שיטוט במחשבות ומחשבות על שיטוט
בשלושה בדצמבר 2014, היום שבערבו טסה בתי שירה לאוסטרליה, לטיול הגדול של אחרי הצבא, התחלתי במסע שוטטות בשולי הארץ. המזוודה שלה כבר הייתה ארוזה, והיא העבירה את הזמן עם חברות. הייתי במתח. בתי הבכורה נוסעת לחו"ל לארבעה או לחמישה חודשים, 'עוד נראה אימא'.
כדי להפיג את המתח ולהעביר את הזמן החלטתי לפתוח במסע מקביל, לשוטט ולכתוב על כיכרות בכל מיני מקומות; 'ישר מן הכיכר' או 'בעיקר כיכר' או 'תשע בכיכר'. מאז ומעולם אני משכימת קום ובכל בוקר בשעה תשע כבר אוכל להגיע לכיכר אחרת, אראה את הערים מתעוררות, אשוטט בין אנשים וכיכרות, אתן למחשבות לשוטט, ונראה מה יצא. כמו שיש ז'אנר של 'נאומי כיכרות', אני אפתח ז'אנר פסיבי: 'רביצה בכיכרות'. אשב לי בכיכרות ואקשיב. אהיה הזבוב על ספסלי הבטון של מרכז העיר.
מה אני חושבת כשאני חושבת 'כיכר'. לו הייתי איטלקייה הייתי ודאי נזכרת באיזה רומן נעורים מרגש שהיה לי בכיכר סן מרקו, הייתי אומרת שכשאני חושבת על 'כיכר' אני חוזרת במחשבותיי לנשיקה הראשונה. אבל אני, עירונית ישראלית שכמותי, במבחן אסוציאציות אני נזכרת בכיכר אחרת. הכיכר בקריית שמונה. פגשתי אותה פעם אחת ויחידה בחיי, בתחילת יוני 1982, ערב מלחמת לבנון.
הייתי אז בחלקו האחרון של קורס מאבחנות פסיכוטכניות שהוקדש לסיורים בכל מיני גדודים ויחידות בגבולות, כדי שנוכל לראיין חיילים קרביים. בערבו של יום חם של תחילת הקיץ הגענו לקריית שמונה, טיילנו בכיכר המסחרית הגדולה שכמותה לא הכרתי, כיכר שבליבה בית קולנוע. אולי כי זו הייתה מין חופשה בת כמה שעות מהקורס הצבאי המלחיץ, אולי משום שהרגשנו את סיומו של הקורס הקשה והארוך הזה, הכיכר הזאת נצרבה בתודעתי כמושא ערגה. בלי לדעת דבר על חשיבות 'הכיכר העירונית' ועל 'הארכיטקטורה האורבנית בת ימינו' – בשנים הבאות הפכה הכיכר הזאת עבורי למושא געגועים. מין דימוי כזה נחרת בי של כיכר עיר, פיאצה, שמסמלת חופש או פסק זמן מעקת היומיום, מקום להיזכר ולהתגעגע. אפילו עכשיו, כשאני מקליטה את הדברים האלה ממרחק של יותר משלושים שנה, כך אני חושבת על הכיכר של קריית שמונה.
אל הכיכר הזאת, זאת שראיתי פעם אחת ויחידה בגיל שמונה עשרה, דווקא אליה רציתי לחזור, והיא זו שהייתה לי בראש כששירה טסה לאוסטרליה וכשאני התחלתי לחשוב על שיטוט בכיכרות.
***
באותו ערב, בכיכר של קריית שמונה, ישבנו עד שעות הלילה המאוחרות במסעדה, או בבית קפה או שאולי הייתה זו סתם פיצרייה. אני זוכרת את הצחוק של מיכל ליד השולחן. הזמנו מכל טוב לחגוג את סיום הקורס.
אבל למוחרת בבוקר הודיעו לנו על שינוי פתאומי בתוכנית; חוזרים מייד לבסיס שבמרכז הארץ. בדרך שמענו ברדיו שהתחיל מבצע צבאי. כך בעצם הסתיים קורס מאבחנות, מחזור חורף 1982. החבר של מיכל נהרג ביום הראשון למלחמה.
בימים הבאים שיבצו אותנו בבהילות בלשכות הגיוס. אותי שיבצו ללשכה בתל השומר. בחודש הראשון שלי בלשכת הגיוס קיבלתי שמונה עשר גימ"לים. פיתחתי אלרגיות שונות ומשונות והשנאתי את עצמי על חברותיי שראו בי משתמטת. באופן פואטי חשבתי שבעצם אני מפתחת אלרגיה למלחמה, המלחמה הראשונה של בני המחזור שלנו. אלה היו ימים קשים. במחשבותיי חזרתי לכיכר של קריית שמונה כאל מקום מנחם.
***
עכשיו אני יושבת בכיכר העיר באופקים ומקליטה את עצמי. שעת בוקר. אני רואה עצים גדולים, אולי עצי צפצפה. מולי עצי דקל גבוהים. אני מתארת לעצמי שהרבה שנים הם פה, צמחו ביחד עם הכיכר. חנויות נפתחו, חנויות נסגרו, והדקלים התמידו והיתמרו מעל הכיכר. כל החנויות שסביבי הן בנות קומה אחת, וסביבן בנייני שיכון שאינם מפריעים לשמיים, כי העיקר כאן הוא השמיים.
גם בקריית אונו הייתה פעם כיכר מהסוג הזה. כשבאנו לגור שם ב־2001 זו כבר הייתה שירת הברבור שלה. מהר מאוד היא הוחלפה בקניון קריית אונו. וכבר אין איפה לשבת ולהרהר מתוך עצלות. בקניון קונים או אוכלים. קניון זה לא מקום להגות.
הלוואי שיהפכו בחזרה את כל הקניונים לכיכרות, שיהיו בתי קפה, שיהיו יונים או שלא יהיו יונים, שהאנשים יחלפו על פניי בהליכה איטית בדרכם משום מקום לשום מקום, כמו האנשים החולפים כעת על פניי בעיר אופקים.
כיכר כזאת ראיתי גם בירוחם, בקריית מלאכי, בקריית גת, בנתיבות ובאור יהודה. כנראה, פעם היה מודל אדריכלי כזה ששוכפל בכל רחבי הארץ, ומישהו אולי חשב שזה שחזור של האגורה האתונאית, כיכר העיר השוקקת שהכול נגזר בה.
אבל רוב הכיכרות שאני עתידה לפגוש בהן בשבועות הבאים של חורף 2015 יהיו כמעט ריקות.
***
מכיכר לכיכר הלך והתחדד אצלי הרעיון. אני אהיה מין 'משוטטת בשכיבה', ברביצה על הספסל בכיכר העירונית. אני מעדיפה שכיבה על ישיבה, ישיבה על עמידה, עמידה על הליכה. בכל בוקר אסע לכיכר אחרת ואשתרע על הספסל שבכיכר ואדבר לעצמי את מה שאני רואה.
אשכב לי בכיכר בשלומי או בקריית שמונה או בערד או בעוד כמה עשרות כיכרות, אני מניחה שיש עשרות כאלה, ואקליט את מה שאני רואה. אני מתארת לעצמי שזה יישמע בערך כך:
בוקר טוב, השעה תשע, בוקר אביבי בכיכר היפה בעיירה שלומי. החנויות שאני רואה סביבי הן מספרה, מכון לטיפוח ציפורניים, טמבור, פירות יבשים, מכולת קטנה, טוטו, לוטו, מפעל הפיס ומין מזנון כזה שהוא החנות הכי הומה בכל כיכר.
ליד הטוטו יש כמה שולחנות, וסביבם, בשמש הנעימה, יושבים גברים. אחד שותה בירה, אחד שותה קפה, חזות מזרחית כיאה לעיירות פיתוח. כעת עוברת אישה שלובשת מכנסי ג'ינס וז'קט ג'ינס והודפת עגלת תינוק. יש גם בנק בכיכר, לא, בעצם אין בנק, יש סניף דואר, באחת הצלעות של הכיכר יכול להיות שיש סניף דואר.
אני מקווה שיש כיכר בשלומי.
וככה אתאר את הכיכרות האלה במשך כמה שבועות, החיים בכיכר העירונית בשולי ישראל.
***
דצמבר 2014, זמן נפלא לטייל בדרום ואולי לפעמים גם בצפון. 'משוטטת בשכיבה' זה אולי משהו שעלול לעצבן את העוברים ושבים או את המשטרה. אולי חלק מהתושבים שומרי מסורת, ופתאום אישה רובצת על הספסל באמצע העיר כמו היה זה הדשא שלפני הספרייה באוניברסיטת תל אביב. אני לא יודעת לתאר בשפה ארכיטקטונית, אבל אני יכולה לספר על צבעים, על עצים, על אנשים. להקשיב לקולות. אני יכולה להגיד למשל שספסל העץ הוא חום או עשוי אבן, המסעד שלו ממש לא נוח, הוא בנוי בזווית לא הגיונית, ובגללו או בזכותו אעבור לשכיבה. אני מניחה את התרמיל מתחת לראש (בקריית מלאכי, עוד אגלה זאת, במקום ספסלי עץ יש ספסלי אבן, הם חלק מהכיכר. בעצם הם לא ספסלים אלא מין משטחים לכל אורך הצלעות של הכיכר. הרביצה שם תהיה לי נעימה במיוחד).
מדי פעם יתיישב לידי מישהו, ירצה לדבר, אולי יבוא לראות למה האישה המשונה חושבת שזה חדר השינה שלה, או שאולי בעצם היא לא מרגישה טוב. היי, גיברת, את מרגישה בסדר? (בעוד כמה ימים זה באמת יקרה לי - מילה במילה - בכיכר של קריית גת. פתאום הגיע אחד, אבי פחימה, התיישב לידי ופתח בשיחה בעודי שותה תה ומתחממת בשמש החורפית).
נדמה לי שאני יכולה לשבת במשך שעות בכל אחת מהכיכרות. לפעמים אשלוף את המחשב ואעבוד קצת. אתקן הערות שוליים באיזה מאמר או אבדוק עבודה של סטודנט. אולי אאמץ לעצמי עיירה קטנה דרומית, למשל מצפה רמון, ירוחם או יישוב שאני עדיין לא יודעת מהו, ושם אשב לי במזנון קטן בכיכר, תמיד באותו מזנון, ואשכור חדר בדירה לא רחוק משם, וזה יהיה כיף גדול, זה נראה לי מרחב עבודה נעים מאוד.
נראה לי יותר מעניין לנסוע בכל פעם למקום אחר, לקחת את הרכבת ולנסוע עד לתחנה הסופית, וככה אמפה את כל הכיכרות של ערי הפיתוח ואבחר את הכיכר שאני הכי אוהבת ואתאר את כל האנשים בכיכרות האלו ואולי גם קצת אטייל בסביבה לקבל תחושת מקום ואספר גם את השיכונים. אבל תמיד תמיד אתחיל מהכיכר.
***
פתאום אני נזכרת שגם בחולון, בעיר שבה גדלתי מגיל שנתיים עד גיל עשרים ואחר כך מגיל שלושים עד ארבעים, גם בחולון יש כיכר וייצמן, בכלל שכחתי אותה. גם היא כיכר פנימית כזאת שבילדותי ביליתי בה לא מעט. גם אליה אחזור. אולי אמפה לא רק את הכיכרות של הפריפריה, אלא את כל הכיכרות העירוניות המרכזיות שבארץ, כולל מרכז שוסטר ברמת אביב גימ"ל ואפילו את כיכר המדינה. בטח מישהו כבר טרח והכין רשימת כיכרות מוסמכת, ואני אעבור באופן שיטתי מכיכר לכיכר.
לפעמים אקשיב לאיזו שיחה ואדווח. אהיה מין מלשינון כיכרות כזה, אלשין על מי שבמקום ללכת לעבודה יושב בכיכר, על מי שאין לו עבודה ולכן יושב בכיכר.
וככה יעבור הזמן עד ששירה תחזור מאוסטרליה.
***
בעידן שלנו השיטוטים מקבלים כל מיני פנים וצורות. הייתה תקופה ששוטטתי וירטואלית ביישוב אשכולות שבדרום הר חברון. זה היה אחרי ששירה החיילת עשתה שבוע ביישוב הזה כחלק מ'הגנת יישובים' (הגנ"ש). באתי לבקר אותה ואחר כך למדתי על היישוב המסקרן הזה במשך שנתיים דרך אתר האינטרנט שלו ודרך הפייסבוק. הכרתי את ימי ההולדת, החגיגות, הטקסים וימי האבל של התושבים, את הבעיות הבוערות ואת חיי היומיום של היישוב הקטן.
אבל היו לי שיטוטים אמיתיים גם במקומות אחרים. הצטרפתי לשיטוטים של מחסום וואטש וראיתי מקרוב את 'השטחים', את עמק בית דיג'אן היפהפה, המוריק בחורף. אני משוטטת כמעט מדי שבוע במאה שערים שליד המכללה שבה אני מלמדת. אבל עכשיו אני מתעניינת בפריפריה יהודית־ישראלית. לא חרדית במיוחד ולא ערבית.
אני מרגישה דחף עצום להתחיל לשוטט ברגע זה.
***
כשאני חושבת כיכר אני מרגישה טוב.
קודם כול כי יש בה עיגוליות, למרות שהכיכרות שראיתי היו, אני חושבת, מרובעות. יש משהו יציב, בסיסי, במבנה הכיכרתי הזה. הוא מקיף אותי, הוא מכיל אותי. אני יושבת לי באמצע, מוגנת, ויש בכיכר העקרונית הזאת חמימות אנושית, ככה אני מרגישה, ויש חמימות של השמש כי הכיכרות האלו חשופות, אין בהן הרבה צל, משום מה גם כשהקימו את הכיכרות במקומות מדבריים לא הצלו עליהן, הצלו רק בשוליים במין גגונים או סוככים שהקימו מעל חנויות בנות קומה אחת. בדרך כלל אין עצים רחבי צמרת שמחפים על הכיכר.
אז יש הרבה שמש, ויש הרבה שמיים, וזה כשלעצמו עושה לי הרגשה טובה.
***
מחשבה קצת פואטית: אני נוסעת לפריפריה, לצדדים של ארץ ישראל, אבל אני רוצה להגיע לכיכר העירונית, למרכז של השוליים. אני כל הזמן מתמגנטת למרכז, אפילו, ואולי דווקא, כשאני נוסעת לשוליים. אולי זו נטייה אנושית. אולי זו נטייה עדרית. אולי זו נטייה של מי שגדל בעיר.
***
דבי, שהיא סוציולוגית ואנתרופולוגית (חוקרת את הקהילה הפיליפינית בישראל) הציעה לי להיפגש עם אנשים שמתמחים באנתרופולוגיה אורבנית. 'זה בול מה שאת עושה', היא אמרה לי, 'והם יוכלו לתת לך כלים'. היא גם מציעה לי כל מיני דגמים שהמציאו סוציולוגים, משהו בדומה למה שאני רוצה לעשות. אני מסרבת. אני לא רוצה להשתמש בתבניות של אחרים. דבי מבינה אותי.
פעם הייתי שמחה למצוא שם וכותרת לכל מיני תופעות בעולם, להישען על תאוריות של אילנות גבוהים. אחרי שישה ספרים מדעיים שכתבתי ואין ספור הערות שוליים, אני מרגישה שלתבניות ולשמות יש כוח מזיק ומצמצם. אני רוצה לשמור על רפיון אסוציאטיבי. הלאה הכוח הממשטר של הכתיבה המחקרית, הלאה תאוריות מושכלות שהגו אחרים.
***
לפני כעשרים שנה נסענו ליער ביריה. הלכנו ברגל, טיול טבע, ואחר כך הגענו ליישוב ביריה. פגשנו אנשים שעלו ארצה בשנות החמישים, ומאז הם מתגוררים במקום. הם סיפרו לנו שמעולם לא היו בתל אביב. התפלאנו. מה כבר המרחק מביריה לתל אביב.
אבל עכשיו אני חושבת: יש בתל אביב הרבה אנשים שמעולם לא היו ביישוב ביריה.
ואיך שלא מסתכלים, זה בדיוק אותו מרחק.
***
אני מזהירה את עצמי לפני צאתי למסע השוטטות שאני מדמיינת: הרעיון של לדמיין מקום ואז להגיע אליו עלול לגרום לאכזבה. המקום שבדמיון עשוי להיות הרבה יותר חזק וערב מהמקום שבמציאות.
***
אני אישה בת חמישים ואחת באמצע הליך של להיות פרופסור חבר במכללה האקדמית הדסה בירושלים, בחוג לפוליטיקה ותקשורת. שנים רבות של כתיבה מחקרית מרוכזת, כל יום כל יום, בלי לראות בלי להיראות, ההשתקעות בעולם הפנימי, בעולם של מאגרי המידע. שנים רבות הייתי 'משוטטת של מאגרי מידע', והם ריתקו אותי, אבל עכשיו, אחרי עשור כזה אולי הספיק לי לשוטט בין המילים הכתובות והרעיונות המופשטים, והגיע הזמן לצאת החוצה ולראות מקומות ולראות אנשים ולא להתכוונן לכלום ולראות מה יקרה. זו תהיה מנוחה שלמה לגוף היושב קפוא מול המחשב במשך שנים, לאצבעות המקלידות, אתן לרגליים ללכת במקומן.
***
איכשהו יצא שבעוד שלושה חודשים, בצירוף נסיבות פלאי אחרי שהתחלתי את המסע שלי, החליטו שיהיו בחירות בעוד שלושה חודשים, ובאמת מבחינה סוציו־אתנוגרפית־פוליטית זה זמן נפלא לטייל בארץ ולכתוב אחר כך את רב המכר 'דליה משוטטת בארץ שלושה חודשים לפני בחירות 2015'.
אני לא מצליחה לוותר על התכליתיות.
אבל הפעם אני מבטיחה לעצמי שזה לא יהיה ספר אקדמי. זה יהיה הספר שלי.
***
לפני זמן מה ביקרתי בבית שנולדתי בו, בפאתי שכונת התקווה. לא ביקרתי בו מאז הייתי בת שנתיים, ארבעים ותשע שנים חלפו. הבית הזה נמצא מעל כביש איילון, לשעבר נחל מוסררה, שהיה עולה על גדותיו בכל חורף. כיום, כל הדוהר בנתיבי איילון חולף על פניו. זהו בניין גדול ומכוער, וכביסה תלויה בכל הקומות ונראית למרחוק. כשאני נוהגת באיילון אני תמיד מנופפת לכביסה שמתנופפת. מזכירה לבניין הזה שאנחנו מכירים מילדות.
אבל בביקור במקום לא הצלחתי להיכנס לדירה עצמה. עליתי בחדר המדרגות החשוך תשעים מדרגות. הדירה הייתה נעולה ולא היה בה איש. לפני ארבעים ותשע שנים גרנו כאן בחדר על הגג.
עוד לפני שהיו לי מילים, צפיתי בתל אביב מלמעלה.
אבל עכשיו אני רוצה לצפות מקרוב.
