גבריאל
הביט מבעד לחלון האוטובוס. מימין ליווה אותו הים ומשמאל נוף צחיח של שיחים נטועים וכאלה שכבר לא. כבר שעות שהקופסה הנקראת אוטובוס מקרטעת לה במרחבי הצחיחות הלא משתנה. בתחילה נהנה מכל רגע, מצבעוניות המלבושים של יושבי הקופסה, מהשפה ואפילו מבעלי החיים, שהפכו לשותפים לנסיעה.
הישיבה הממושכת החלה לתת אותותיה, וגבריאל הרגיש לכוד בכלוב הנע ללא סוף הנראה לעין. חברתו לנסיעה קרקרה לה את אי שביעות רצונה מכך שרגלה קשורה בחבל למעקה השבור של הכיסא, דבר שחייב אותה להישאר על הכיסא לצד מושבו. הוא שם לב שבדקות האחרונות החלה, בנוסף לקרקוריה, שאותם פירש כאי שביעות רצון, גם להזיז את ראשה קדימה ואחורה כשכרבולתה האדומה נעה לשמאל ולימין. אפילו לתרנגולת נמאס כבר מהנסיעה.
הוא ניסה שוב לנמנם את עצמו לדעת, אף שהיה ברור לו שאין סיכוי רב שיצליח לעשות זאת בחום המעיק הזה, כשגופו מכוסה זיעה, וכל שהיה רוצה עכשיו היא מקלחת טובה. הוא הביט בתרנגולת, שבשעות הרבות שבהן בילו יחד נתן לה שם — קַרבי. “נו קרבי, גם את רוצה מקלחת?״ פנה אליה בשפה המקומית. קרבי הנהנה. איזה יופי, אמר לעצמו בקול גבוה, בשפתו, שאיש מהנוסעים לא הבין.
גם הוא לא ממש הבין את השיחות הקולחות בהמולה סביבו, אף שבשבועות האחרונים הצליח לשחזר את רזי השפה, שאותה שמע בביתו מאימו. למרות שלא היה מודע לכך שהיא טבועה בו, הוא הצליח לתקשר די טוב עם הסביבה.
כולם מדברים עם כולם, כך נדמה לו, אפילו קרבי משתתפת, כמו גם העז העומדת מתנדנדת במעבר שבין המושבים. בליל צלילים וריחות ללא פשר.
בטשטושו כבר לא היה ברור לו כמה זמן חלף מרגע שיצא לדרך מצפון מערב המדינה אל דרומה כדי להצטרף לחבורה שהבטיחה מסע מרתק למדבר המלח. לא היה לו מושג כמה זמן עוד תארך הנסיעה, חוש ההתמצאות שלו איבד כבר מזמן את השליטה על הדרך והוא לא יכול היה לומר היכן הם נמצאים, פרט לכך שהים ליווה אותם זה זמן רב.
לפתע, בלי הכנה כלשהי או הודעה לנוסעים, נעצר האוטובוס. למה שיודיעו, מה אכפת לקרבי היכן הם נמצאים?
הדלתות נפתחו והנהג, בדיבור מהיר שבו תחילתו של המשפט נושק לסופו, הודיע: “חצי שעה הפסקה, לא ממתינים למי שיאחר״. גבריאל הביט מבעד לחלון — משמאל עדיין נשקף נוף צחיח ואילו מימין נגלתה לעיניו בקתה, מספר אנשים ישבו בה, כנראה ממתינים לאוטובוס.
הנוסעים התחילו לרדת. תוך זמן קצר כולם היו בחוץ, משאירים את קרבי ושכמותה מאחור. גם גבריאל גרר את עצמו החוצה ומתח את שריריו לראשונה זה מספר שעות. צלילות האוויר עשתה לו מייד הרגשה טובה.
כפר קטן הנושק לים ובו בתי לבֵנים בצבעי החול שמסביב קיבל את פני הנוסעים. האוטובוס עצר לצד מבנה עץ קטן ורעוע שהגיש תה ומאפי תירס לא מושכים, וגבריאל הרגיש פתאום רעב. הוא נזכר שצרר בתיקו כמה כריכים וזה נראה הזמן המתאים לשלוף אותם, על פני מאפי התירס הלא ממש מלהיבים. הוא ניגש לאוטובוס והתחיל לפתוח את תיקו כשרעיון מרענן עלה במוחו. אני לא ממשיך עם הקופסה הזו. אישאר פה ואמתין להסעה הבאה, יש לי די זמן. הוא טפח על תיקו כאילו היה שותף להחלטה, ירד מהאוטובוס ונכנס לבקתה, מקווה שלא תנשוב לפתע רוח ותעיף את תקרתה המתנדנדת מעל ראשי היושבים. הוא גרר את עצמו ואת תיקו הגדול והעמוס את חייו פנימה. רעש והמולה שלטו בכל, אף יותר מאשר בזמן הנסיעה. הדבר לא הפריע לו כלל משום שהאוויר הצלול ספג את קולות האנשים והפך אותם לצלולים וברורים.
ליד הקיר המרוחק נח לו דלפק ומאחוריו ישב בעל המקום, איש עב כרס שכל שעשה היה לגבות את התשלום. מאחוריו היה חרך שפנה למטבח בעל שני קירות בלבד.
הזמן עצר מלכת, אף שהיה זה זמן קצוב. “זמן הנהג״ קראו לזה.
בין פתח המטבח למאכלסי השולחנות התרוצץ מחלק תה בתנועה קצבית נינוחה, בחור דק גזרה ובעל עיניים תזזיתיות, שנראה ששערו השחור לא סורק זה ימים רבים.
לנהג הוגשו תה ועוגיית תירס שצבעה לא מזכיר תירס, פה ושם בצבץ לו גרגר צהבהב שהעיד על מקורותיה. במרכז עמד שולחן עם שלושה כיסאות שאחד מהם, בעל שלוש רגליים, היה פנוי מיושבים. גבריאל ניגש ושאל את יושבי השולחן אם הוא יכול להשתמש בכיסא הפנוי. הזוג שישב בכיסאות האחרים חייך, והם הושיטו את ידיהם כאילו הם מעבירים אליו את הכיסא, כולל הרגל החסרה. רק להיזהר שלא למעוד אחרי אותה רגל חסרה.
התיישב והחל להוציא את אחד מכריכי הגבינה שהכין דקות לפני שיצא לדרך. מחלק התה ניגש אליו ושאל אם הוא רוצה לשתות. לרגע חשש שמא לא ראוי היה להוציא במקום את ארוחתו ואולי בעלי המקום לא יאהבו את זה. עיניו של הבחור אמרו נינוחות ושלווה ולא היה שום סימן של אי שביעות רצון בראותו את הכריך המיובא. “כן אשמח״ השיב.
בעודו ממתין חשב שהחלטתו לחכות לאוטובוס הבא הייתה החלטה טובה, גם אם ייאלץ להמתין שעות ארוכות. דקות אחדות לאחר מכן חזר הבחור עם כוס תה בידו, הניח אותה על השולחן, הציב לצידה כוס ריקה וקירב את קנקן המים מכיוון יושבי השולחן האחרים לכיוונו, כמו אומר “הכוס הריקה היא למים״. הוא הזיז גם את הצלוחית קטנה שהכילה, כנראה, סוכר מעורב בגרגירים לא מזוהים אחרים. “תודה,״ אמר גבריאל. מחלק התה ניגש לשולחן הסמוך, משך כפית מתוך כוס שבעברה הקרוב שימשה מישהו אחר והניחה לצד כוסו. גבריאל מילא הכפית בסוכר והוסיף, אם מתוך הרגלו לשתות עם סוכר ואם מתוך רצונו שלא להעליב את בעלי המקום. “ברומא התנהג כרומאי,״ ציין לעצמו, מה כבר יכול לקרות משימוש בכפית רב פעמית משומשת.
זמן ההפסקה הלך והתקצר בקצב שתייתו של הנהג. אנשים החלו לנוע, מה שהעיד על כך שהתה של הנהג עומד להיגמר. תוך כדי הלגימה האחרונה הרעים הנהג על סיום ההפסקה. כל הנוסעים החלו לעלות חזרה לאוטובוס אחרי שדאגו להשאיר מעות אחדים על השולחן, שאותם דאג הבחור הדקיק לאסוף ולהעבירם לבעל הכרס, שנראה היה שידע בדיוק כמה כל אחד נדרש לשלם. דקות מעטות אחר כך החל הרכב לנוע ותוך שניות נעלם לעבר האופק הצחיח כשהוא משאיר שובל אבק צבוע בשחור של עשן הנפלט מצינור הפליטה. בטח איש לא חש בחסרונו.
רעש האוטובוס המתרחק הלך והתעמעם כמו גם שובל האבק שהשאיר אחריו. ייצב את תנוחתו על הכיסא הרעוע. מרב תשומת ליבו ניתנה לשמירה על איזון, שמא ימצא עצמו נופל, והוא ספק קרא ספק צעק, “שלום קרבי, מקווה שיהיו לך חיים טובים״. בזווית עינו ראה את מחלק התה מפנה את מבטו אליו בתמיהה, אך לא יותר מכך. החליט לפתוח איתו בשיחה, ומה יותר טוב מהשאלה מתי מגיע האוטובוס הבא. “ביום שני,״ הודיע הבחור, תוך שהוא מציב כוס תה נוספת על השולחן, כאילו השאלה הייתה אם אפשר לקבל כוס נוספת. מוזר, אמר לעצמו, נדמה לי שהיום הוא יום שני.
“באיזו שעה?״ הקשה על הבחור.
“במשך היום,״ השיב אגב עיסוקו באיסוף שאריות מהשולחן הסמוך.
“זאת אומרת שבכל רגע יכול להגיע אוטובוס נוסף?״ המשיך בחקירתו, מנסה לצמצם את הפער בין תפישתו את המציאות המקומית לבין המציאות עצמה.
“בעוד שבוע,״ שמע את מארחו מודיע לחלל המבנה הרעוע.
הביט גבריאל ברחבי הבקתה הקטנה ובדק אם יש אנשים נוספים שאליהם מדבר מגיש התה. אך לא, אחרון האנשים שהיו כאן קודם עזב זה מכבר. אליי הוא מדבר? תהה כשליבו מאיץ מעט את קצבו. הוא מיקד את מבטו בבחור, שנראה כאילו שאלו אותו מה השעה. “שבעה ימים?״ סינן בין שפתיו בבהלת מה.
“כן, אין לך מה לדאוג, הוא תמיד מגיע ביום שני וכמעט אף פעם לא מפספס.״
כעת הפך הלחץ שלו לבהלה ממש. עבר מכיסאו בעל שלוש הרגליים לכיסא בטוח יותר. בעוד יומיים יוצא לדרך המסע שהיה אמור להצטרף אליו, והוא כאן, וההסעה הבאה תצא רק בעוד שבוע. אני חייב למצוא לי כלי תחבורה אחר כדי לרדת דרומה ולהגיע לכל עיר בעלת ציוויליזציה תחבורתית מוכרת, חשב גבריאל.
“תגיד, יש כלי תחבורה כלשהו שמגיע לעיר הקרובה?״
“כן, בטח, המשאית שמביאה סחורה למכולת.״
“מתי היא מגיעה?״
“לא יודע,״ השיב מחלק התה. “המכולת נמצאת בהמשך הדרך, כדאי לך לשאול את בעליה.״
זו דרך טובה לצאת מההלם הראשוני שתקף אותו מאיבוד ההסעה. קם מכיסאו, שילם את שנדרש, העמיס את תיקו על גבו והחל לצעוד בשביל העפר לכיוון המכולת שבהמשך השביל. בשולי הדרך עמדו בתים בודדים צמודים מאוד זה לזה, למרות שלא נראה שחסר כאן מקום.
בפתח אחד הבתים ישבה אישה מבוגרת וצפתה בהתרחשויות סביבה — אף שלא התרחש דבר. מבטה ליווה את גבריאל בבטחה לאורך כל מסלול צעידתו. הוא הגביר את קצב צעדיו שמא יגיע הרכב שאמור להושיעו וגם אותו יפסיד. לאחר צעדים אחדים והינה התגלה לפניו מבנה, שנראה ככל המבנים שקדמו לו לאורך הדרך. בפתחו הוצבו כמה ארגזים השעונים בזווית על קיר הבית. באחדים מהם היו עגבניות, פלפלים ירוקים, מלפפונים שלא היו עוברים את רף הקונים באחד ממרכזי קניות שהוא מכיר, וירק או פרי שלא היה מוכר לו בארגז האחרון.
גבריאל עמד בפתח החנות, הביט פנימה ואמר “שלום״ כמכריז על הגעתו. שום רחש לא נשמע. העז ונכנס פנימה, אפלוליות קידמה את פניו והוא נאלץ להמתין שניות אחדות עד שיכול היה לראות בבירור את תכולת פנים המבנה. מספר מדפים נמתחו לאורך הקיר ועליהם הוצבה סחורת החנות: סוכריות על מקל, מטליות כלשהן ועוגיות סגורות בתוך שקית פלסטיק, אולי לשימורן לאורך זמן. על הרצפה לאורך המדפים הוצבו שקים פתוחים הכוללים קטניות למיניהן, שק קמח, ולצידו שק נוסף מלא במסמרים. אצלנו כבר היו מגיעות תלונות על הסכנה שבהצבת שק מסמרים לצד שק הקמח. מעניין כמה אנשים מובהלים למרפאת הכפר, אם יש כזו בכלל, בשל בליעת מסמרים שתיבלו את כיכר הלחם.
עוד הוא סוקר את תכולת החנות נשמע קול עמוק: “שלום אדוני, יש לנו גם עוגות אם אתה רוצה משהו לאכול״. גבריאל הרים את מבטו מהתערובת הפוטנציאלית של קמח ומסמרים ומולו ניצב אדם צנום, חיוך רחב על שפתיו. “לא ראיתי אותך נכנס,״ אמר גבריאל תוך שהוא מעיף מבט לאחור, לעבר הדלת.
“כן,״ השיב הלה, “נכנסתי מהדלת הפונה לכפר ולא מהדרך הראשית. ישבתי בביתי וראיתי אותך מגיע לחנות, אז באתי אליך. מה אתה רוצה לקנות?״
“אני,״ גמגם גבריאל, “לא, לא רציתי לקנות כלום, פשוט אני צריך לצאת מכאן בדחיפות. בתחנת האוטובוס אמרו לי שישנה משאית סחורות שמגיעה אליך ורציתי לבדוק אם אפשר להצטרף אליה כשהיא ממשיכה.״
“לאן אתה צריך להגיע?״ חקר בן שיחו.
“לא חשוב, העיקר לצאת מכאן.״
לרגע השתררה שתיקה, עד שהאיש חזר לשאלותיו. “מה קרה לך שאתה צריך לברוח מכאן?״
“שום דבר, שום דבר,״ חזר גבריאל על דבריו כדי להדגיש שלא קרה דבר רע והוא לא בורח ממשהו, וזה המשיך להביט בעיניו כממתין להמשך דבריו. עמדו השניים מביטים זה בזה למשך שניות רבות. גבריאל לא עמד בדממה השוררת ביניהם והמשיך בהסברו. “פספסתי את האוטובוס שלי ואני ממהר להגיע לדרום, שם ממתינים לי חברים.״
“אהה,״ התפרץ פתאום החנווני, עיניו אורו כמבין שאין מדובר בפושע נמלט. “כן, בטח, רוסריו, בעל המשאית, מגיע להביא לי סחורה. הוא היה כאן לפני יומיים כך שיגיע לכאן בעוד כמה ימים.״
“כמה ימים?״ שאל גבריאל, חרדתו גולשת לחלל החנות.
“לא יודע בדיוק, הוא מגיע בערך כל עשרה ימים, יום יותר, יום פחות.״
עכשיו היה זה גבריאל שנעץ מבט בבן שיחו. “מתי הוא היה כאן?״ שאל שוב, על אף שהאיש ציין זאת קודם.
“לפני יומיים־שלושה,״ השיב.
“אפשר להתקשר אליו ולשאול מתי יגיע?״
החנווני הביט בו בחיוך סלחני. “כן, אפשר לנסות. הטלפון של הכפר נמצא בבית הדואר. אתה צריך לחזור בדרך שבאת, לעבור את תחנת האוטובוס, להמשיך כמה בתים ושם תראה את הדואר.״ החנווני פתח את אחת המגירות שמתחת למדפים וחיטט בניירות שהיו שם, לקח פיסת נייר שנתלשה מאחד הניירות ועליה רשם מספר טלפון. “הינה, קח לך את מספר הטלפון שלו, מקווה שתצליח, ואם תצטרך משהו תוכל לבוא לכאן שוב. אם אני לא נמצא קח מה שאתה רוצה ובוא לבית שמאחורי החנות, אני תמיד שם,״ אמר וסיכם את מפגשם בחיוך לבבי.
גבריאל לקח את פיסת הנייר המהוה, הביט בספרות המופיעות שם ולאחר שווידא שהמספר ברור שלף מתיקו את הטלפון הנייד. עוד לפני שהספיק לעורר את המסך הודיע לו מארחו — “אין אצלנו קליטה לטלפונים ניידים.״
“איך יכול להיות?״
“יכול, יכול,״ ענה בעל החנות בחיוך סלחני.
הכניס את הטלפון חזרה לתיקו, הודה לאיש ויצא מהאפלולית חזרה לאור היום.
המשך הפרק בספר המלא
