עפרה שלו היא אמנית רב תחומית, והדבר ניכר במבטה השירי, המחפש סימני חיים בין "קפלי הבטון", הקשוב לתדרים הדקים ביותר. שירתה של שלו היא פעמים רבות שירה ויזואלית וציורית, המתרגמת תמונה לשפה. יש בה איכות סינסתזית שמבטאת תמונה בעודה מציירת שיר ומתרגמת צליל, "אורבת לתדר שיפייס בין התבונה לקימוט הנפש.
השירים בספר מתארים הוויה ישראלית עירונית חונקת הן על ידי ארכיטקטורה צפופה שלא משאירה מרחב נשימה פרטי, והן במרקם אנושי בתוך הבית עצמו. אלו הם שירי דיוקן של דמויות שמהן בנוי המארג החברתי. 
הספר מנסח ראייה פואטית ייחודית של היומיום, ניואנסים לנפש, לטבע, לבית, והחללים שהם מאכלסים בתוכם.

שם הספר
הפה הוא הבית של הנשיקה
ציפורניים שחורות
אזובי הנפש