פרשת בראשית
כי אשב בחושך ה' אור לי
ויהי אור
הבריאה מתחילה בבריאתו של אור.
כך נאמר (בראשית א', א'-ה'): "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד".
כתוב זה מעורר שתי תמיהות:
א. מדוע נאמר "ויהי אור"? הן במסכת מגילה (דף י' עמ' ב') נאמר "דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה, כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער". ובכן, איזה צער יש באור? לכאורה, להיפך. זהו הדבר הנפלא ביותר שיש בבריאה! הן אדרבה מצינו כי החושך הוא הביטוי לצער ולמכאוב ואילו האור הוא ביטוי לגאולה. כך למשל נאמר בישעיה (ט, א) "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול יושבי בארץ צלמות אור נגה עליהם"; כמו כן נאמר במיכה (ז', ח') "אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי כי אשב בחשך ה' אור לי".
ב. ביחס לכל פרט בבריאה נאמר כי הקב"ה ציווה על בריאתו ולאחר מכן נאמר "ויהי כן".
כך למשל נאמר: (שם, ו'-ז') "ויאמר אלהים יהי רקיע.. ויהי כן". לא נאמר "ויהי רקיע"; נאמר (שם, י"א) "ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב. .. ויהי כן". לא נאמר "ויהי דשא".
לעומת זאת, לגבי האור נאמר "ויאמר אלהים יהי אור - ויהי אור". מדוע לא נאמר גם לגבי האור "ויהי כן"?
ה"בת עין" מבאר את הכתוב "על דרך המוסר" באמצעות רעיון מרהיב. נפרט באופן סדור.
בראשית
המונח "בראשית" אינו בא לבטא סדר, אלא מהות.
המילה "ראשית" אינה במובן של ראשון אלא במובן של ראש, המבטא את עיקרו של דבר.
מהו העיקר?
יראת שמיים!
"ראשית חכמה - יראת ה'".
כך מצינו בזוהר (הקדמה דף יא עמ' ב', בתירגום לעברית): "בראשית ברא אלהים" - זו המצווה הקודמת לכל - ונקראת מצוה זו יראת ה', שנקראת 'ראשית', שנאמר (תהלים קי"א, י) 'ראשית חכמה יראת ה'', וכן 'יראת ה' ראשית דעת' (משלי א', ז'). מכיוון שדבר זה נקרא ראשית, וזה השער להיכנס לתוך האמונה, ועל המצווה הזו מתקיים כל העולם".
כמו כן אמרו חז"ל (זוהר חדש חלק א' דף י"ג עמ' א') "רבי יצחק אמר, תחילת כל העולם ובניינו לא נברא אלא על (לצורך) היראה, להיות אדם בעל יראה לשמים... שנאמר 'בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ'... שכל העולם לא נברא אלא על היראה שנקראת 'ראשית', שנאמר 'ראשית חכמה יראת ה'', וזהו שכתוב 'בראשית'".
ה"בת עין" כותב על כן כי "עיקר בריאת העולם היתה בשביל ישראל ובשביל היראה שנקראים ראשית, היינו שישראל יהיו דבקים בה' תמיד ביראה גדולה ע"י התבוננותם בגדולתו יתברך, ויפחד וירא מפניו וזו בחינה גדולה ויקרה".
החיות רצוא ושוב
האור שמפציע בלב האדם הוא אור הקדושה של מי שדבק בקב"ה במחשבתו וליבו מלא ביראת שמים. אבל, לעיתים משתרר חושך בליבו של אדם.
ה"בית עין" כותב כי "'החיות רצוא ושוב' (יחזקאל א' י"ד) כי אי אפשר לאדם לעמוד תמיד באותה בחינה ולפעמים נופל מזאת הבחינה מדבקותו, ונחשך אור הקדושה בליבו, שאינו דבוק כל כך בבוראו".
מדוע יש נפילות ומשתרר חושך?
רבי יעקב יוסף כ"ץ מפולנאה, בספרו "תולדות יעקב יוסף" (פרשת תזריע), כתב בשם הבעל שם טוב, כי הנשמה כמהה ומשתוקקת לחזור למקור מחצבתה האלוקי. אם הנשמה תגשים משאלה זו, היא לא תישאר כאן. על כן, כדי שלא תמלא תשוקה זו של הנשמה נטע אותה הקב"ה בתוך גוף גשמי "שלא תתלהב תמיד בעבודת ה'". התוצאה מכך היא שיש לאדם עליות ומורדות, והוא חווה כל ימיו גלים של התעלות ונפילה.
וזו לשונו: "וממורי שמעתי ענין החיות רצוא ושוב, כי הנשמה אחר שחוצבה ממקום קדוש ראוי שתתלהב תמיד אל מקום חוצבה, ופן תתבטל ממציאות, לכך סיבבה בחומר שתעשה גם עניינים חומריים כמו אכילה ושתיה ומשא ומתן וכיוצא בזה, כדי שלא תתלהב תמיד בעבודת ה'".
ברם, העיסוק בדברים גשמיים דווקא מחזק את הרוח. ה"תולדות יעקב יוסף" הוסיף וכתב בשם הבעל שם טוב, בספרו "צפנת פענח" (פרשת בא), כי "על ידי ביטולו מעבודת ה' בזמנים אלו (של עיסוק בצרכים גשמיים) תנוח הנשמה ויתחזק הכח השכלי לחזור ולעסוק בעבודת ה' אח"כ, וזהו 'והחיות רצוא ושוב'".
כיבוי האור - מצית אותו מחדש
אדם שחש כי האור כבה ומתעמעם - שרוי בעצבות.
"ובעבור זאת נשבר לבו בקרבו על העדר האור ההוא מליבו ונכנע מאוד מפני ה'".
אבל, שברון לב זה - מצית את האור מחדש.
התפילה של הנופל יוצרת קרבה שהיא גדולה עוד יותר מזו ששררה לפני הנפילה.
תנגודת מחזקת. מים הנשפכים על אש יוקדת מעמעמים אותה לרגע, אך מיד לאחר מכן מתלהטת האש ביתר עוז וביתר שאת.
רבי אפרים מסדילקוב, בספרו "דגל מחנה אפרים" (פרשת ויצא) כתב בשם סבו, הבעל שם טוב: "'החיות רצוא ושוב', ואי אפשר לעמוד על מדריגה אחת תמיד, רק עולה ויורד. והירידה הוא צורך עליה, כשנותן על לב ויודע ומרגיש זה שהוא בקטנות ומתפלל אל ה'".
בדומה לכך כתב רבי אברהם יהושע העשיל מאפטא בספרו "אוהב ישראל" (פרשת שקלים):
"הצדיקים באמת עיקר הדביקות הוא ההתלהבות ואש הרוחני הבוער בלב האדם והתשוקה לעלות למעלה לדבק בשורשו. אך זה אי אפשר שיהיה כך בתמידות, כי אם על דרך 'והחיות רצוא ושוב', דלפעמים נופל האדם ממדרגתו ואחר כך חוזר ומתלהב למעלה - כמו טבע האש".
נמצא כי הירידה היא צורך עליה והמרחק הרגעי מחזק את הרצון להתקרב. זהו תהליך דיאלקטי קבוע מראש, של "רצוא ושוב", עליה, ירידה ועליה חזקה עוד יותר.
שני מיני אור
בהתאם לכך מבאר ה"בת עין" כי יש שני סוגים של אור:
אור אחד - שורר באדם כשהוא מתלהב התלהבות ראשונית מכוח עליה רוחנית שמעוררת נפשו הכמהה לחזור למקור מחצבתה הקדוש. זהו "אור בראשית" המבטא יראת שמים טהורה וקרבה אל הקב"ה.
אור שני - בא מתוך החושך. זהו האור המפציע באדם, כשהוא חש שברון לב על הנפילה שעבר ומתפלל בכל לב לחזור אל הקדושה. האור שבא מתוך החושך חזק אף יותר מאור הבראשית.
מכיוון שיש שני סוגי אור מובן מדוע נאמר "יהי אור ויהי אור".
כך מבואר בזוהר (חלק ב' דף קס"ז עמ' א') ובתיקוני זוהר (דף ע"ד עמ' א') כי כאשר אמר הקב"ה "יהי אור" נוצר האור הראשון, שיש בו דבקות בה'. אור זה מבטא את החוזק והחוסן של האדם ונקרא "אור הימין".
לאחר מכן נאמר "ויהי אור" ולא נאמר ויהי כן, כדי ללמד כי נוצר אור נוסף, שנקרא "אור השמאל" הנובע מתוך חולשה ונפילה.
ביאור הכתוב ע"י ה"בת עין"
בהתאם לכך מבאר ה"בת עין" את הכתובים באופן הבא:
בראשית - מבטא את העקרון החשוב ביותר בבריאת העולם - יראת שמיים!
ברא אלהים את השמים ואת הארץ - לאדם יש עליות ומורדות.
"את השמים" - זו יראה שבאה מכוח בהירות והארת הנשמה והיא הנקראת "שמים";
"ואת הארץ" - זו יראה הנובעת מכוח שברון הלב שמחוללת הנפילה ארצה.
והארץ היתה תהו ובהו - זה האדם המשתומם על ה"בהו" שבו "פירוש שנשבר לבו בקרבו על העדר האור הדבקות".
ויאמר אלהים יהי אור — זהו האור הראשון שמחמתו נובעת יראת שמיים שאדם חווה בבהירות.
ויהי - מבטא צער. זהו שברון הלב שמעוררת הנפילה. הצער אינו על עצם בריאת האור אלא על הנסיבות של גילוי האור השני, המפציע לאחר הנפילה והצער שבא בעקבותיה.
ויהי אור - זהו האור השני שצומח מכוח ההתגברות של האדם על הנפילה.
ויהי ערב ויהי בקר יום אחד - פירוש ששתי הבחינות התחברו להיות קדושה גדולה אחת.
הנה כי כן, בפנינו מסר נפלא ואופטימי. אכן, אורות גבוהים מתעמעמים עם הזמן. אחרי התעלות באה נפילה. אבל, תכלית הנפילה היא הלקח שנלמד ממנה, ומתוך שברון הלב על ההתרחקות נוצרת קרבה גדולה עוד יותר. זהו תהליך ידוע וקבוע מראש, ומלכתחילה נבראו בעולם שני מאורות: אור בראשית ואור הבא מתוך חושך, כשהאור השני בוהק עוד יותר מהאור הראשון. נמצא כי בתהליך הדיאלקטי של "רצוא ושוב", האדם מגיע מתוך צער ("ויהי") - אל האור הגדול!

פרשת בראשית
כי אשב בחושך ה' אור לי
ויהי אור
הבריאה מתחילה בבריאתו של אור.
כך נאמר (בראשית א', א'-ה'): "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד".
כתוב זה מעורר שתי תמיהות:
א. מדוע נאמר "ויהי אור"? הן במסכת מגילה (דף י' עמ' ב') נאמר "דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה, כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער". ובכן, איזה צער יש באור? לכאורה, להיפך. זהו הדבר הנפלא ביותר שיש בבריאה! הן אדרבה מצינו כי החושך הוא הביטוי לצער ולמכאוב ואילו האור הוא ביטוי לגאולה. כך למשל נאמר בישעיה (ט, א) "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול יושבי בארץ צלמות אור נגה עליהם"; כמו כן נאמר במיכה (ז', ח') "אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי כי אשב בחשך ה' אור לי".
ב. ביחס לכל פרט בבריאה נאמר כי הקב"ה ציווה על בריאתו ולאחר מכן נאמר "ויהי כן".
כך למשל נאמר: (שם, ו'-ז') "ויאמר אלהים יהי רקיע.. ויהי כן". לא נאמר "ויהי רקיע"; נאמר (שם, י"א) "ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב. .. ויהי כן". לא נאמר "ויהי דשא".
לעומת זאת, לגבי האור נאמר "ויאמר אלהים יהי אור - ויהי אור". מדוע לא נאמר גם לגבי האור "ויהי כן"?
ה"בת עין" מבאר את הכתוב "על דרך המוסר" באמצעות רעיון מרהיב. נפרט באופן סדור.
בראשית
המונח "בראשית" אינו בא לבטא סדר, אלא מהות.
המילה "ראשית" אינה במובן של ראשון אלא במובן של ראש, המבטא את עיקרו של דבר.
מהו העיקר?
יראת שמיים!
"ראשית חכמה - יראת ה'".
כך מצינו בזוהר (הקדמה דף יא עמ' ב', בתירגום לעברית): "בראשית ברא אלהים" - זו המצווה הקודמת לכל - ונקראת מצוה זו יראת ה', שנקראת 'ראשית', שנאמר (תהלים קי"א, י) 'ראשית חכמה יראת ה'', וכן 'יראת ה' ראשית דעת' (משלי א', ז'). מכיוון שדבר זה נקרא ראשית, וזה השער להיכנס לתוך האמונה, ועל המצווה הזו מתקיים כל העולם".
כמו כן אמרו חז"ל (זוהר חדש חלק א' דף י"ג עמ' א') "רבי יצחק אמר, תחילת כל העולם ובניינו לא נברא אלא על (לצורך) היראה, להיות אדם בעל יראה לשמים... שנאמר 'בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ'... שכל העולם לא נברא אלא על היראה שנקראת 'ראשית', שנאמר 'ראשית חכמה יראת ה'', וזהו שכתוב 'בראשית'".
ה"בת עין" כותב על כן כי "עיקר בריאת העולם היתה בשביל ישראל ובשביל היראה שנקראים ראשית, היינו שישראל יהיו דבקים בה' תמיד ביראה גדולה ע"י התבוננותם בגדולתו יתברך, ויפחד וירא מפניו וזו בחינה גדולה ויקרה".
החיות רצוא ושוב
האור שמפציע בלב האדם הוא אור הקדושה של מי שדבק בקב"ה במחשבתו וליבו מלא ביראת שמים. אבל, לעיתים משתרר חושך בליבו של אדם.
ה"בית עין" כותב כי "'החיות רצוא ושוב' (יחזקאל א' י"ד) כי אי אפשר לאדם לעמוד תמיד באותה בחינה ולפעמים נופל מזאת הבחינה מדבקותו, ונחשך אור הקדושה בליבו, שאינו דבוק כל כך בבוראו".
מדוע יש נפילות ומשתרר חושך?
רבי יעקב יוסף כ"ץ מפולנאה, בספרו "תולדות יעקב יוסף" (פרשת תזריע), כתב בשם הבעל שם טוב, כי הנשמה כמהה ומשתוקקת לחזור למקור מחצבתה האלוקי. אם הנשמה תגשים משאלה זו, היא לא תישאר כאן. על כן, כדי שלא תמלא תשוקה זו של הנשמה נטע אותה הקב"ה בתוך גוף גשמי "שלא תתלהב תמיד בעבודת ה'". התוצאה מכך היא שיש לאדם עליות ומורדות, והוא חווה כל ימיו גלים של התעלות ונפילה.
וזו לשונו: "וממורי שמעתי ענין החיות רצוא ושוב, כי הנשמה אחר שחוצבה ממקום קדוש ראוי שתתלהב תמיד אל מקום חוצבה, ופן תתבטל ממציאות, לכך סיבבה בחומר שתעשה גם עניינים חומריים כמו אכילה ושתיה ומשא ומתן וכיוצא בזה, כדי שלא תתלהב תמיד בעבודת ה'".
ברם, העיסוק בדברים גשמיים דווקא מחזק את הרוח. ה"תולדות יעקב יוסף" הוסיף וכתב בשם הבעל שם טוב, בספרו "צפנת פענח" (פרשת בא), כי "על ידי ביטולו מעבודת ה' בזמנים אלו (של עיסוק בצרכים גשמיים) תנוח הנשמה ויתחזק הכח השכלי לחזור ולעסוק בעבודת ה' אח"כ, וזהו 'והחיות רצוא ושוב'".
כיבוי האור - מצית אותו מחדש
אדם שחש כי האור כבה ומתעמעם - שרוי בעצבות.
"ובעבור זאת נשבר לבו בקרבו על העדר האור ההוא מליבו ונכנע מאוד מפני ה'".
אבל, שברון לב זה - מצית את האור מחדש.
התפילה של הנופל יוצרת קרבה שהיא גדולה עוד יותר מזו ששררה לפני הנפילה.
תנגודת מחזקת. מים הנשפכים על אש יוקדת מעמעמים אותה לרגע, אך מיד לאחר מכן מתלהטת האש ביתר עוז וביתר שאת.
רבי אפרים מסדילקוב, בספרו "דגל מחנה אפרים" (פרשת ויצא) כתב בשם סבו, הבעל שם טוב: "'החיות רצוא ושוב', ואי אפשר לעמוד על מדריגה אחת תמיד, רק עולה ויורד. והירידה הוא צורך עליה, כשנותן על לב ויודע ומרגיש זה שהוא בקטנות ומתפלל אל ה'".
בדומה לכך כתב רבי אברהם יהושע העשיל מאפטא בספרו "אוהב ישראל" (פרשת שקלים):
"הצדיקים באמת עיקר הדביקות הוא ההתלהבות ואש הרוחני הבוער בלב האדם והתשוקה לעלות למעלה לדבק בשורשו. אך זה אי אפשר שיהיה כך בתמידות, כי אם על דרך 'והחיות רצוא ושוב', דלפעמים נופל האדם ממדרגתו ואחר כך חוזר ומתלהב למעלה - כמו טבע האש".
נמצא כי הירידה היא צורך עליה והמרחק הרגעי מחזק את הרצון להתקרב. זהו תהליך דיאלקטי קבוע מראש, של "רצוא ושוב", עליה, ירידה ועליה חזקה עוד יותר.
שני מיני אור
בהתאם לכך מבאר ה"בת עין" כי יש שני סוגים של אור:
אור אחד - שורר באדם כשהוא מתלהב התלהבות ראשונית מכוח עליה רוחנית שמעוררת נפשו הכמהה לחזור למקור מחצבתה הקדוש. זהו "אור בראשית" המבטא יראת שמים טהורה וקרבה אל הקב"ה.
אור שני - בא מתוך החושך. זהו האור המפציע באדם, כשהוא חש שברון לב על הנפילה שעבר ומתפלל בכל לב לחזור אל הקדושה. האור שבא מתוך החושך חזק אף יותר מאור הבראשית.
מכיוון שיש שני סוגי אור מובן מדוע נאמר "יהי אור ויהי אור".
כך מבואר בזוהר (חלק ב' דף קס"ז עמ' א') ובתיקוני זוהר (דף ע"ד עמ' א') כי כאשר אמר הקב"ה "יהי אור" נוצר האור הראשון, שיש בו דבקות בה'. אור זה מבטא את החוזק והחוסן של האדם ונקרא "אור הימין".
לאחר מכן נאמר "ויהי אור" ולא נאמר ויהי כן, כדי ללמד כי נוצר אור נוסף, שנקרא "אור השמאל" הנובע מתוך חולשה ונפילה.
ביאור הכתוב ע"י ה"בת עין"
בהתאם לכך מבאר ה"בת עין" את הכתובים באופן הבא:
בראשית - מבטא את העקרון החשוב ביותר בבריאת העולם - יראת שמיים!
ברא אלהים את השמים ואת הארץ - לאדם יש עליות ומורדות.
"את השמים" - זו יראה שבאה מכוח בהירות והארת הנשמה והיא הנקראת "שמים";
"ואת הארץ" - זו יראה הנובעת מכוח שברון הלב שמחוללת הנפילה ארצה.
והארץ היתה תהו ובהו - זה האדם המשתומם על ה"בהו" שבו "פירוש שנשבר לבו בקרבו על העדר האור הדבקות".
ויאמר אלהים יהי אור — זהו האור הראשון שמחמתו נובעת יראת שמיים שאדם חווה בבהירות.
ויהי - מבטא צער. זהו שברון הלב שמעוררת הנפילה. הצער אינו על עצם בריאת האור אלא על הנסיבות של גילוי האור השני, המפציע לאחר הנפילה והצער שבא בעקבותיה.
ויהי אור - זהו האור השני שצומח מכוח ההתגברות של האדם על הנפילה.
ויהי ערב ויהי בקר יום אחד - פירוש ששתי הבחינות התחברו להיות קדושה גדולה אחת.
הנה כי כן, בפנינו מסר נפלא ואופטימי. אכן, אורות גבוהים מתעמעמים עם הזמן. אחרי התעלות באה נפילה. אבל, תכלית הנפילה היא הלקח שנלמד ממנה, ומתוך שברון הלב על ההתרחקות נוצרת קרבה גדולה עוד יותר. זהו תהליך ידוע וקבוע מראש, ומלכתחילה נבראו בעולם שני מאורות: אור בראשית ואור הבא מתוך חושך, כשהאור השני בוהק עוד יותר מהאור הראשון. נמצא כי בתהליך הדיאלקטי של "רצוא ושוב", האדם מגיע מתוך צער ("ויהי") - אל האור הגדול!