פתיח
ספר זה נכתב מדם ליבי,
לזכר הנופלים במלחמת יום הכיפורים
ספר זה מהווה עבורי אנדרטת זיכרון לזוגתי האהובה חוה
שנפטרה בפתאומיות ובטרם עת ביום 09.01.2022.
פטירתה הפתאומית הגיעה בדיוק לאחר 50 שנות חיים משותפים ואהבה עמוקה ללא גבולות של זוגיות הורות וחברות.
ספר זה בא לספר את המתרחש לפני הלוחמים ומאחוריהם ולא רק, ספר זה למעשה מגולל סיפור אישי של קצין שלישות לאורך 27 שנים ומביא בפעם הראשונה את סיפורי משפחות הלוחמים המשפחות השכולות הפצועים ואת הנעשה במערכות הצבא הלא לוחמות, אין בספר הזה סיפורי קרבות אש, אך יש בספר זה רגשות הרבה דמעות חוצפה וצחוק.
"מגיע שלב בחיים בו אתה צריך להפסיק לקרוא ספרים של אחרים ולהתחיל לכתוב אחד משלך" - אנונימוס
"הסוד של כתיבת היסטוריה הוא לדעת מה להשמיט" — לורד ברייס
פרולוג
לכולם מתכווצת הבטן כשהם שומעים על פצועי מלחמה ו/או חללים.
שמי שוקי להט אני בן 71 שנים וקצת יותר, אלמן שאיבד את זוגתו לפני שנתיים ימים, אשת אמת ונתינה אם לשני בניי ד"ר גולן להט ו- שניר להט.
במהלך שנים רבות חברים טובים ו/או סתם אנשים שיצא להם להכיר אותי במהלך השנים האחרונות חלקם אף הכיר את אשתי שמעו ממני את סיפור שירותי הצבאי ואף בקשו להבין את סיפור "הסגידה" שלי לאשתי במהלך 50 שנים, כולם עם יחד או לחוד קבעו קטגורית כי אני חייב לכתוב ספר, פשוט חייב אז הנה הוא לפניכם.
את הסיפורים שהיו מונחים בראש והפכו למילים כתובות הם אשר יצרו את הספר כולו, ספר שכתבתי במהלך השנים 2022 — 2024, אחרי הפרידה הבלתי נתפסת מאשתי אשר ערערה את נפשי לחלוטין גם בחלוף שנתיים, חוה נפטרה בטרם עת והיא בת 67 במותה.
חוה אשר סבלה מגיל צעיר ממחלה בשם: c.o.p.d. מחלה דלקתית כרונית שגורמת לחסימת זרימת האוויר בריאות. בין הטיפול התרופתי לכל תקופת החיים מצטרף איסור חמור אחד וברור אסור בתכלית האסור לעשן, חוה הייתה מעשנת מגיל צעיר מאוד עוד כנערה מתבגרת קופסא אחת ליום, הכל תוך ידיעה שהעישון מהווה את הנזק העיקרי להידרדרות במחלה ומסוכן לחייה, להיות מכור זה טבע רע של האדם שום בקשה שלי ו/או של הבנים ו/או של הנכדים לא עזרה.
אין באמור כדי להקטין ולו במעט את הכאב החד הבלתי נסבל גם היום ללכתה. מבחינתי כבר לא היה עוד צורך או סיבה לשבת ולכתוב את הספר.
הספר הוא אוסף של מאורעות אשר חלקם חריגים חלקם משעשעים וחלקם קשים, חלק נכבד בספר אשר מסופר כאן בפתיחות מליאה בגילוי לב וכל האמת כפי שאני ראיתי אותה ואם קיימת פרשנות כל שהיא היא פרשנות שלי ושלי בלבד.
נולדתי בחודש ספטמבר 1952 בעיר הקטנה גבעתיים פחות מ- 60 אלף תושבים אז, גדלתי והתחנכתי בגבעתיים, לאחר בחינות התאמה גויסתי לקורס טיס לגיבוש במחנה שדה דב בתל אביב, אך מיד סולקתי מהגיבוש בגלל החלטה רפואית שנויה במחלוקת זאת מאחר והפרופיל הרפואי נותר בעינו 97 (הגילוי אשר גרם להדחתי מהקורס -כיס מרה מוגדל וכבד נפוח? ??).
שמונה חברה מגיבוש הטיס שהיינו "נפל רפואי" החלטנו משום מה בהחלטה משותפת ללכת כולם לחיל השריון, (לדעתי הגורם המרכזי להחלטה זו נבעה מהערצתנו לשני אלופים- האחד האלוף שלמה להט מפקד הכוחות המשוריינים בסיני והשני האלוף ישאל טל מפקד גייסות השריון) הטירונות שארכה 3.5 חודשים הייתה במחנה רפיח בעזה, בבסיס שנקרא "בט"ר" שפירושו הפשוט בסיס טירונים.
לא הייתי טירון רגיל כמו שלא הייתי חייל רגיל וכמו שלא הייתי קצין רגיל, מה שהיה תמיד נר לרגליי היו מעשי "קונדס" עוד מבית הספר היסודי גם בתיכון ולאורך כל השרות הצבאי הסדיר של שבע שנים שכללו 5 שנים בשרות קבע.
יצאתי לקורס קצינים בגלל עקשנותו של מפקד החטיבה אל"מ טוביה לשם חטיבה 600 של חיל השריון, עקשנות שאני מודה לו עליה עד היום ובכל יום.
הבנות לפני והחיילות אחרי היו אצלי תמיד במקום הראשון דבר שהזיק לי לא מעט במהלך השרות הצבאי ובכלל כפי שאני מספר בספר ולא מסתיר דבר (כמעט), מאז שחר ילדותי ומהיום שעמדתי על דעתי ידעתי וכך נהגתי הבנות עולות עלינו הגברים בכל תחום אולי חוץ מתחום אחד לסחוב שישיות של מים מינרלים, אני אישית לא מצאתי עם הבנים בני גילי נושאי שיחה משותפים.
יציאתי לקורס קצינים הייתה מבחינתי מעשה חכם ראשון בחיי בתחילת שנת 1971 יצאתי לקורס קצינים כ- 8 חודשים לאחר גיוסי לצבא.
התמזל מזלי ולמרות מעשי הקונדס גם בבית הספר לקצינים בה"ד 1 וגם בהשלמת קציני שלישות סיימתי את הקורס הארוך של למעלה מ-8 חודשים וביום 20.01.1972 הוענקה לי דרגת סגן משנה (סג"מ), ההורים אבא יליד גרמניה יהלומן והאימא ילידת פולין מזכירה במשרד עורכי דין בתל אביב היו גאים בבן הצועד על מגרש המסדרים לנגד עיניהם ואולי גם מזילים דמעה יחד עם מי שהייתה אז חברתי שנים רבות מיכל מגבעתיים.
"אם הטבע ישמש לך מורה, הרי תהיה נפשך גדולה" — פון גתה
קורס קצינים - הכנה
חטיבה 600 שריון - עוד קודם יציאתי לקורס הקצינים זומנתי לפגישה בלשכתו של מפקד החטיבה אל"מ טוביה לשם, המח"ט - שוקי קיבלנו מברק שאתה מועמד לקורס קצינים וביום ראשון הקרוב יהיו לך יומיים של מבדקי קצונה בבסיס תל השומר. אני - תודה המח"ט אבל אני מוותר.
חטיבה 600 — תג היחידה
המח"ט כנראה לא שמע אותי בכוונה והוא ממשיך: אני מאחל לך בהצלחה ותחזור לחטיבה כקצין שלישות, אנחנו חטיבה בהקמה ואתה תהיה הקצין הראשון שיוצא מהחטיבה לקורס קצינים, אני - רגע סליחה המח"ט אני לא מעוניין אני מוותר, תודה. המח"ט ממשיך מבלי להתייחס כלל לדבריי, שלא תעז לאכזב אותנו אני רוצה שנהייה גאים בך, בהצלחה.
זהו השיחה הסתיימה בנוכחות קצין השלישות רס"נ רפי קורן, אני מביט לעברו והוא עושה לי תנועה עם היד לצאת, זהו השאר זה הספר.
מתחילים קודם כל בחודש הכנה לקורס קצינים בבסיס נח"ל 906 בכרמיאל למעלה על ההר, חודש של קריעת תחת במטרה אחת לקבל כושר גופני, הייתה אולי עוד מטרה בשוליים יכולת הירי של החברה המעומדים לצאת לבית הספר לקצינים וכדי שנגיע כל ה"פדלאות" מוכנים לבה"ד 1.
חבורת החיילים מיועדים לקצונה באים ממסלולי שלישות, מודיעין אפסנאות חימוש וכל מי שלא נחשב לחיל קרבי.
הייתי רזה וקל רגליים עברתי את ההכנה לקורס קצינים די בקלות.
"אני אוהב את מי שחולם על הלא אפשרי" — פון גתה
קורס קצינים - בה"ד 1
בה"ד 1 מצפה רמון מפקד בה"ד 1 אל"מ קסטל בעל שפם עבות שנראה יותר כקצין טורקי כמעט לא הורגש במהלך הקורס, ראינו אותו רק במסדרים.
הייתי ה"בנדיט" של הקורס כאשר מחצית מהמחלקה שלי עפה הביתה מחוסר התאמה להיות קצינים, כל יום שישי התקיים מסדר "טילים" את מי מעיפים מהקורס.
בה"ד 1 —הינו בית הספר לקצינים של צבא ההגנה לישראל אשר הוקם ליד הישוב מצפה רמון בנגב. בבית הספר היו קיימים 3 מסלולים: מסלול בסיסי עבור כל מי שלא היה קרבי ולא יהיה קרבי אך יהיה מפקד ב-צ.ה.ל מסלול של כ- 3.5 חודשים), מסלול אגמ"י לכל מי שמיועד להיות מפקד בחיל השריון התותחנים חיל הקשר והנדסה (מסלול של כ- 4 חודשים), ומסלול החי"ר המיועד לגולני צנחנים גבעתי הסיירות היחידות המיוחדות. (מסלול של 5.5 חודשים)
בוגרי קורס קצינים בסיסי ו/או אגמ"י היו מקבלים בסיום הקורס רק סיכת מ"מ (מפקד מחלקה), את דרגת הקצונה (סג"מ) היו מקבלים רק לאחר ההשלמה החיילית/השלמה מקצועית בוגרי קורס קציני חי"ר לעומת זאת קיבלו בסיום הקורס גם את סיכת ה- מ"מ וגם את דרגת ה-סג"מ.
נחזור לסיפור האישי שלי - אני הייתי מועמד פעמיים להדחה מהקורס, פעם אחת בגלל שהעפתי סטירה לחברי לחדר יואב ק. בעקבות התנהגותו שלא הייתה מקובלת לא עלי ולא על אף אחד מחברי לחדר. בגלל הסטירה שהתלבשה לי טוב מה זה טוב נבהלתי בעצמי, מהסטירה עף יואב הצידה וכוס הקפה שאחז עפה על הקיר, היה עלי לשלם לצבע שיבוא ממצפה רמון לסייד את הקיר (עלה לי 10 או 15 לירות) הוא שתה קפה בזמן שכולם הלכו למקלחת להתרחץ הוא לא אהב במיוחד את המקלחת.
אני חייב לקוראי הסבר, הקורא ישאל את עצמו מה פתאום שוקי מעיף סטירה לחניך בקורס? לכל חניך בחדר היה ארון עם שתי דלתות האחת מעל השנייה אך ע"מ להגיע לחפצים במדפי הארון העליון היה צורך לעשות שימוש בכיסא (בכל חדר היה שולחן וכיסא) הארון של יואב היה הראשון בכניסה לחדר, לאחר שהוא היה עולה לארון לחלקו העליון הוא היה משאיר את הכיסא בכניסה לחדר, הבעיה הייתה שהיה חורף היה קר בערב ועם המגבת לגופינו היינו חברי ואני חוזרים מהמקלחת לחדר בריצה, יותר מידי פעמים היינו נתקלים בכיסא שהשאיר יואב בכניסה לחדר וכל הפניות אליו נפלו על אוזניים ערלות.
באותו היום של הסטירה אני הייתי הראשון לחזור בריצה לחדר, נתקלתי בכיסא שעף עד לקיר ממול וחטפתי מכה חזקה מאוד ברגל או אז ניגשתי ליואב ומצאתי אותו יושב על המיטה שלו תוך שהוא לוגם מכוס הקפה שאחז בידו, העפתי לו סטירה שהיתה מלווה במחיאות כפיים של חברי לחדר.
אך למזלי, יום קודם לאירוע לגמרי במקרה התקיימה ישיבת אחראי חדר בחדרו של הממ"ח (מפקד מחלקה בדרגת סרן) כאן העליתי את התנהגותו הפסולה של יואב ק. מה שהציל אותי מהדחה.
פעם שניה שהייתי מועמד להדחה היה בגלל טמטום, זלזול התנשאות כל מילה שלילית מתאימה למקרה. טרם גיוסי הייתי צלם עיתונות בחברת "ניוזפוט" עם יוסי רוט ושלום מרדר הסוכנות הייתה של מר שבתאי טל, הקמתי לי בבית גם מעבדה לפיתוח תמונות בשחור לבן כמובן (1969) ניצלתי את הידע שלי בצילום ואת המעבדה לפיתוח תמונות שהייתה בביתי וצילמתי בכל מהלך הטירונות תמונות של החיילים ובמיוחד של המפקדים (הייתי החייל היחיד בטירונות שריון שכל שבת היה בבית על מנת לפתח את התמונות למפקדים) פעם אחת הוצאתי את כל החדר לחופשת שישי שבת בגלל מסדר המפקד (מפקד הבסיס — סא"ל שלמה ארבל) ובו תליתי תמונות רבות שצילמתי טרם גיוסי בתרגיל שריון ובכך הפכתי לחדר היפה ביותר במסדר, זה הכל קרה בבסיס הטירונים.
אך כאשר צילמתי את מזכירתו של קצין הדרכה של בה"ד 1 ובמעבדת הצילום שהייתה לי בבית עשיתי "פוטו מונטז'" והלבשתי את הפרצוף של המזכירה על גוף של כלב דוברמן במקום הראש של הכלב, זה היה רע, רע מאוד ומיותר מאוד הלכתי והראיתי את התמונה (מעשה ידיי להתפאר) לחברי לקורס, השמועה התפשטה כאש בשדה קוצים וזומנתי לשיחת בירור עם הממ"ח אך התמונה הפריט המרשיע כבר לא היה קיים וכך לא הייתה בידי הממ"ח ראיה ממשית, בכל מקרה נדרשתי להתנצל בפני המזכירה המצולמת, המזכירה איתה ניהלתי רומן קצר בבסיס התחננה בפני הממ"ח לסלוח לי.. היא הנפגעת ביקשה שיניחו לי.
הממ"ח רק מצא לנכון להודיע לי שהתנהגותי תבוא לידי ביטוי בציון התנהגות (המהוה רבע מציון הכללי בסיום הקורס). הממ"ח לא ראה בהתנהגות שלי כל השלכה על היכולת העתידית שלי להיות קצין ב-צ.ה.ל., נשארתי ילד מופרע.
במקרה אחר, באימון מחלקה שלוקח שבוע ימים בשטח מחוץ לבסיס באמצע המדבר באמצע החורף סוף חודש אוקטובר 71 גשם לא היה אבל הקור בלילה היה בלתי נסבל היינו ישנים באוהל סיירים שניים באוהל, לאוהל ניתן היה להיכנס רק בזחילה. מעט מאוד שעות שינה היו לנו במהלך אימון מחלקה, לפי החשבון שלי במהלך שבוע האימון ישנו בערך 10 שעות בכל ימי האימון גם יחד.
חברי לאוהל היה בחור בשם יונה (פעם היו שמות כאלה) בשעה 02:00 לאחר סיום שמירה נכנס יונה לישון כמובן בזחילה עם המדים (בגדי דגמ"ח) וכמובן עם הנעליים, הוא נכנס לישון זאת אחרי שהיינו על הרגליים קרוב ל-20 שעות ללא שינה (היום לא קיים דבר כזה) נתתי לו להירדם חזק ואז התחלתי לבעוט בנעליו שהציצו מחוץ לאוהל כשאני קורא לו: יונה קום. ..יונה קום.. לאחר מספר ניסיונות מתוך שינה הוא שואל אותי: מה אתה רוצה? מה אתה רוצה? אמרתי: יונה מה השעה? הוא סחב את עצמו החוצה והחל להכות אותי לא ממש אבל בכל זאת נוצרה מהומה ליד האוהל, מייד קפצו עליו כל מי שהיה ער על מנת להפריד בינינו ואמרו לו מה יש לך אתה לא מכיר את שוקי עם השטויות שלו עזוב. .. אגב אני ויונה היינו חברים מאוד קרובים עד סיום הקורס יונה סיים את הקורס בבה"ד 1 מצטיין מחלקתי אני קיבלתי ציון ג' בהתנהגות, כמו לקבל 65 או 70 במבחן.
11 לחודש נוב' 1971 מסתיים קורס קצינים בסיסי ויש מסדר להענקת סיכת (מ"מ) לקול תשואות הקהל (ההורים והחברות —למי שהיה).
כאשר הוציאו אותנו מהבסיס לתחנה המרכזית בבאר שבע במשאיות וראיתי את בה"ד 1 מתרחק הרגשתי מצד אחד רוממות רוח ומהצד השני צביטה בלב גם צער שזהו בה"ד 1 שהפך אותי לאדם אחר משהו שנקרא אחריות מתרחק ונגמר אתה לא תחזור לכאן כנראה לעולם, אתה עומד להיות משהו, לא סתם משהו, משהו חשוב קצין ב- צ.ה.ל משהו שיש לו משמעות ואחריות הרגשה שלא הייתה מוכרת לי קודם לכן, הידיעה שלאחר סיום ההשתלמות החיילית תוענק לי דרגת הקצונה (סג"מ) ואז יהיה לי קל יותר לדרוך על כולם.
שלושה ימים לאחר סיום בית הספר לקצינים (בה"ד 1) אני יוצא להשתלמות חיילית חיל שלישות בבה"ד 11 צריפין, כשבועיים ימים לפני מועד סיום קורס קציני שלישות מה שקרוי השלמה חיילית לאחר קורס הקצינים בבית הספר לקצינים ב- בה"ד 1 מצפה רמון, או במילים אחרות שבועיים לפני קבלת דרגת קצונה (דרגת סגן משנה) מבוטלות כל ההפסקות הנהוגות במהלך יום הלימודים בבית הספר לשלישות כמעט לחלוטין תחת זאת צריך להתחיל בהכנות למסדר סיום לעשות תרגילי ת"ס (תרגלי סדר) ותרגילי תס"ח (תרגילי סדר חמושים) דהיינו שמאל ימין על מגרש המסדרים עם הנשק.
גם בקורס זה הייתי מועמד להדחה, מדוע? כי תפסו אותי במגורי החיילות מה שנקרא מחוץ לתחום יצאתי מזה בעור שיניי וסיימתי את הקורס הפעם עליתי בציון, לציון ב'-ג'.
המשך הפרק זמין בספר המלא
