"המשורר הלאומי של האשכנזים / חיים נחמן ביאליק שנא אותנו / את השחורים, את הספרדים, את המזרחיים, / ובכבוד והדר הוּרד הרגיש הזה לַקבר. / מה לעשות, ואני אוהב את שיריו, / לבי נשרף למִלותיו, ולא סולח. / הכניסֵני תחת כנפךָ, בן־שרמוטה!" – כותב איתן נחמיאס גלס, מפיו של סימון נחמיאס. 
סימון נחמיאס – דמות שבאה מהבלקן הספרדי של העיר יפו, מהמאגרב הצפון־אפריקאי של אשדוד, מתנור השמש השרופה הארץ־ישראלית, אך גם מרח' בן־יהודה ומנמל יפו – הוא המצאה: אין אדם אדם כזה, הוא צָמַח על הנייר, אבל הוא קול שירי ממשי מאוד. 
ב-1990 פרץ סימון נחמיאס בסערה אל תודעת קהל הקוראים, כשפורסמו תחת שמו 22 שירים ראשונים, שעוררו התרגשות. היה ברור שמצוי כאן קול חזק ומקורי, שונה ממה שנכתב בשירה העברית שלפניו, אך גם מנהל עימה דיאלוג, לפעמים משועשע ולפעמים קורא תיגר. בבת־אחת הוכנסו כאן לשירה העברית חומרים שלא ידעה קודם. 
סימון נחמיאס דובר בשירים בכמה קולות, ואיתן גלס (יליד 1968; בן לאב מברלין ואם מסקופיה) מציץ מאחוריו, אולי גם אחראי להיותו שנון ומשעשע, ולפעמים תופס את מקומו. קצת אחר בכל שיר, באי־עקביות מכוּונת, מופיע סימון יותר כקובץ של קרעים שלא תמיד אפשר לחברם יחד, כמין 'אני' קלידוסקופי. סימון נחמיאס הוא, למעשה, צומת שדרכה חולפים הלוך־ושוב קולות, "ציטטות", מַבָּעים והדים של מציאות ישראלית אחרת, מעין קיבוץ־גלויות לשוני וחווייתי, יחד עם קריצות לשירה העברית, במצב מתמיד של תערבוֹבת וקֶצֶר; יש לו לדינו (קצת מקולקלת), אבל גם יפנית ויידיש (שבה הוא כותב דווקא על ילד אתיופי, עם קֵייסים שמחזיקים מטריות אנגליות ומספרים מעשיות של געגועים לציון); חומרים שיריים "רומנטיים" וקיטשיים־במכוּון מוכנסים לסביבה חדשה, זרה; עגנון, ברנר וביאליק נמצאים היכן שלא נמצאו מעולם; במחלה הסגורה של 'גֵהה' הופך השיגעון למטפורה שירית; וגיבורי במדבר ב' נושקים ל"אדמה מהאספלט" בתחנה המרכזית בבאר־שבע. 
כמעט כל שיר של גלס הוא אפיזודה עם עוקץ, עם פואנטה קומית. החדווה של שירה ב"סְתַלְבֶּט", שמולידה צחוקים, גם היא חלק מן ההנאות של הקובץ הזה.
מ.פ.