פרולוג
ארמון פונטנבלו, צרפת, שנת ה'תק"ע 1810 למניינם
עמודי הספרים שהתנשאו באולם־הספרייה הרחב, מילאו את חלל האוויר בהשראה בניחוח צרפתי.
מישל דה מונסי צעד בשאננות, אפו הארוך מתנשא אל על, לצד קיסרו הנערץ נפוליאון הראשון.
זקוף ומהורהר הביט נפוליאון בונפרטה לכל עבר, תר אחר הכריכה עם האותיות המסולסלות. צעדיו נבלעו בשטיח הרך שספג את הד פסיעותיהם, לבוש היה מכנסי מלוכה לבנים, חולצה לבנה, ועליה מקטורן קטיפה מהודר עם כפתורים וכתפיות מזהב. הילוכו המרושל בכוונה תחילה הוסיף משנה־תוקף להוד המלכות, מלכות אותה יש טוענים שניכס לעצמו בכח.
"הנה הספר", אמר לו מישל דה מונסי, "האם הוד מעלתו ירצה שאביא לו? אני גבוה יותר".
"רק ארוך יותר, מישל", אמר נפוליאון.
ישראל, מגדלי סקופ, ה'תש״ע 2010 למניינם
חדר הוועידה הרחב מוצף באור כחלחל בהיר. הנורות המודרניות מובלעות היטב בתקרה המעוצבת בפסים ארוכים וצרים, המכונה בפי המעצבים 'תקרה צפה'. האור המשתקף על גבי השולחן המתכתי משווה לו מראה של אגם מלאכותי קטן, קסום.
תומר אהרונוביץ היושב בראש השולחן מחכך את כפות ידיו זו בזו בהנאה.
״זו הייתה עסקת המאה, צ'רלי! איך הוא הסכים לכל התנאים שלנו. והכל באדיבות צרפתית טיפוסית. אתה גדול!״
צ'רלי מתרומם מכיסאו ומניח ליד תומר את התשורה שאיל ההון הצרפתי קלוד אנטוניו פרנסואה הביא: ״אין כמוך, בוס. לא מכיר עוד אנשים גאונים שיכולים לנהל משא ומתן קשוח כזה״.
תומר פורץ בצחוק עמוק, מוחא כף לעצמו. כפות ידיו השמנמנות אוחזות את המתנה העטופה.
״עטיפה מעניינת, צ'רלי. האין זאת? נראה ציור מקורי״.
״רוצה שאוריד את העטיפה? אני זהיר יותר״, אומר צ'רלי באיטיות.
״אינך זהיר יותר ממני. זה פשוט תפקידך, צ'רלי. בבקשה״.
צ'רלי מסיר את הדבק האוחז את העטיפה בשני קצותיה. התמונה נפרשת על השולחן.
״נראה קיסר צרפתי. מעניינים הצרפתים. מה יש בקופסה, צ'רלי?״
הקופסה מהודרת, מצופה בקטיפה אדומה.
צ'רלי פותח בזהירות.
הנוכחים בחדר, שלושה במספר, לוטשים עיניים סקרניות בתכשיט המונח על מצע מוזהב.
״מדובר בטבעת חותם, בוס. לפתוח?״
״כמובן״.
״זה הקיסר הצרפתי שבתמונה, בוס. הוא נמצא גם בחותמת שבטבעת. מדובר בקיסר שהיה בעל השפעה אדירה בזמן המהפכה הצרפתית״.
״הדיוקן נראה לי מוכר מגבינת השמנת. אתה מתכוון שמדובר בנפוליאון?״
״כן. נפוליאון בונפרטה. התמנה לקיסר צרפת לפני יותר ממאתיים שנים. עד היום הצרפתים שומרים לו אמונים. דמות יוצאת דופן, אדם דגול, מדינאי, בעל חכמה מזהירה וכושר מנהיגות יוצאים מהכלל. הוא...״ צ'רלי רוצה להמשיך בתיאוריו המלבבים, אך בעיטה קטנה מתחת לשולחן גורמת לו להפסיק לדבר.
דני מרציאנו, עורך הדין ויועצו המשפטי של תומר אחראי לבעיטה.
צ'רלי נועץ בו מבט שואל.
מרציאנו רומז לו לשתוק ולהביט לכיוונו של הבוס.
תומר אהרונוביץ סמוק כולו, מוחה את הזיעה ממצחו.
הוא העיף את תמונת הדיוקן על הרצפה.
״הייתי מעדיף להשתמש בציור הזה לניקוי חלונות״, הוא אומר בקול רם, אגרופו הקמוץ מוטח על השולחן בזעם.
״נפוליאון בונפרטה? זו המתנה? טבעת חותם של הקיסר המטורף?! תזרוק את הדבר הזה לפח!״
״מדובר בפריט יקר ערך, בוס״, אומר צ'רלי בחיוך רחב, עיניו חומדות את הטבעת במבט ארוך.
תומר שותק.
למשרד נכנס במפתיע שחר קרני, העוזר הנוסף. מנופף במעטפה עבה. ״דואר רשום. מבית המשפט האזורי״.
״תן לדני את המעטפה, שחר. בוא תתקרב, תראה את המתנה שקיבלתי בעסקת הסטארט אפ הגדולה של השנה״.
״פששש... מה זה?״ עיניו של שחר נפערות בחוסר אמון. טבעת החותם הפתיעה במקוריות שלה גם אותו.
צ'רלי מוחא כף אל כף: ״מדובר בדיוקנו של נפוליאון, שחר. מכיר את הקיסר הצרפתי הנערץ? נפוליאון היה מנהיג דגול, בוס״, צ'רלי פונה לתומר, ״אם תשתמש בטבעת החותם הזו, תהיה לך חותמת איכותית ונדירה״.
תומר הופך בדעתו.
״אני רוצה חותם כזה״, הוא אומר לאחר מחשבה, ״רק תחפש אנשי מקצוע טובים, הטובים ביותר. תגיד להם שישאירו את הכובע של נפוליאון ואת הלבוש שלו, ורק את דיוקן פניו יחליפו. אני רוצה את הדיוקן שלי על הטבעת״.
קידה קלה עונה לו בתגובה: ״כן, הוד מעלתו, נפוליאון השני״.
״בראוו. נפוליאון השני. אני אוהב את זה מאוד״, מוחא תומר כפיים, ודני מרציאנו מעקם את פרצופו במורת רוח.
הוא אוסף את הניירות.
״תצטרך לעדכן את החותמת שלי, דני יקירי. מהיום אני והחותם שלי נקראים נפוליאון השני״.
״כן, הוד מעלתו״, דני מתאפק לא לצחוק, ״שבוע הבא יש לכבודו דיון נוסף במשפט, אני צריך לדבר עם סגל עורכי הדין, צריך להכין טיעונים טובים להגנה. נשמח לקבוע עם כבודו פגישה למחר״.
״גם כן, המשפט הזה״, נאנח תומר, ״אני, תומר אהרונוביץ, לא מתכונן להיכנס לכלא. גם לא אם זה כלא עשוי זהב. אני אצא זכאי במשפט, דני. אתה שומע? לא חושב לוותר״.
״קוד נפוליאון מדבר״.
״אני מבין שהצלחת?״
״כן, מיסייה, התכנית הגאונית שלך מצליחה״.
״מעולה, אני טס עכשיו. תעדכן אותי בכל התפתחות״.
״אעדכן. בונז'ור״.
כעבור מספר חודשים, שכונת מקור ברוך, ירושלים
״מחר יש לחננאל מסיבת סיום מסכת״, ברכה עמדה בפתח המטבח, ידיה על מותניה.
״יופי, איזו נחת״, אבירם נאנח בחיוך.
״אני רוצה להכין עוגה. רק שחסרים לי מספר מצרכים, והכסף במעטפה נגמר. אני יכולה לקחת כסף מהמעטפה של התשלום לחברת חשמל?״
״כבר שילמתי היום״, הפעם האנחה לא מחויכת.
״נו, טוב. יש באפשרותך לתת לי כסף? במכולת לא מסכימים שנקנה בהקפה עד שנשלם את החוב״.
״אין לי״, הבעת פניו של אבירם הביעה צער.
״אולי קצת? אכין עוגה פשוטה יותר ממה שתכננתי״.
״יש לי כסף. רק שהוא לא שלי״, אבירם הצדיק שלה אינו נוהג לשקר.
״כסף? לא שלך?״ נדרכה ברכה.
״כן, שם. בקופסה של האתרוג. תסתכלי בזהירות״.
ברכה ניגשה לוויטרינה, פותחת בזהירות את הקופסה.
ערימת שטרות של מאה דולר, עטופים, קשורים בנייר רחב, עליו מוטבע סמל של קיסר צרפתי.
״מה זה, אבירם? מהיכן כל הכסף הזה? זה נראה בדיחה לא מוצלחת כלל!״ הילדים באו והקיפו אותה בלחץ מסוקרן.
״הכל בסדר, ברכה. לא צריך להיכנס ללחץ. איש אחד הביא לי את הכסף, הוא רוצה שאחתום איתו על הסכם לפתיחת כולל. כמעט חתמתי. לבסוף החלטתי לדחות את החתימה למחר. הוא התעקש להשאיר אצלי את ערימת הדולרים. אני רוצה להתייעץ עם הרב קודם״. אבירם דילג על התיאור איך האיש הוביל אותו בדיבורי סחור סחור עד שנתן לו חתימה המאשרת שקיבל ממנו דולרים למשמרת.
ברכה שלחה את הילדים לחדרם ואמרה בקול נמוך: ״אני חוששת, אבירם. כל הסיפור לא נראה לי. לך לשאול את הרב עכשיו״.
״עכשיו? את יודעת, בשעות הללו יש תור ארוך״.
״לא משנה. תסביר לגבאי שמדובר בעניין דחוף״.
בינה יתירה ניתנה לאישה. אבירם הנהן בראשו, נטל את כובעו ופנה לכיוון הדלת.
״אבירם?״
״כן?״
״קח את הכסף איתך, אל תשאיר אותו כאן לרגע״.
״למה? האיש שנתן לי את הכסף אמר לי לשמור אותו בוויטרינה״.
״אאההה... אם הוא אמר לך, אז זה יותר חשוד בעיני. קח איתך את הכסף לרב, ותשמע ממנו מה לעשות״.
אבירם נטל את ערימת השטרות בזהירות, והניח אותה בכיס החליפה הפנימי.
״אני בלחץ מהסיפור, אבירם. תעדכן אותי מהר״.
״אשתדל״.
הד פסיעותיו המתרחק נשמע באוזניה כקריאת קרב.
פרק 1
נעלי הרודפים אחריו משמיעות רעש קצוב, המשתווה בדמיונו להלמות ליבו הדופק בפראות. הוא שומע גם את נשיפות הרוכל ומלוויו מתקרבות ומתרחקות לסירוגין.
אפי רץ בכל כוחו. יש לו יתרון קל - הוא צעיר מהם. יש לו חיסרון בולט - הוא רעב, עייף ויגע.
הוא שומע את הנאצות שלהם, את הגידופים. ומחשבה מתריסה חולפת לה במוחו: ״אשכול ענבים אחד. מה הסיפור?״
הוא נכנס לתוך סמטה, ומשם לעבר רחבת אספלט שנראית כמו חניה של מרכז מסחרי. בפנייה ימינה הוא מבריח חתולה שחורה מנומנמת הרובצת בנוחות על גבי ערימת אשפה מצחינה. מולו עומדים שני פחים עמוסים, וביניהם יש מקום צר להידחק.
הוא מתעלם מהסירחון ומהקונוטציה השלילית שהזבל מעורר בו, ונדחק בין שני הפחים, מבריח תוך כדי מספר חתולי שמנת.
אפי מביט בידיו. אשכול הענבים ש'סחב' מהדוכן שבקצה השוק הפך למיץ תחת רגלי הרודפים אחריו.
לקח, לקה, ולא נהנה.
הוא עוצם את עיניו, מניח לדמעות לזלוג מהן בחופשיות.
מתוך הדמעות הוא שומע אותם מחפשים אחריו, מדיבוריהם הוא מבין שמדובר בענבים יקרים - יבוא אישי מספרד, לדבריהם, זו לא הפעם הראשונה שהוא גנב. הם משקרים. הוא מסתובב ככה כבר מספר ימים. בודד, עזוב ומיואש.
מול עיניו עולה דיוקנו של אבא שלו. הוא רוצה לא לחשוב. לא להיזכר.
הבית הטוב שלו נראה לו זיכרון רחוק, ונצבע בזיכרונו בתערובת של אהבה־שנאה.
הוא נזכר בבוקר ההוא, כשאבא שלו זעם על השרשרת והעגיל. זו הייתה הפעם הראשונה שאבא הביע בקול את מורת רוחו. אפי לא ניחש שבתוך ליבו של אבא, שהיה נראה כועס וחסר אכפתיות, היה חשש כבד שאפי ישפיע על אחיו הקטנים.
אפי לא חשב מחוץ לקופסה שלו. הוא רק רצה ללכת אחר נטיות ליבו שדחפו אותו לקצה.
אחר כך, כדי להכעיס את אבא, ערבב בכוונה מול עיניו את התבשיל החלבי שהכין לעצמו בכף בשרית.
אבא שלו לא שלט על כעסו. הוא הביט באפי שלו, הילד שהפך לנער מרדן; זקוף בלורית, מבטו מתריס, וליבו שובר כל דבר שבקדושה.
״אתה — אתה נורמלי? מה אתה עושה?״
״זה בכוונה. אף אחד לא יחליט בשבילי! אני אעשה מה שאני רוצה כאן. זה הבית שלי״.
אבא שלו לא ראה אותו. הוא לא חשב שאפרים שלו שעומד ככה, זקוף, רופס ורועד בלב, ממתין לחיבוק אוהב שימחה את כל פשעיו, יותיר רק את האהבה בלי תנאי.
ואפי לא חשב שאבא שלו, שעומד לפניו זועם וכועס, בסך הכל פוחד. הוא לא הבין שאבא שלו יודע שלהוללות יש יכולת לסחוף ולהוריד את כל עמל החינוך והיגיעה של אחיו.
״צא מכאן, אפרים. אתה שומע? איך אתה מעז?״
אפרים לא שמע את הקול הרועד של אבא.
אבא לא ראה את דמעות הלב של אפרים.
הוא נדחף החוצה, רועד מזעם ומפחד, אל הלא נודע.
הוא לא שיער שאבא שלו, הרב ראובן לוי, קרס מיד עם צאתו מהבית על כיסא העץ הנוקשה ומירר בבכי במשך שעה ארוכה. בסיומה, חיפש ליבו משמעות לעצב הזה.
״אני עכשיו מבין את הצער שלך, אבא״, נשא הרב לוי עיניים למעלה, ״איך אתה שורד אלפיים שנה? אנחנו רחוקים, גורשנו מביתך ומארצנו בחטאינו. השיבנו ונשובה״.
כעת אפי רק מרגיש את ריח הצחנה, בין הפחים.
כעבור מספר רגעים הוא מתגבר על החשש ומעז להביט החוצה לבחון אם השטח נקי.
רכב שרד נוצץ, משוך בכסף בוהק, מתקרב באיטיות שאננה ומסורבלת לכיוונו.
חיוכם של היושבים המדושנים בתוך הרכב היה לו לזרא.
אילו היו יודעים כמה מצוקה וכאב סוחבים האנשים שמחוץ לתמונת חייהם המושלמת.
אילו.
היושב ליד הנהג נראה איל הון. אחד שיכול לקנות את כל צרותיו ולהפוך אותן לזהב.
אפי מביט בו בתשוקה נסתרת.
הלה, כמו חש במבטו, מביט לכיוונו.
עיניהם נפגשות למשך זמן לא ידוע.
הרכב ממשיך בנסיעה איטית.
אפי חש אכזבה קלה. הודף אותה בבוז.
כעבור מספר רגעים נעצר הרכב, מתוכו יוצא ילד קטן, בידיו טיסן משוכלל.
״הי, אתה, שם בפח? סבא'שלי קורא לך. בוא מהר!״
איך זה להרגיש את עצמך מלוכלך, עייף ורעב, פניך שחורות ובלתי רחוצות, ואתה יושב ברכב שרד מפואר, כזה שלא דמיינת שקיים במציאות, מטנף קלות את ריפוד העור הבהיר היוקרתי?
לעולם לא יֵדע אפי לענות על התשובה לשאלה הזו, על אף שהוא כעת בסיטואציה הזו בדיוק.
הוא יושב בלי תזוזה, משתדל לא לחשוב, ובמיוחד לא לחוש עד כמה הוא אומלל.
הוא בסדר, המצב בסדר, ומה שיקרה רק יהיה טוב יותר.
האיש העשיר שהציע לו להיכנס לרכב משוחח עם הנהג ומחליף עמו משפטים סתמיים, בלתי מחייבים. אפי שולח מבט קל אל הנכד הצעיר היושב זקוף ומתעלם כליל מקיומו.
״הגענו״, הנהג עוצר בפתאומיות.
אפי רואה מולו רחבה קטנה, מרוצפת באבנים כבדות צבעוניות. הוא נושא עיניו אל המבנה שמולם, עיניו נפערות בתדהמה. הוא לא ידע שיש בירושלים ארמונות שכאלה.
הבית פנימה מפואר לא פחות. תלת קומתי; מדרגות בעלות מעקה מקורזל יפהפה; נברשות ענק המפיצות זוהר מסנוור עיניים; רהיטי יוקרה בעיצוב מרשים, עיניו לא שבעות מהמראות.
מיטיבו מורה לו לשבת על כורסת יחיד מעוצבת בחדר האורחים הרחב.
אפי מתיישב, והמארח ניגש למכשיר אינטרקום הקבוע בקיר, מוסווה באמצעות תמונת נוי נאה.
״חנה, אמרי לדורי להגיש לכאן כיבוד. יש לי אורח״.
״מיד״, המכשיר מקרקר בתגובה.
רק אז מרשה לעצמו בעל הבית להתיישב על כורסה זהה לזו שלו, מולו.
אפי בוחן את האדם העשיר, איש חסדו, בלי משים עיניו חולפות על פני הבגדים הבלויים שלו, מרגיש שוב את הבושה, רק בעוצמה גדולה יותר.
״שמך, נערי?״ שואל אותו תומר בקול רך.
״אפי לוי״.
״שמי תומר אהרונוביץ'', הוא מציג את עצמו, ״אני שמח לארח אותך אצלי. רוצה לספר לי מה קרה? האם ברחת ממישהו? הסתבכת?״
אל חדר האורחים הענק מתגלגלת עגלת מתכת המכילה כל טוב. אישה טובת סבר דוחפת אותה פנימה.
״למה היית צריכה לטרוח, חנה? כמה פעמים אני מסביר לך שזה לא התפקיד שלך? לשם מה יש לנו עובדי מטבח?״
״אתה יודע שאני אוהבת לכבד את האורחים בעצמי״.
״הכירי חנה — אפי לוי. בחור שמצאתי בפח. הכר אפי, אשתי חנה. אם תרצה היא תהיה כמו אמא בשבילך״.
אפי מתנשם עמוקות. איך תומר מעז לספר שהוא מצא אותו בפח. וחנה? תהיה כמו אמא שלו?
אמא שלו. הוא ממהר לעפעף. אמא שלו כועסת עליו לאחרונה. היא כבר לא אוהבת אותו.
״זה... כשר?״ הוא מוצא את עצמו שואל, מביט בלהיטות במגש שחנה מניחה לפניו על שולחן נמוך מעוצב.
על המגש מונחת ארוחת בוקר שלמה, כולל מאכלים שלא חלם שהם קיימים.
״אני מקפידה על מטבח כשר. אתה יכול לסמוך עלי״, חנה מחייכת.
אפי לא יודע מהי רמת הכשרות בבית מארחיו. לא יודע אם חנה יודעת מה היא כשרות, אם הוא יודע מה הוא רוצה מעצמו.
הוא רק יודע שהוא רעב.
חנה עומדת ומביטה בו בחמלה, תומר עוקב אחרי כל ביס שלו.
הם לא מבינים שלא מנומס להביט ככה על אדם שסועד את ליבו? התיאבון סר ממנו לפתע.
לחדר האורחים נכנס גבר צעיר גבה קומה, לבושו מוקפד, אופנתי ולא מנקר עיניים.
״שלום אבא, שלום אמא. שגיא אמר לי שיש לכם אורח״.
״אורח פורח. בא אלינו מהפח״. תומר מחייך חיוך רחב, עיניו נוצצות במשובה.
אפי חש שמתחשק לו להעיף את המגש לרצפה ולצאת מהארמון של השוויצרים הללו, בלי לחונן אותם במבט נוסף.
הוא נשאר לשבת. חש עלוב ומסכן.
״לאבא יש לב זהב״, מחייכת חנה, ״תראה איך הוא נראה, הבחור. איך קוראים לך, בחורי?״
אמא שלו מעולם לא דיברה ככה על אף אחד. האם היהירות מגיעה בעסקת חבילה עם העושר?
״קוראים לי אפי לוי״.
״איזה יופי. אפי לוי. תכיר את הבן שלנו — פוקי״.
הוא לא עונה.
״סיימת לאכול?״
״המממ״.
״טוב. פוקי — קח אותו למרכז המסחרי. קנה לו בגדים חדשים. אי אפשר שהוא יישאר ככה. קח את האשראי שלי״.
פוקי סוקר אותו, מבט בלתי ברור חולף בעיניו.
״בוא איתי, אפי. אתה עומד להיות נסיך חדש כאן בארמון״. אף אחד אינו מזהה את הנימה הצינית בה נאמרו הדברים.
ישראל ה'תשכ״ט, 1969 למניינם
זוג נעליים מרופט ניבט אליו מבעד לענפים. לצידו מונח כובע ישן.
נחום נעצר לרגע, בוחן את המציאה בתשומת לב. לאחר מחשבה קלה מתכופף ומרים את הנעליים. בלויות, ישנות מאוד, מדיפות ריח לא מזוהה, ולמרבה הפלא — שלמות.
״נעליים חדשות״, ממלמל בהשתאות, מתעלם מהעובדה שהן בעצם נעליים ישנות מאוד. ״מי זורק ככה בין הענפים נעליים טובות כל כך?״
הוא מביט אל עבר החוטים התופסים את רגליו, שפעם נקראו בשם 'נעליים', וכעת אולי אפשר לכנות אותם בקושי בכינוי 'סנדלים' ומחליט למדוד את הנעליים היפות, המלוכלכות.
מכניס את הרגל בזהירות, ומושך אותה החוצה במהירות, הבוהן שלו נתקלה בחפץ קשה.
נחום בן שש עשרה, אך נראה צעיר מכפי גילו. עיניו הערניות והילוכו הזריז יוצרים רושם ילדותי, אף אחד אינו מתאר לעצמו עד כמה אנליטי הוא אופן החשיבה בו ניחן.
ואכן, בטרם שולף את החפץ מהנעל מחליט הנער הנבון לחשוב לרגע.
אם יש כאן חפץ, ייתכן שהוא בעצם חפץ חשוד, ואם ככה — זה אומר שהנעליים החדשות בסכנה, ואולי גם הוא עצמו.
היה זה אך שנתיים לאחר מלחמת ששת הימים, והמושב בו גר נחום שטראוס — הוקם סמוך לגבול החדש. ניסים גדולים אירעו במהלך המלחמה - שטחה הריבוני של ישראל שולש, ובסייעתא דשמיא לא ביקשו המעצמות מישראל להחזיר את השטחים שכבשה.
מצב רוחו של העם, הן בגולה והן בארץ — שהיה שפוף ומיואש — התרומם במפתיע. הניצחונות המזהירים שחוותה המדינה הצעירה כנגד כל הסיכויים, גרמו ליהודים רבים ברחבי העולם תחושות של רוממות ושמחה על שחסדי ה' עם עמו לא תמו.
באותן שנים החלה פריחה כלכלית בארץ, המשק יצא ממיתון להנעה ולהתקדמות, ובאופן כללי ניכר שינוי לטובה בכל תחום.
ארץ ישראל קיבלה את בניה באהבה, האירה פנים לעם ששב אליה מכל קצוות תבל.
נחום מביט לכל עבר, בעודו מניח את הנעליים בזהירות ושוקל בינו לבין עצמו את המשך צעדיו.
קול התנשפות קלה נשמע מהשביל, מלווה בהדהוד צעדים נמרצים. הוא חש בדריכות העולה בו, וממהר למצוא מחסה מאחורי העץ הרחב.
נער גבה קומה נעצר, וממהר להתכופף את עבר הנעליים.
נחום מחליט לצאת החוצה ולשאול את הנער מי הוא ומה מעשיו, ולברר האם יש לו קשר לחפצים שמצא.
״שלום״, אמר בעודו קופץ החוצה ומנער את בגדיו מעלעלים שדבקו בהם.
״שלום לך״, עונה לו הנער ושלף בתנועה זהירה את הכובע מבין הענפים.
״מי אתה? מה אתה עושה במושב? מה הנעליים הללו והכובע הזה עושים כאן? הם שלך?״ מרעיף עליו נחום את תהיותיו.
הנער מביט בו במבט מוזר. ״אני מרגל״, הוא אומר.
״אתה — מה?״
״מרגל. אני מרגל מברית המועצות. באתי לפה לשם מעקב אחרי מחנה צבאי״, הוא מסביר, מבטאו עילג.
נחום שותק לרגע, מנסה לעכל את הדברים ששמע, ואז מגחך בקול: ״תדע כלל פשוט — מרגל אף פעם לא אומר שהוא מרגל. איך קוראים לך?״
״קוראים לי סאשה. אני גר אצל דודים שלי במושב, אורח ומרגל״.
״איזה מצחיק אתה! הנעליים הללו שלך?״
״כן, הן עוזרות לי פה לעקוב. אני מכניס לתוכן מכשיר מעקב״.
״מי הם הדודים שלך?״
״מרים ובוריס כגן״.
״אה... אני מכיר אותם. אני גר במושב״.
״יפה. טוב לגור במושב. אל תדאג, אחריך אני לא מרגל״.
״אני לא דואג בכלל, סאשה. בוא אלווה אותך לבית של הדודים שלך בחזרה״.
