צָ'אפָּא וְצ'וּלָה הֵם רַק בְּנֵי אַרְבַּע.
הֵם גָּרִים עַל הֶהָרִים מִחוּץ לָעִיר יְרוּשָׁלַיִם.
הֵם אוֹהֲבִים זֶה אֶת זוֹ מְאוֹד מְאוֹד
וְגַם אֶת אִמָּא וְאַבָּא.
הסיפור נכתב אחר צָהֳרים אחד אי שם במבשרת ציון שליד ירושלים.
הבן שלי, מיכאל, אז בן שלוש וחצי, שיחק עם ילדה מלאת קסם בשם ארבל, שלהּ קוקו ארוך מסורק לאחור וקשור בגומייה. שניהם שיחקו יחד בגן של אילנה באופן תמים וטבעי, שיש רק לילדים בגילים האלו. בהמשך ביקשו מאִתנו, ההורים, להיפגש גם לאחר שעות הגן.
כשצפיתי בהם בביתנו שברחוב השושנה, החלה התמונה להירקם בראשי כמו ציור. כמה טבעי וכמה נאיבי, תמים ומתוק היה המפגש הזה ביניהם. הקסם, שחל ברגעים אלו, היה כל כך נעים ומושך, עד שהחלטתי לתעד אותם בסיפור המקורי שלפניכם.
הענקתי להם שמות שונים וכך גם לשאר החברים והחברות מהגן כדי לתת לקורא את ההזדמנות להיכנס לסלון עם צ'אפא (מיכאל) וצ'ולה (ארבל) ולחזות בעולם הפרטי הקסום שלהם.