דיוקן דמיוני של עוז בן ישי
שער ראשון : המסע
מסע חיים ארוך ומפותל יכול להתחיל בצעד אחד קטן ומהוסס...
הנסיעה על כביש היציאה משדרות צפונה לא הייתה מלבבת במיוחד. דרך אפורה להתחיל בה מסע של בריחה מהשגרה. אבל כך החל המסע שלי. התרמיל הכבד השחור היה קשור מאחור, ואיים ליפול, אחרי כל מהמורה שנפערה מולי. האופניים הירוקים היו חדשים למדי, אך לא מתאימים מטבעם למסעות ארוכים. אולם דווקא הגיבוב המשונה הזה של מתכת אזמרגדית, שרשרת משומנת, ברגים וגלגלים לא הכזיבו. כאילו הכינו עצמם למסע, בהתעלות מכאנית מופלאה. הצמיגים לא נתנו לעצמם להיפצע מכל כפיס עץ מחודד שנקרה לדרכם. כל בורג ישב עמוק בתוך תיברגתו, עוצר עצמו מלהשתחרר.
אופניי נצטיירו בעיניי לעיר שהעמיסו עליו בעליו את כלתו החדשה כבדת הגוף. העיר נושא עיניו בשתיקת הבנה, ובעליו מובילו בהליכה. רק תמול שלשום היה ממאן לזוז לו הוטל עליו לשאת מספוא שחרג ולו במעט מהסביר. יודע צדיק נפש בהמתו. יודעת הבהמה נפש צדיקה. והאזמרגדיות המתגלגלות ואני ידוע ידענו נפשו של איש את רעהו.
עיירת הולדתי השתנתה כל כך. שכונות חדשות צצו בה, ואוכלסו במהגרים מארצות הקור הלבנות. תמונת מבטי התחלפה במהירות על הכביש השחור הארוך לאין חקר. האספלט נראה מרחוק אפרפר, אחר כך הוא מתקרב אליך, נעשה שחור, כאילו התכווץ הכביש בנסיעה לאחור ונבלע לתוך גלגליי. מבטו של רוכב צריך להתרכז בדרך שלפניו. לסקור את הכביש שלפניו ולסכל כל איום או צל של מטרד לשלוות הרכיבה וזוהי בעצם התורה כולה על רגל אחת. אדם בא לעולם כדי לחרף נפשו להגנת שלוותו. משהגיע למנוחת עמלים, יחפש עניינים חדשים לענות בהם את נפשו. קשה היא השלווה לאדם יותר משקשה לו הדרך להשיגה.
תחנת הדלק ביציאה משדרות האירה לי פנים. כל תחנת דלק באותו מסע הייתה מנחמת וטובה אליי, אני דימיתיה באופן פוריטני-שובינסטי מעט למאהבת מדושנת, ורדרדת-עור המתרפקת על יפי אהובה המחכה לה בנמל הבית. והיא נאמנה מאוד וקולטת גופו המיוזע לגופה בכל מצב וזמן, ובנפש חפצה.
לכל הוויה יקדם העדר
פרשתי את העוגן והנחתי מיטלטליי בצד, דמיינתי אותי כמלח שבע ימים וימות, שמעולם לא נגמל ממחלת הים. והוא שש אלי נמל החוף, וכל חפצו מסתכם בהרגשת קרקע יציבה תחת רגליו. וזהו סודו של אותו הימאי שיודע להעריך היבשה רק לאחר תקופת נדודים באוקיינוסים רחוקים ובנתיבים שכוחי-אל. שכן לולי שעות הים הרבות לא יכול היה להעריך את אמא אדמה היציבה. האדמה אותה לוקחים בני היבשה כמובנת לחלוטין מאליה. לימים העמקתי חקור בתופעת "האין המעצים את היש" ולמדתי לכנות זאת במשפט התלמודי: "לכל הוויה יקדם העדר." המידע הזה הותיר בי מרגש נעים-לא נעים. מאותה מגירה באונה הימנית של המוח, שהכילה מחשבות המותירות סוג משקע מסוים, שלפתי זכרון עמום ולא ידעתי להגיד, אם הטרים את המרגש או היה הוא הגורם לו.
תמונתו של הימאי נקטעה פתאום מחוט מחשבתי, תמונות מתקופת החאקי הפרטית שלי שבו אליי.
את הטירונות הקשה קיצרו על מנת לשגר אותנו לשטחים לבט"שית. אחרי זמן רב של שהייה בשטח למדתי להעריך מחדש את בית הוריי ושכונת מולדתי.
נזכרתי בחופשה הראשונה מהצבא, אני עדיין טירון, נודף ממני ריח מיוחד שהיה בליל של זיעה, מדים חדשים שטרם כובסו, וסיד לבן של עבודות רס"ר. היה זה חורף קשה, בהרגשה אסופית, אני מחכה לטרמפ בכביש שומם בצומת הרוחות ליד מצפה רמון. נהג רחום עוצר את מכוניתו המקרטעת.
המכונית משמיעה חריקת גלגלים, גונחת בחוסר רצון, ופולטת מאגזוזה את שיעולה הזקן. אני מתמהמה מעט, חולמני והוזה.
"בוא כנס, ברוך אתה שומר ישראל, אקח אותך לאן שתרצה," מזמין הנהג. אני עדיין חוכך בדעתי, את החולמנות מחליפה אזהרת המפקד לחשוד במי שמציעים לך הצעות נדיבות מדי. הרצון לברוח משם הביא אותי לחשוב הפוך על הפוך. החיזבאללאים מכירים את הוראות המפקדים טוב ממני: מחבל מן הסתם היה פחות נדיב.
"תודה רבה," הפטרתי בכנסי למכונית. האוטו היה מוזנח מעט. רדיו תדיראן ללא טייפ השמיע נעימות סתמיות. על החלון שלידי הייתה מדבקה: "אני אוהב כל יהודי" ומתחתיה נכתב "דרוש שלום, אהוב את הבריות ומקרבן לתורה". ואני חשבתי לעצמי שזו פילוסופיית חיים לא רעה, לקיים תרי"ג מצוות, קלה כבחמורה, ולצבור נקודות לבנות בפנקסו הפתוח של הקדוש ברוך הוא. ואני רק חייל שבדרך, בדיוק כמו עיוור לפני מעבר חצייה, או דודה בלומה שצריכה עזרה עם הסלים. כולנו צבא מסייעים. כלי לצבירת הנקודות הטובות שילבינו את מעשיו של הגדול בפושעים. לאחר שגיבשתי משפט קדום ושבלוני נגד הנהג ודומיו, הגיע תורו להפגין את ייחודו האישי, ואולי אף לנפץ את התיאוריות שבניתי. לפתע הוא אמר:
"יודע אתה דבר חכמים צרוף מהו?"
"לא יודע," עניתי בפליאה מסוקרנת. והוא בשלו, כאילו מגלה ממכמני לבבו את סודות הבריאה הכמוסים ביותר, בחרדת קודש, מסנן מבין שיניו בלחש: "לכל הוויה יקדם העדר." השתררה שתיקה ארוכה של כשלון מצידי בהבנת המסר. היהודי שהבין לליבי, העביר ידו על זקנו המלבין, מבלי להסב תשומת ליבו מן הנהיגה, וביאר את דבריו: "חכמינו זכרונם לברכה מספרים על שלוימה, סנדלר עני, שנתברך בילדים רבים ורעבים, ובאשה קשת יום, שלא הפסיקה לבכות על מר גורלה. לא אחת נשאה כפיה לשמיים ושאלה את הקדוש ברוך הוא במה חטאה שזימן לה את רב שלוימה הלא יוצלח כבעל. ואותו סנדלר, השם ירחם, לא ידע הפסוק 'מצא אשה מצא טוב', וכששאלו אותו האברכים: 'תגיד לנו רב שלוימה', בקריצת עין של מביני עניין, 'מוצא או מצא?'. היה זה סלנג האברכים לשאול כך האם מרוצה החתן מהזיווג שלו. "מצא" פירושו שהשלום שורר במעונם ושהגבר מצא טוב ואילו "מוצא" פירושו שהגבר מוצא גיהנום מוות. כתשובה לשאלה הזאת הפטיר שלוימה הסנדלר אנחה יהודית טובה ואמר: 'מוצא, מוצא אני מרה ממוות את האשה'. קשה הייתה מלאכתו ולא זכה לטיפה אחת של אושר בעולמו של הבורא..."
"רגע אחד," קטעתי אותו משטף דיבורו, "האושר הוא יחסי. כל אחד בונה אותו לעצמו. מי שמסרב להיות מאושר מעולל זאת לעצמו."
"לאט לך איש צעיר, הסכת ושמע," כחכח בגרונו והמשיך, "התקין הסנדלר לעצמו מנעלים שהיו בהרבה פחות ממידתו. כל היום נתהלך בנעליים הלוחצות את כפות רגליו עד זוב דם. משהגיע לביתו, מעונה ודואב, פרש לבית הכסא, שם חלץ נעליו והפטיר אנחת רווחה עמוקה. הייתה זו הנאתו היחידה של הסנדלר." אחרי רגע של שתיקה, שנועדה לתת לי זמן לעכל את המסר, הפטיר הנהג "וזה מה שאמרתי: 'לכל הוויה יקדם העדר'."
מכשולים במסע א'- שומר הסף של החוק
תחנות הדלק דומות בכל מקום. פעם אחת צבועות בירוק ואדום כמתבקש מצבעי הסמל של חברת התדלוק, ופעם בצהוב של החברה המתחרה. פני הדור כפני הכלב, או כפני תחנות הדלק שלו. בעלי הרכבים הממונעים הותירו שאריות מחיי השפע המערביים. פחיות שמן המנוע לא נוצלו עד תומן, והושלכו לאשפתות. שארית השמן שבפחיות יכולה לשמש אגף מכונות שלם בבית חרושת בינוני. אותי היא שימשה לשימון אופניי האהובות חינם אין כסף. הדרך הבין-עירונית הקצרה נסתיימה ומיד תתחלף בדרך מהירה. בילדותי קראתי על דרקונים יורקי אש שניצבו בכניסה למערה, שם התרוצץ אושרו של נסיך רציני ורצוץ שרצה לרצות נסיכה רצויה, שריצדה בתוכו. בנערותי מעולם לא נתבקשתי להרוג דרקונים בשביל נערה. בזמנים שלנו הכל מובן מאליו. הדרך הקשה בזויה. מעטים ילכו בה ומעטים מהם יצאו ממנה נשכרים. ההלך שילך בה ייחשב מצורע, או גרוע מכך "פראייר".
שלט הדרכים של מע"צ ניצב בירוק אימתני בצד המחלף. הדרקון המזדקן עושה את עבודתו החבוטה בשקט, מבלי להזדקק ללשונות של אש, תפקידו היה להגן על האוטוסטרדה המהירה, ולאסור על מי שלא עומד בקצב החיים המודרני לבוא בשעריה. השלט דמה בעיניי לאותו שומר הסף של החוק מהסיפור של פרנץ קפקא. היחידי שיכול היה לעבור דרכו היה המבקש אותו או הצופה בו.
האם להיכנע לדרישה שלא להיכנס לכביש המהיר רכוב על אופניי? במכת דיווש אחת המריתי את פיו של המחוקק. לא שעיתי לצו.
מכשולים במסע ב' - אבא
"אתה לא תעשה את זה! אני מזהיר אותך. אתה לא הבן שלי יותר! אתה יכול לצפצף עליי, אבל תיזהר מזה!"
המילים הקשות של אבי מהדהדות בתוך הראש שלי. אני אורז דברים לתוך התיק שלי בחיפזון. קושר את הכל לאופניי הירוקים. ויוצא מפתח הדלת במהירות. אומץ וחוזק של אנשים שפועלים מחוסר ברירה. הכל מתרחש כאילו זה לא אני שם שאומר לאבא שלי בפעם הראשונה בחיי בצורה כה נחרצת: "לא."
אני עולה על האופניים במהירות ויוצא לדרכי הארוכה. מרוב התרגשות שכחתי לקחת קסדה. אני עוצר, מנסה להירגע ורק לא לאבד את היכולת שלי לשקול את כל אותם עניינים טכניים שקשורים ברצון העז שלי לברוח מפה. שבתי לקחת את הקסדה, לבי הלם. רכבתי לאורך הכביש המשקיף למרחבי הנגב השחון שכה אהבתי. הנגב הוא יבש, חסר אמירה לכאורה, הוא לא מתלהם או יפה עד כאב הוא פשוט שם: אצילי, נוגע-לא נוגע. מים מלמדים על חיים. מימיהם של בני אדם והחיות הם דם, פרש, זיעה, רוק, זרע ונוזלי וגינה. חיים פירושם מאבק יצרים ורצונות. כל אלו לא היו בנגב, הצחיחות השואפת כאילו למוות, למעין ניטרליות נקייה. הנוף היה מנוגד לרגשות שפעפעו בי, דיוושתי ככל יכולתי, רק לברוח מכאן, לברוח למקום אחר, רק לא להיות פה יותר. "אתה לא הבן שלי," "אתה לא הבן שלי יותר," "צריך לקחת את הקסדה," "לא לשכוח פירות יבשים לדרך," "מהר מהר לפני שלא יעמוד לי כוחי..." הראש עובד מהר, ועימו שרירי הרגליים. רק לברוח מפה לעזאזל, להתנתק מהגופים הגדולים שמאיימים למשוך אותי אליהם כמו מגנט. לברוח, לברוח, לברוח. להתחמק מהצורך לשקר לאנשים הקרובים אליי. להתחמק מיחסים עם הבריות. מן העסקנות והחביבות המלוקקת. לנוע על פני האדמה הזאת בהשקט ובבטחה, להיות אדם נטו. להשיל מעליי כל תדמית שדבקה בי. כל שמץ של יחוס תכונות לא נכון. לגלות מחדש את עצמי. לברוח, לברוח, לברוח.
במי מרדתי בסך הכל? הוריי היו אנשים עמלים. ויויאן ולאון. ויויאן זה חיה, לאון זה אריה אבל ויויאן נשארה ויויאן ולאון נשאר לאון. שניהם הגיעו לישראל בשנות העשרה המאוחרות שלהם עם גלי העליה מצפון אפריקה בשנות ה-50. הם עבדו קשה ובנו בית לתפארת. יחסי אליהם היה מהול בכבוד רב מחד ובמרד נגד השמרנות שייצגו מאידך. המסע הזה היה ספינת הדגל של המרד. מרד נעורים מאוחר.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
