזמנת פיצה?"
"אין לי זמן לעצמי, רולנד", השמיע ג'ימי אנחה, "איך הגעת למסקנה שאני הזמנתי?"
"אוקי, השליח אמר שזה עבורך". רולנד הניח את המגש על שולחן העץ.
ג'ימי ביקש ממנו לקחת את המגש למטבח ושהוא מוזמן לאכול ממנו בעצמו.
רולנד נכנס שוב כעבור רגע, המגש שוב בידיו.
"כן, רולנד, אני עסוק כרגע, לא הבנת שהמגש צריך להיות במטבח?"
"הבנתי ג'ימי היטב את הוראתך, רק שיש כאן משהו מוזר".
"טונה במקום גבינה? סיגר קובני במקום פטריות?" התבדח ג'ימי והתרומם ממקומו, ניגש אל מגש הפיצה.
"חמשה משולשים? השליח לקח שלושה?" התלוצץ ג'ימי לאחר ששלח מבט קל אל המגש, "עזוב, בסך הכל פיצה. תניח במטבח ואם לא בא לך לאכול אבין אותך. באמת משונה הסיפור הזה".
רק לאחר שרולנד יצא ממשרדו, חש ג'ימי כיצד הזיכרון מציף את מוחו. חמש! חמישה משולשים!
המספר הזה רודף אחריו היום.
"רולנד, חזור הנה עם המגש בבקשה", אמר בקול רם, "מיד! ואל תאכל את הפיצה, אני צריך לראות משהו".
רולנד המופתע שב על עקבותיו, "החלטת שאתה כן רעב?" שאל בקול מתגרה.
סבר פניו של ג'ימי נותר רציני, "אנא השאר כאן את המגש וצא מהחדר, אני צריך לבדוק משהו. וקח לך שני משולשים", הוסיף בנדיבות, שולף שני משולשים מהמגש ומניח אותם על גבי צלחת קרטון שהיתה במשרדו.
את מפיות הנייר שבאו יחד עם הפיצה הוא צריך לבדוק, כמו את יתר המגש.
