חוֹתָם


עַד שְׁנָתִי הָעֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה עַל חִנִּי חָיִיתִי


אֲנִי הָעַלְמָה, כְּדֶרֶךְ הַמְּחוֹלְלוֹת יָצְאָה,


בִּשְׁתַּיִם עֱזוּזוׂת חוֹתָם בִּי טָבוּעַ


מְרִי־הַלֵּב וְהָרֶגֶל קַלָּה


עַד שְׁנָתִי הָאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה עַל חַרְבִּי חָיִיתִי


אֲנִי הָאִשָּׁה, כְּדֶרֶךְ הַגֶּבֶר חָזְקָה,


בְּשָׁלׂשׁ כְּבָר נִטְבַּע חוׂתָמָהּ


בִּכְתִיבָה מַצְלִיפָה,


בִּשְׁקִידָה עַל עֲבוׂדַת הֶבֶל,


בִּגְמִישׁוּת גּוּפוֹ שֶׁל לֻלְיָן עַל חֶבֶל


עַד שְׁנָתִי הַשִּׁשִּׁים וּשְׁמוֹנֶה עַל תְּבוּנָה,


אוׂתוׂתֶיהָ בְּפָנַי נָתְנָה, אֲנִי הַזְּקֵנָה,


עֲלוּמָה כְּדֶרֶךְ הָרוּחַ בַּלָּאט,


בְּאַרְבַּע חוׂתָמָהּ כְּבָר נִטְבַּע


עֲנַן־שִׂמְחָה, עַרְפֶל־בְּדִידוּת טוֹבָה,


פִּרְחֵי־נְטִישָׁה וּמֵי־תְּהוֹם שֶׁל


דְהָרְמָה עַתִּיקָה


אֶל אֵין־עוׂלָם בְּדַרְכִּי אֲנִי יוׂצֵאת


וְהַכּׂל בְּדַרְכָּם אֵלַי חֲזָרָה


1


לשמוע את החיים מאחורי החיים ומתוכם


צחוקי מתגלגל כעִצְבוֹני, קומתי גבוהה וגֵוי ישר, גופי רזה וזריז וכמו נותר בו צִלּוֹ של חן שובה־לב משנות טבור־חיי. בטני שטוחה ומאום לא נגרע ממנה, שדַי קטנים כשדַי־מבכירה, כפות ידי גדולות, נאות, יציבות, וצפרניהן מדליונים אובאליים, ורדרדים ויפים. שערי שחור כפחם, לא אכחד, צבוע, אבל שופע, מבהיק, ארוך וכבד כזנבו של סוס אציל. קולי עמוק ורווי מנעדים, וכל השומע יאמר 'שירת הסירנות', לא פחות. מפתה ואין לעמוד בו. עיני שחורות, ערניות, עצמות לחיי גבוהות, מצלות על חלקת לחיי, לסומק איני זקוקה. אפי גדול מעט יתר על המידה ונחיריו רחבים, שפתי שתי קשתות, מושלמות, ופי רחב, כמו רוצה את העולם לבלוע במצקת, לסתי עיקשת ושיני חזקות ולבנות. תנועותי זריזות, חפוזות קמעה. מרחפת ברחובות בכפכפי אצבע כסופים בקיץ ובנעלי דוקטור מרטינס כבדות בחורף, מהירה, החלטית, נטולת חשש וחסרת זהירות, מעולם לא נפלתי. ריקוד הם צעדַי. תמיד אשמע לאזהרה 'רִקְּדו, רִקְּדו, אחרת אבודים אנחנו'.


שמלותי לבנות ולעִתִּים אינן אלא קומבינזונים מעוטרי תחרה מבד סאטן או כותנות לילה ישנות ממשי, שנקנו בשוקי פשפשים בעיר התחתית של חיפה. מילי, חברתי היפה, חדת הבחנה ולשון, עורה זוהר ועיניה התכולות משובצות בפניה כשני ספירים צלולים, כתבה לי בהומור אופייני באחת מן הברכות שצֵרפה לספר שהעניקה לי, שהעליתי את מעשה המלבוש התחתון לכלל אמנות.


שמחתי כשהעליה הרוסית הגיעה ארצה. אנשי תרבות וספר שבאמתחתם מצעי מִטָּה לבנים מכותנה אמיתית, צפופה וכבדה. הם הונחו מקופלים למכירה ברחוב חורי בחיפה, משתפל ממגדל הנביאים עד שדרות או"ם, ביחד עם חפצי־בית שונים על גבי מדרכות מאובקות, בין חורבות בתי־האבן הערביים הנהדרים והנטושים, שחלונותיהם אטומים למעצבה. מן הרוסים רכשתי לי תבליט פני־נערה יפה על הקיר לתליה. ארשת־פניה מהורהרת וגון עורה חלבי. עיניה התכולות ושפתיה האדומות צוירו על גבי התבליט במיומנות רבה, ומטפחת הראש האדומה הקשורה לה מתחת לסנטרה, כדרך צעירות כפריות, מנוקדת בנקודות לבנות, עוטפת ברכות את פניה. זִכָּרון עמום, שאיני יודעת מה מקורו, הִפּנט אותי אליה, שוכבת בתמימות שובת־לב על גבי צעיף פרחוני קטן, פרוש בקפדנות ונדמה כגינה נחמדת על גבי המדרכה האפורה והמבוקעת. לא יכולתי להִזָּכֵר היכן ראיתי כמותה. בבית הורי לא היה אפילו קישוט אחד. אולי נערות קולחוז בסרטי קולנוע ישנים ואולי איוריו של אִיוָואן בִּילִיבִּין בספרי־הילדים הרוסיים, אולי תבליט תלוי במטבח בֵּיתָהּ של טניה הולץ, חברתי היפה שפניה האהובים הזכירו להורי את דמותה של רומי שניידר בסרט 'סיסי', ואולי מנגינת 'בערבות הנגב', שאמי היתה מזמזמת דומם לעצמה, שיותר מכל נֶגֶב, היו אלה ערבות רוסיה הרחוקה. קניתי את התבליט בכאב־לב, הרי מישהו חיסר אותו מביתו בלית ברירה. הוא איננו עוד אתי.


מוזיקה היא אהבתי השניה. איני יודעת לקרֹא תווים אבל שמיעתי חדה. חדה מדי. אני שומעת את החיים מאחורי החיים ומתוכם. לעִתִּים זה יכול להציק. אני משערת שישנם עוד השומעים זאת כך. עורקַי מרגישים את השוני בין הביצועים המוזיקליים השונים אבל אין לי כל יכולת לשפוט את איכות הנגינה.


זריזת־מחשבה, קִטְנַת־אמונה ובקורתית, פרנסתי קצובה ותלויה לי מעבודתי כמרצה לאמנות הספר המאויר באקדמיה ובמוסדות תרבות מכובדים וּמקִצְבת־אלמנותי במשרד הבִּטחון. לפני זמן לא רב הסתלקתי בשתיקה של שאט־נפש, בלא חיוך או מסיבת פרֵדה, מעבודתי במכללה האקדמית שכה אהבתי, למרות שהפכה אט אט בזמני, בלי משים, ממקום של חזון, שאר־רוח והשראה למפעל של חלוקת תארים מפוקפקי־ערך לבחורות צעירות, חסרות סקרנות אינטלקטואלית שלא לומר כמיהה לידע מרחיב אופקים. לִבַּן לא היה נתון ללימוד אלא לחגיגות חתונה, להריונות תכופים ולחאלקות בהר מירון. תירוצי ההעדרות שלהן, מקצתם מוצדקים ובנסיבות מצערות, אך רובם תמוהים. יתכן שאני שופטת אותן בחומרה רבה מדי? אולי. סרבתי לתמוך בבורותן.


מובסת מעמל יומי


במהלך השנים התבוננתי בצער ברמה המתדרדרת והולכת של כתיבתן ושל שפת הדיבור שלהן. העברית שלי הפכה פחות ופחות נהירה להן, ולהנהלת המפעל הגיעו תלונות על אודות שימוש במלים לועזיות ובמונחי ז'רגון מקצועיים מדי, כמו גם על הדגמת התחום באמצעות ספרות־ילדים מאוירת מארצות רחוקות ועלומות כמו גרמניה, אנגליה, צרפת והולנד. הן התלוננו 'למה להדגים בספרי הגויים? יש לנו ספרים משלנו'! למרות שתרגמתי את הטקסטים עבורן, הן לא היו מסוגלות להבין את יפי־המלים והמסר. 'זה לא שלנו'. אתנוצנטריות מבשרת רע, כך חוויתי זאת, ונפלאו מבינתי פשר הסרוב להכיר תרבויות מגוונות, מערב ומזרח רחוק גם יחד, ואדיקות סגירותן בפני דרכי ביטוי עשירות ומפתיעות.


אמת, היו גם 'הסטודנטיות של השורות הראשונות', כפי שכיניתי אותן באהבה. יצירתיות, סקרניות, רהוטות־שפה, לא החסירו שִעוּר אחד, נשאו עול הוראתי באורך־רוח כי ראו אותי בעמלי, ורצו הרבה יותר מאשר בזאר בגדים וקוסמטיקה ביום הסטודנט. הגם שמספרן היה בטל בשישים, הן מִלאו את לִבִּי בשמחה ונטעו בי תקוות־מה לעתיד ההוראה בארץ. קפדנותי הידועה לשמצה בשִעוּרים היתה מהולה ביחס אישי, סבלני ולא פורמלי. הייתי עם הסטודנטיות שלי במחוזות כאובים ושמחים, אבל זה הטיל עליהן את חובת ההתנהגות היכולה להחשב כסְבִירה. היאוש שחשתי מן החומר האנושי שפנה להוראה נתן אותותיו באיטיות הלא אופיינית שבה טיפסתי במדרגות לדירתי בקומה השלישית בתום יום עבודה. לא אחת עליתי על משכבי בלילות מובסת מעמל יומי.


ההנהלה התחלפה שוב ושוב לאחר פרישתה לגמלאות של המנהלת יפת־התואר שקיבלה אותי לעבודה במאור פנים לפני שנים רבות. אחריה לא נותרו במכללה האקדמית אלא שביבי־אור מעטים. המצב הפך גרוע יותר ויותר בשנים האחרונות לעבודתי, ולימים מרצים רבים עזבו. לא תמהתי כששמעתי על עזיבתו של ד"ר גיא שוּבִּין, מן המרצים הצעירים והמעולים לספרות־ילדים ולספרות בכלל. מסור, רחב־אופקים, רהוּט־דיבור, בעל חוש הומור עדין ורצון עז להנחיל לסטודנטים שהניחו לו, מעט ממה שמרחיב דעתן של בריות. אולי דרש רמה גבוהה מדי? איני יודעת. כשהלכתי למזכירות כדי לקבל את מספר הטלפון שלו, המזכירה לא טרחה להרים אלי עיניה הירוקות וענתה בטון עוין, 'אין לי'. על שאלתי הפשוטה נאלצתי לחזור מספר פעמים. כְּרוּחַ נדמיתי לה. לימים, קראתי בתחושת־אחווה את רשימות הבקורת היפות שכתב וידעתי שמצא אכסניה טובה. צר היה לי כשפרופ' גילי הרוש, מיטיבתי, שהשכילה לטפח ולנהל בתבונה ובדיפלומטיה רבה את החוג שֶמִבְּשָׂרו הייתי חלק אבל לא מחלבו, יצאה לגמלאות. עם עזיבתה חשתי שסופו של החוג קָרֵב. מן הסגל הישן נותרה רק אותה אחת עזוזה, בעלת חיוניות פורצת, הומור עממי ורעמת שֵֹעָר שופעת בצבע חלודה.


ביום מן הימים הערתי בחריפות רבה, בכתב יד נחרץ ובאותיות של קידוש לבנה, על גבי מחברות הבחינה של שתיים מן הנבחנות, שרדידות כתיבתן מביישת אותן ואת מקצוע ההוראה, ואינה מכבדת את המאמצים המושקעים בהן. מיד קיבלתי זימון לוועדת האתיקה, אחד מִנִּי רבים, ומכתבי זה לוועדה היה האחרון והמפורט מכולם.


חברי ועדת אתיקה יקרים,


אני מבינה שהתעורר חוסר נחת לגבי סגנון ההתבטאות שלי בעת בדיקת מחברות הבחינה של שתי סטודנטיות בכִתתי ועל כן נקראתי להתייצב בפניכם.


יש חשיבות לסגנון, אבל המהות מהי? מהות שעיקרה כתיבה עילגת, שטחית וחסרת הבנה, בורות, צרות אופקים וחוסר רצון מוחלט להשקיע ולהתאמץ. אז אולי יש לזמן גם את אותן הסטודנטיות לבירור בועדת אתיקה בגין אי הגשת עבודות, העדרויות לא מוצדקות והתנהגות בלתי הולמת בכִּתה? ראו את דו"ח ה־OECD ואת דבריהם החריפים של פרופ' דן בן דוד ופרופ' יוסי יונה על מצבו העגום של החינוך בישראל, המסכן את עצם קיומנו כמדינה. האין דבריהם מכוונים גם ל'מכללה האקדמית' שלנו?


סגנון ההתבטאות שלי בעת בדיקת הבחינה הוא עדות לזעזוע, לתדהמה, לדאגה, צעקת 'געוָואלד'. תמרור 'עצור', הן לגבי רמת הסטודנטים המתקבלים למכללה וממשיכים בה ללא כל הערכה מחדש עם תום השנה הראשונה, הן לגבי הדרישות הנמוכות מצד המרצים כלפיהם. דברי הם עדות לכך שעדיין לא ויתרתי על איכות. הפער בין מה שהמרצים דורשים מעצמם ומתבקשים לו מטעם ההנהלה (כתיבת מחקרים ומאמרים, הרצאות בכנסים, השגת מלגות מטעם קרנות שונות וכו') כדי לאפשר למכללה לעלות בסולם הדרגות האקדמי, ובין מה שהסטודנטים נדרשים לו, הוא פער שאיננו ניתן לגישור! איזו פארסה עגומה.


הסטודנטים יודעים שהכל 'עובר'. ההנהלה והמרצים יודעים היטב את פגמיהן של הכלות אבל בוחרים להליט פניהן בהינומות יפות ולומר הללויה, טוב שיש לנו בכלל כלה, המביאה עמה תשלום נדוניה!


אתם שוב ושוב מזמנים אותי לוועדות משמעת ולמפגשי נזיפה. משום מה, האתיקה שלי פגומה בעיניכם, דרישותי מן הסטודנטים מרובות מדי, קולי אינו רם דיו. בעיני, משמעותה של אתיקה היא לעשות כל מאמץ להכשיר עובדי הוראה טובים למערכת החברתית ולדרוש מהם את המקסימום. אני רואה את הזימון הזה, ללא שיחת הבהרה מקדימה, כאקט לא אתי, לא קולגיאלי וחריצת דין מראש.


ד"ר אנדריאה (אנדי) הוך


לאחר דיון תמוה־משהו בוועדת האתיקה, שהיתה מורכבת מעמיתים נהדרים בעלי השקפות ליברליות, שדעתי עליהם כבני־אדם היתה מצוינת, הודעתי לאלתר שהנה, המכללה נפטרת סוף סוף מעונשו של הבאג עם תום השנה. למכתב שהגשתי צֵרפתי קטע משיר של וולט ויטמן, "רגלי וטוב־לבב, אני יוצא לדרך הרחבה, בריא, חופשי, העולם כולו לפני...".


כל זה נראה לי כעת כחלום כה רחוק, עד כי התחלתי להטיל ספק בממשותו.


הדממה מתאימה לְדָּמִי


קיץ. ישבתי במרפסת הגג הריקה בדירתי הפראית ורחבת הידיים, שחלשה על פני קומה שלמה בבנין שנבנה בשנות השלושים של המאה הקודמת, במורד האחורי של רחוב קדימה בחיפה, ועיינתי בתיקיות שלי. הן חדלו להיות אקטואליות לגבי. בהשתאות רפרפתי בעבודות הסמינריוניות שהוגשו לי, שכפו פרשנויות מאולצות ומופרכות על תוכן האיורים וסגנונם, הכל כדי שיתאימו, מעשה יד בכפפה, למידותיהן של תיאוריות חברתיות או ספרותיות כאלה ואחרות. איזה מאמץ. בעבודות בוסריות אלה נכרה יצירתיות מחשבתית, שהיתה טובה בעיני יותר מכל אותם ספרי תאוריה חדשים בנושא, שלא היו אלא שדרוג סגנוני של הבחנות קיימות. גם כאן, כתמיד, אני בעמדת מיעוט וממליצה לקבל את דעתי בערבון מוגבל. מאחת מן התיקיות הוצאתי את מחברות המבחנים המעולים ששמרתי. על גבי כריכתן התנוסס לא רק הציון 100 בספרות קידוש לבנה, אלא גם דברי שבח וליבוב, מתארים את עונג קריאתי. מתיקיה אחרת שלפתי את מחברות המבחנים הגרועים ששמרתי, עם הציונים 40 או 60. הערותי החניקו את המחברות הללו מקצה לקצה בכתב יד נחרץ וגדול, עד כי לא נותר בהן בדל עמוד נושם. לבי לא מלאני לזרוק אותן.


באחת מהתיקיות היו מכתבים, פתקים מעוטרים ודברי תודה על גבי גלויות ברכה. 'יש לי וידוי קטן', נכתב באחד מהם, 'בתחילת הסמסטר לא הבנתי מה אני עושה בקורס שלך, לא הבנתי שום דבר ממה שאמרת, והדבר היחיד שחשבתי עליו היה לקום ולברוח כל עוד אפשר. ואז, משהו השתנה. פתאום הרגשתי מחוברת והבריחה נראתה לי רחוקה ולא מציאותית. היום אני מצליחה להבין מה קרה... את גרמת לי להפוך לאדם טוב יותר, שרואה את הדברים ממקום נקי, אמיתי ונכון. בשִעוּרים שלך הרגשתי אפשרות לנשום לרווחה מעמקי נשמתי, כי עד לשם חדרת אלי. היה בך משהו מרפא, שהפך את השִעוּרים שלך למעין טיפול מודרך להמשך החיים. ועל כל זה ועוד, אני מרגישה צורך עצום להודות לך'.


חייכתי. אם כך, חלק קטן מחובי ליקום שולם. הוראה היתה פרק ארוך ומשמעותי בחיי אבל לא היה עוד כל טעם להאחז בה. בסופו של דבר לא השלכתי דבר. המרחב הריק בדירתי, שלא היה שעוּר למוזרות חדריה, והזמן שהתפנה לפתע, היו תנאים נפלאים. התחלתי לכתוב את ספרי העצום על אודות איור ספרי־הילדים, בְּנִסָּיוֹן לקשור בין תוכן, צורה, ציור, עיצוב, טכניקה, טיפוגרפיה, הפקה, מסרים חברתיים, תרפיה והסטוריה. ראיתי, הדממה מתאימה לְדָּמִי.


את הדירה, שמעולם לא הפכה לבית, קניתי מזמן, כשעוד קנו ומכרו דירות בערכים דולריים. הסכום המבוקש נראה לי הוגן, וזמנו של המוכר, איש עסקים מבוגר ונאה שגזרתו הדקה נשמרה והיה בעבר בעל תפקיד ממשלתי בכיר ועל שמו נרשמו פטנטים בתחום התקשורת, דחק מאד. האולטימטום שנתן לי מיד כשנפגשנו היה, 'תחתמי עַכְשָו או מחר כבר תמצאי את הדירה אצל מתווכים, כי אני טס לחו"ל'. לא היססתי. הסכמתי מיד לִמְחִירָהּ והכל התנהל בזריזות ובהחלטיות, כאשר אהבתי. חתמתי לאלתר על זִכְרון־דברים מחייב בלי לבדוק בציציותיה או בציציות בעלוּתו של המוכר עליה. לא נקטתי מידת הזהירות המינימלית המתבקשת, מתעלמת מאזהרתו המפורשת של עורך הדין שלי. עוד באותו ערב נסעתי לביתו של המוכר ונתתי בידו עשירית מחירה.


למרות שעם כניסתי לדירה חשתי באופן עמום שמשהו מחריד התרחש בה, לא הצטערתי על קנייתה. היא היתה עבורי זמן־מִדְבָּר, הד לספרו היפה של דָּוִד מיכאלי, משתרע ללא הפרעה, אבל כזה שמן הראוי להזהר בו מאד. באולם האורחים הענק ניתן היה ללכת לאיבוד, אבל מעטים תעו בו. לא הייתי אשת רעים להתרועע. לא היו לי זמן וסבלנות לשיחות בטלות. הייתי צריכה לעבוד, לכלכל את ילדתי, לערוך ולכתוב. הספרים כבר איימו להציף את האולם כמו הפסטה במעשית־העם 'סְטְרֶגָה נוֹנָה'. הזמנתי מחיצת ספרים לבנה בגובה מתניים, שחצתה בחן של חתך־הזהב את המרחב, ויצרה פינת הסֵבָה קטנה ואינטימית, על גביה הנחתי שני עציצי דקל, שעלוותם האוורירית מיסכה את היושבים בה. מלבד אלו לא גדשתי דבר באולם. הוא נותר ריק לרווחה. ארבעה ארונות ספרים בעלי חזות אלגנטית, צרה וגבוהה בצבע ערמון חם מעץ מלא, היו ספונים בארבע פינות אולם האורחים בסימטריה מושלמת. הם לא הבליטו עצמם למרות יופְיָם. בין שניים מהם עמד פסנתר ישן שהנגינה בו הלכה והתמעטה, כי סר חינו של האִימון בעיני ילדתי, תמרה, ואני לא כיהיתי בה. מעולם לא גערתי בה. די היה לי בעצם חייה, כפי שדי היה לאמי בעצם חיי.


חלונות־ענק לעבר שורת עצי אורן ירוקים, שמחטיהם השמיעו צליל של בדי טאפט כשנענו לרוח שנשבה שם תדיר, ומרפסת גג עצומת־ממדים, שנפערה כסיפּוּן אנית־נוסעים שרק מעקה נמוך ועבה אחז באלֶה הנשענים עליו מלצלול לאבדון. הים נפרש עד קצה נשימתי ומלא את מקומה של השירה שנאלמה בי. הכפר השקט כָּבָּבִּיר נח למרגלותי, מעולף בחלומות מעל לבית הקברות. מדרום השתפל ואדי שִֹיח הירוק, שיובל מים פכפך בו בחורף וחיות בר מצאו בו מסתור, והלילות מלאו קולות מחרידים של געגוע ושגעון. אבדון. שִכְחה. הִשָּמְטוּת מִּדּעת. לימים נודע לי שמישהי קפצה כאן אל מותה. לבי התחלחל. הן מלכתחילה חשתי שדבר־מה מחריד קרה כאן.


בחדר המבואה העמדתי סֶקְרֶטֶר גדול שנקנה בשוק הפשפשים בעיר התחתית, צבוע בלאכה שחורה מבהיקה, מרשים במבט ראשון אבל מגוחך בשני. עין זריזה היתה יכולה לקלוט נסיונותיהם החובבניים של יוצריו לשוות לו ארשת עתיקה ומכובדת על־ידי גילופי עץ מסולסלים יתר־על־המידה, שהודבקו על גבי שתי דלתותיו. ליד דלת הכניסה לדירה נחבא חדר צדדי קטן ומבודד, שאי אפשר היה להבחין בו אלא במבט חקרני במיוחד. הוא סיפק לי מרחב מדוד למלאכות תיקון מבחנים ועבודות סמינריוניות, לתרגום, לעריכת טקסטים, לכתיבת מאמרים, ובהמשך גם לכתיבת ספרי הגדול. זה כל מה שיכולתי להפיק מתוכי באותם ימים.


נשארתי בדירה זמן רב. אולי רב מדי. היא הפכה מיותרת לגבי. מכשול. בסופו של דבר מכרתי אותה באִבְחַת־עסקה, באותה מהירות שבה קניתי אותה, לא לאותו זוג פסיכולוגים מייגע והססני, שגילה בה ענין בעיקום־פה מעושה וחתך במשך שבועות רבים במחירה בשיטת הסלמי, אלא לאחרים, שהביעו את רצונם בה ללא היסוס או מציאת פגמים מדומים בעיצובה המשונה. הם הבינו את פראותה ואת הפוטנציאל הטמון בה. החוזה עם הפסיכולוגים היה ערוך אך לא חתום. לאחר שגדשו את הסאה בנסיון אחרון להוזיל עוד מעט במחירה, הודעתי להם באופן שאינו משתמע לשתי פנים, לתדהמתם ולמגינת לבו של עורך הדין שלי, שאני מבטלת את החוזה עִמָּם בכל מכל.


שבע־אכזבות ממני, חזר עורך הדין והפציר בי שאתרצה, שלא אהיה אימפולסיבית כל כך, שקשה מאד למכור נכסי דלא ניידי בחיפה, שהם קונים אמינים, שהם כועסים והמומים מן הביטול הפתאומי 'ברגע האחרון'. השבתי לו בטון נחרץ שאיני חוזרת בי. האנשים האלה לא יגורו בדירה הזו. כעבור יומיים, בהם לא הקדשתי מחשבה נוספת לביטול העסקה, חתמתי על חוזה־מכר חדש עם זוג נבון ונעים־סבר, במחיר שֶאִפְשֶר לי רווחה כלכלית מדודה. עורך הדין שלי, שהמשיך להטיל ספק בשיקול דעתי, הפך לחבר הנלהב והמסור ביותר של הקונים. 'הם אנשים נהדרים'! הוא חזר ואמר בהתפעלות, 'ממש נהדרים'! שמחתי מאד שהנסיבות שנוצרו זִמְּנוּ לו מפגש אִתָּם. הם באמת היו נהדרים.


לא קל לאנשים הגיוניים כעורך־הדין שלי, שלא להטיל ספק בשיקול דעתי.


מאחר שמעשה המכירה היה מפתיע באופן ובמהירות שבו התרחש, התעוררה בלבי תמיהה, שמא לא אני הייתי זו שהשכילה בִּמְּחִי־גחמה ובניגוד מוחלט לכוחות־השוק להביא את ענין המכירה לידי גמר מוצלח. אולי דרכי צלחה עם פלא השתדלות רוחן הטובה של הזקנות הרבות שבהן טיפלתי באהבה עד יום־מותן, בעזרתן של ילדתי ואמי.


את הסֶקְרֶטֶר השחור הענקתי במתנה לאחד מהמובילים שהתלהב ממנו.


עזבתי. שנות השמיטה שלי החלו.


2


כנפי עטלף מקטיפה שחורה


כעת אני חיה בְּבֵית־מידות מכובד למראה בבֶּלְסַייז סְקְוֶור בצפון־מערב לונדון, בעלית גג גבוהה במלון דירות פרטי. חזית הסְטוּקוֹ הלבנה של הבית מרשימה, מטילת מורא כמעט, ורחבת הכניסה בחוץ תובעת מידה לא מבוטלת של אִפּוּק מן הנכנסים. בפנים, המבואה רחבת ידיים. ריחה רענן ורצפתה מחופה בשטיח עבה בצבע ארגמן עמוק. על הקיר משמאל ניצבת שידה שחורה ועתיקה ומראת ענק יפהפיה מעליה.


כל אלו אינם חושפים את צייקנות הבעלים ואת דלות הריהוט בחדרים, צאצאים נאמנים לרהיטי האכסניות בסיפורי בלזק, ובחדרי האינוונטר ממש מפואר. שולחן פורמייקה עגול וזול, מתנדנד בקלות־דעת על רגל־מתכת אמצעית, שני כסאות מרופדים, שצבעם נעים אך לא מוגדר, כמו מקדים רפואה למכת כתמים מקריים. מטבחון זעיר מעניק את כל הדרוש לאדם שאינו מוצא ענין רב באכילה. משטח־עבודה מחומר פלסטי לבן, כיור גדול ומעליו מדף שנותר ריק מחמת גובהו.


בחיוך אני נזכרת בתמרה, שבהיותה קטנה סִפְּרה לי שחברה שלה תמיד נאלצת להפסיק לשחק אתה כי אמהּ קוראת לה לאכול לפני שהאוכל יתקרר. 'למה את לא קוראת לי אף פעם לאכול לפני שהאוכל יתקרר?' היא שואלת אותי, 'כי אף פעם אין אוכל מבושל, רק סלטים, אז אין מה שיתקרר!', היא עונה במקומי.


ליד החלון ניצב שולחן קטן נוסף, שעליו מונח המחשב הנייד שלי. התקרה משופעת בחלקה, ומימין לחלון נפערת בצנעה גומחה נמוכה ועמוקה מלאה עד להתפקע בספרַי. אני מתבוננת בה בהנאה כצייר הבוחן עבודתו, מהרהרת בפוטנציאל המחבוא שהיה גלום בה בשנים אפלות. לעִתִּים תהיתי אם היה זה חדר משרתות או שימש מחסן לזכרונות ילדות שכוחים בזמנים שבהם המבנה כולו היה שייך למשפחת שועים אחת.


כאן לא בית.


חדרי קטן ויש בו ההכרח בלבד. מידותיו אופפות כְּשִלְיה את בדידותי. לא כזו של עצב ולית ברירה אלא כזו של שמחה שקטה ומופנמת, מן הסוג שֶצִּלָה בינדר היטיבה לתאר בטוש שחור ובמספר קוי־צפורן חסכניים באיוריה הנפלאים לשיריהן של פניה ברגשטיין ומרים ילן שטקליס. באין ארון, בגדי המועטים גלויים, חלקם מקופלים יפה על גבי מדפים עמוקים הקבועים בקיר ממול לחלון, חלקם תלויים, חשופים לאבק עיר מפויח. מעילי תלוי לצד קימונו ירוק על שתי קרנֵי־וָו כסופות בְּצִדָּהּ הפנימי של דלת הכניסה לחדר. מִטָּתי גבוהה מאד, כמנהג מיטות־האנגלים. מָטְרִימוֹנִיאָל־בֶּד אני מכנה אותה ואני ישנה בה לבדי. למרות גובהי אני חייבת לקפוץ אליה בזינוק נחוש, כדי לנחות על משכבי מדי לילה, נזכרת באיורו האיקוני של אדמונד דוּלָק למעשיה 'הנסיכה על העדשה'. מדוע המיטות גבוהות כל כך? למה המזרונים רכים כל כך? מדוע יש שמיכות פוך עבות כל כך? הרי די בכל אלה כדי ששנתו של כל יצור בעל רגישות בינונית תהיה קלה מדי.


חלון חדרי בולט במתינות מנומסת לצד מערב, מעל לגג־רעפים ולוחות עופרת בקצותיו. מעולם לא חיבבתי חדרים שבהם החלונות פונים מזרחה ושמש בֹּקֶר מחציפה דרכם, ולעת ערב, דווקא כשזקוקים לאור יותר מכל, הוא נמוג ועצב אפלולי יורד על הכתלים. הוילונות הפרחוניים משרים אוירה רגועה של בית־בובות ויוצרים אשליה שהכל בעולם מתנהל בדיוק כפי שעליו להתנהל, שהדברים הם כפי שהם נראים. לחלונות אין תריסי־חוץ. העפעפיים חסרים. בעל הבית אינו מוכן להתקין תריסים או וילונות האפלה ואני חותמת חלוני בשוך שעות בין־ערביים ארוכות ונפלאות בכנפי עטלף ענקיות, שתי יריעות־בד כבדות, מבהיקות, שחורות, שאותן הבאתי אִתִּי מבעוד מועד, מעמיקות את האופל בחדרי. לעִתִּים קרובות, חלחלה אוחזת בלבי. מין כאב עמוק שיש להזהר בו.


שירותים וחדר רחצה יש רק בקומה מתחתי, משותפים לכל האורחים. חוסר נוחיות מעולם לא הרגיז את רוחי. נוחיות היא מצב שקל להכרה להרדם בו, ולי אין חשק לשקוע בתרדמת פינוק.


בעקשות, כמדי יום מאז עקרתי לכאן בעיצומו של חורף קשה במיוחד בתחילת ינואר 2018, אני מתיישבת אל שולחני הקטן בפתח הגומחה ליד החלון, ונוכחת לדעת שכוונתי להמשיך בכתיבת ספרי המגלומני על אודות היבטים הסטוריים, ערכיים, פסיכולוגיים, לימודיים ואמנותיים בספרי־ילדים מאוירים, נתקלת בקשיים גדולים. אני שותה לאטי ספל קפה "אֶגְבֶּרְטְס", שנקלה ונטחן בבלגיה, בחברה נכבדה, שעל פי הכתוב על גבי האריזה, נוסדה בהולנד בשנת 1753. לבי בטח, בלא סיבה אחת טובה, בוותק שנותיה של החברה והלך שבי אחר עיצובה המוצלח של האריזה, עליה רישום ראש אשה בסגנון ארט דקו, נתון במדליון אובאלי מוזהב על רקע חום, מתבשמת בענן ניחוח קפה. כל אלה לא רמזו על טעמו הגרוע. 'קפה מָחוֹרְקָה' אני מכנה אותו, על שם אותם שְבַבֵי־טבק מגולגלים בסיגריה זולה. אני נאבקת להתמיד בכתיבת ספרי. היתה זו צוואתו של מנחם רגב, שטרם מותו שלח אלי את ספרו האחרון ואמר לי מפורשות, "כתבי את הספר הזה ויהי מה"! למלים אחרונות יש חשיבות רבה. מוטב למלא אחריהן. המתים טרם לכתם יראו נסתרות ולא יטעו, אלא אם כן נסתתרה בינתם.


שועלים באמצע לונדון


ילדתי כיהתה בי על שגעון־רוחי לעבור לכאן דווקא בתחילת החורף. הקשר בינינו עמוק, קשר גלקטי שאינו זקוק לקרום פני־השטח. היא לא בִּקְּשָה שאשאר, רק שאתן דעתי למגבלות העונה. להפתעתי, המעבר היה קל. היום שבו הגעתי לא היה גשום וכל חפצַי הגיעו בשלום. Beast from the East The, כפי שכינו בחדשות את הסופה, הגיעה בסופו של דבר בפברואר, שיאו של החורף. הכבישים היו חסומים והרחובות כוסו פלומת שלג עבה ורכה. הכל קפא. החלונות, מנומרי כפור, נִבְּטוּ מבעד לענפים הערומים ונידמו סדוקים. ההסקה בחדרי פעלה בשעות הבֹּקֶר והערב, אבל הוא לא היה חם דיו. הדבר לא הפריע לי. בקבוק מים חמים על ברכי ביום, בעודי כותבת, ובלילה, במִטָּתי, בין כפות רגלי, סיפק את צרכי.


מרקיע כָּסוּף בדממה


פתותי שלג רכים.


אלה הכבדים, יודעי דרכם,


הַיְשר לאפור המדרכת.


והקלילים


נענים לרוח במשובה


אינם שועטים בקלות אל קִצָּם


כעת כבר תחילת אפריל. הימים מתארכים, מלאי חסד, לבי בתחושת אחדות מופלאה. ישות נטולת גוף כמו בולמת אותי מכתיבתי, דוחקת בי לצאת מחדרי, להניח לכל ולפנות לשירתי. צִפּורים מתוקות, ציוצן כנקישות מקלדת מבעד לחלון הסגור. את שמן איני יודעת אבל את שפתן אני מבינה. לאחר מאבק פנימי אני נכנעת, נועלת את נעלי ההליכה החדשות ויוצאת. האֲוִיר צונן ורענן. העולם מקדם את פני מבושם וריק. עצים נישאים שאת שמם איני יודעת, מגוידים עדיין, דוממים על רקע שמים בהירים. ענפיהם העבים גדומים כאברֵי חולי־צרעת, ואחרים, שחורים ומעוקלים בעוצמה תובענית כידי זקן חולה שגרון, מזכירים לי את איוריו של ארתור רקהם. את הבית שבו התגורר גיליתי במקרה בְּשָלְקוט גָּרְדֶנְס, מרחק רחובות ספורים מחדרי הארעי.


לא רחוק משם, בפארקהיל רואד ובלוֹאוּן רואד, אני שוב מופתעת. אריחי ההנצחה של המורשת הבריטית מגלים לי שכאן גרו בשנות ה־30 של המאה שעברה האמנים הבריטים המודרניסטים הנרי מור, ברברה הפוורת' ובן ניקולסון. על ניתוח סגנונם המופשט טרח אתנו באצילות־רוח ובכוונת־לב דתית ממש גיל מוזס, מורי האהוב לתולדות האמנות בסמינר 'אורנים', שעמידתו בפרץ וסירובו לסילוקי מן המוסד שכה אהבתי אפשרו לי לסיימו בהצטיינות. אני מגלה עוד ועוד, גרו שם גם הרברט ריד, תאורטיקן האמנות שאת ספרו רכשתי, וגם וולטר גְרוּפְְּיוּס, מרסל ברויאר ומוׂהוׂלִי־נוג', שהעברית אינה יכולה לתעתק שמו באופן הרך שההונגרית מתנגנת בו! כעת הם שכני הטובים מעבר לפינה. את קירות חדריהם אני רואה. הדבר לא נתפש כלל אפשרי בעיני לפני כחמישים שנים. ידעתי לזהות כל עבודה ועבודה שלהם, כולל תאריכים, אבל הכל היה כה תאורטי ונטול ממשות בימים בהם נבטתי. רפרודוקציות בספרי אמנות. זה הכל. כיום ספוגה עבורי בשמות הללו אינטימיות כמו משפחתית, שמחת־זכרון תקופת־חיים הנדמית כחלום.


הנה, עלים קטנים ורכים בשריגים שקופים, חִוְורים ועדינים כבר לוטפים ענפים ערומים. ראשיתו של אביב. ריח אדמה לחה ודשא פרא רענן, יפי תחילת פריחתם של עצי המגנוליה, פריצתו הבלתי ניתנת לעצירה של כוח־חיים. מעולם לא הִכַּרְתי את יפעת המגנוליה. פלא הוא בעיני, כה קרובה אלי, בגינות שעל פניהן אני חולפת ברחוב. עלי כותרת אחדים, שבסיסם הסגול והורוד הופך בהדרגה ללבן, התעופפו ברוח פתאומית ונחו כנוצות צִפּור מרהיבות על המדרכת. נרקיסי ענק צהובים שבמרכזם כתר חלמוני כתמתם. סבכי פרחים צהובים זוהרים, שאותם אני מכנה 'ילדי שמש', כי איני יודעת שמם, זוקפים ראש בקריאה עליזה אל החמה, פרחי פעמונית סגולים, פרחים זעירים כחולים ממשפחת הפרפרניים מעטרים גזע עץ כרות בפינת הרחוב העולה לבלסייז וילג', אשכולות יקינתון גוצים וכבדים בסגול, לבן וורוד מפיצים ריחם המשכר, עצי שקד שהקדימו להנץ ופרחיהם העדינים מרצדים כנקודות אור לבנות על רקע הַשָּמַיִם כמו סְטִיפְּלִינְג של הטבע, ופריחת עצי־הדובדבן מותירה שלג לבן על המדרכות. מַפָּלֵי פרחי הוִויסְטֶריה הסגולים עדיין אצורים. יש אפילו עצים שעלוותם בוערת באדום וצמרותיהם להבה חיה, בדיוק כמו באיוריו של אנתוני בראון, שאותם הִכַּרְתי רק מאוחר יותר.


אני עוצרת לרגע, מהופנטת נוכח מבטו הישיר של שועל, מופיע מולי לפתע ברחוב, קופא כמוני על עמדו וחומק לו באדישות נון־שלנטית לאחת החצרות לפני שאני מעֵזָה לעשות צעד אחד נוסף. שועלים באמצע לונדון. קו 268, האוטובוס השכונתי הקטן, מגיע. הנהג מנמיך את מדרגת המישורת הקדמית בעלוֹתִי, אינו אומד את קלות תנועותי. אני מברכת אותו במאור פנים. כל האנרגיה שנאצרה בי בשתיקת התבודדותי פורצת כעת לעברו. הוא משיב לי חיוך.


שירה, מעשה ציִד מעודן


כשחזרתי מטיול אחר־צהריים, בו קניתי לי רדיו קטן באיכות טובה כדי לחפש תחנת מוזיקה קלסית שאחת כמותה כבר מזמן נסגרה בישראל, ראיתי בחדר המבואה את אלנה, עוזרת הבית הצעירה. איטלקיה, עדינה להפליא, היא משתדלת בנקיונו של השטיח החדש. כבר נפגשנו בעבר. כעת היא פונה אלי בהיסוס, מתיישבת על המישורת המרובעת ברום גרם־המדרגות של הקומה הראשונה, כמבקשת לנוח. שטיח הארגמן הכהה מבליט את יפי־עורה, רקע מושלם לדמותה. אני נענית ומתיישבת למרגלותיה, כמו המלך האתיופי קוֹפֶתוּאָה, שכל עוצמתו ועשרו הִתְוָותְרו בעוצם אהבתו לנערה חסרת יחוס, מחזרת על הפתחים. היא מחיה לנגד עיני בגופה החינני, בארשת פניה החולמנית, את דמותה של הקבצנית בציורו של בַּרְן־ג'וֹנְס ‘King Kophetua and the Beggar Maid’, שתמיד הִלֵּך עלי קסם. תאריך הציור, 1884, חקוק על לוח לבי ממבחני הבקיאות בתולדות האמנות. הוא ודאי קרוב מאד לתאריך הולדתו של בית המידות שבו אני גרה.


אלנה מבקשת באנגלית רצוצה שלא אראה אותה כך, בקלון־מִשְׂרָתָהּ כעוזרת בית פשוטה. היא מספרת שקראה את כל הקלסיקונים, שסיימה את בית־הספר התיכון בהצטיינות ושכעת היא מנסה לדבר אנגלית עם מי שרק מוכן לכך. השיחה בינינו מועילה לה, היא אומרת, תודה.


"אבל תמיד נוכל לשוחח, את יודעת את מספר החדר שלי", אני עונה לה בחיבה. כְּבת היא לי. תווי פניה דומים באופן מפתיע לתווי הפנים שלי ושל תמרה, ילדתי במרחקים, שבנתה לה ממלכה בחיפה.


מה ראתה בי זו שמשתדלת להביא מיטבה בפני? סמכות גבוהה מאשרת או פוסלת? הרי מאז בואי לכאן, קיומי הפך נטול חומר וחסר משמעות חברתית. כעת, חיי אינם אלא ציפה חסרת תחושת כבִידה, ערפילית בגלקסיה, רחיפה בחלל זוהר חסר גבולות. פעולותי נראות לכל סבירות והכל שגור ונורמלי לעינו של אדם החולף על פני, אבל אני, אי אפשר לי עוד להניח רגלי במקום כלשהו ולומר, זו מציאות, זו קרקע, זה בית. איני יודעת אלא את הרגע הזה בלבד. זכרונותי נקרעו כשנקרעתי מאריג הארץ. אני מנחמת עצמי, הרי גם לפני לכתי מארצי לא עוגנתי אלא בשפתי.


נכנסתי לחדרי, מהמהמת לעצמי בלי משים "לא ביום ולא בלילה, חרש אצא לי אטיילה...". אמי, שעבודות הבית מעולם לא השמימו לִבָּהּ, היתה שרה אותו, ספק לי ספק לעצמה, מְטַפָּחָת ועובדת באהבה את ממלכתה הדלה. אהבתי את קולה ושנאתי את השיר הזה. גופה היפה הזיע ללא ריח, החלוק האדום בחורף ושמלות־הבית המנוקדות בוורוד בקיץ. סְטִיפְּלִינְג של א.ת.א. בעדינות היא אוחזת בסמרטוט, מנגבת אבק בשאריות־הפיג'מה של אבא, שאותה קרע בצעקה כשהתעורר מחלום ביעותי־שואה. לה יש בית, סוף סוף. דירה קטנה ועלובה בקומה השלישית בשכונת הדר התחתונה. חם לה בקיץ עם כל הזפת על הגג למרות הסיוד, אבל איש לא יוכל לומר לה עוד, לכי, כאן לא בית שלך, וכשתחזור מקניותיה הצנועות היא תמצא את הכל במקומו, בדיוק כפי שהניחה אותו, שטוף, מנוגב ודומם כמקדש. סַלָּהּ המרושת גדוש קְנֵי־סוכר שקליפתם סגולה ובשרם הלבן עסיסי ומתוק, מנחה לילדתה. סנאית כרסמנית, היא חושבת, אבל כתמיד, אינה משתפת. גילויי אהבה אינם מטבעָהּ. היא שוטפת פניה ופלג גופה העליון ממליחות זֵעָה דביקה. המים צוננים וטובים. פלא ריחה רענן וטוב.


אני נוגסת בעוגיה קטנה ושותה קפה אחרון של לילה בלגימות קטנות, כפי שאמי היתה עושה. קוראת בלילות במִטָּתי, אני שוכבת על צִדִּי הימני כפי שאמי היתה עושה על גבי ספה תלת־מושבית כבדה בחדר האורחים, שהפכה לעת לילה לְמִטַּת־הַשֵּנה שלה. שלושת מזרוני הספה הספה המרובעים חופו באריג בּוּקְלֶה תכלכל, והיא הסכינה ללא תלונה לשוליהם הקשיחים שחתכו בגופה. ככה זה היה אצל כולם. חדר האורחים הפך עם לילה לחדר־שֵנָה. אני מכבה את האור. פרחי מגנוליה לבנים על שולחני זוהרים בחשכה, תערובת של יצריות עדינה וטוהר אצילי.


הרביתי ללכת עם ילדתי לכנסיות לא כמחווה של תיירות, מדליקות נר, תורמות ומתפללות בכוונה גדולה. בחלום שממנו התעוררתי עם שחר, אני נבלעת אִתָּה אל אפלולית כנסית הקבר בעיר העתיקה. פרחי מגנוליה זוהרים בחשֵכה. שתינו מניחות ידינו על גבי האבן החלקה, הקרירה, שאין־ספור ידיים ומצחים נגעו בה בתפילה. בכנסית סטלה מאריס התפללתי עוד בימי נערותי. בית הכנסת הגדול בחיפה הסריח מעיפוש ומשתן ולא יכולתי לאלץ עצמי לדרוך על סִפּוֹ יותר מפעם אחת בחיי, בשמחת תורה. בלאו הכי הייתי נאלצת לעלות לעזרת־המוּקְצות ולא יכולתי לגשת לארון הקודש. בכנסיות, היתה דרכי פתוחה אל הבמה המרכזית. כבר עברתי טקס קבלת הלחם ושתיית היין, יהדותי כבר הוטלה בספק ואמי הוטרחה ובאה לרבנות עם שניים מבני עיר הולדתה כדי להעיד עליה. אחותה הִשְתַּמְּדָה. מלה מכוערת. אולי בזכות זאת נִצְּלָה מהשמדה. איני יודעת אם חיה היא או מתה, מה שמה ומה שם משפחת אותו מהנדס פולני נוצרי שנשאה לאשה. כָּרות נכרתה האשה הזו מקרב בני עמה ומבית אמי. כָּרֵת ולא סִפְּרה דבר.


התעוררתי עם שחר, שלא כדרכי, ומיד קמתי ממטתי. ימי אינם משהו מיוחד, שירי נכתבים בלי משים, למחר אשכח אם לא אכתוב מיד.


שירה, מעשה ציִד מעודן


נביעה, אחיזת־בדל רגעית


שמיטה מהירה על הכתב


חבר יקר, מיירא בעומק ידיעותיו, בכשרונו, בהגינות הליכותיו, בחריפות תבונתו, בחדות הבחנותיו, אמר לי שבהתייחס לשירה אפשר לנו ליטול חופש צורה. אפשר לנקד או לא לנקד, גם לנקד וגם לא לנקד. לא צריך לדבוק במוסכמות. לנצל את עצם השוני הצורני כדי לטעון את הכתוב במשמעויות־שיח שונות. אולי איני זוכרת את דבריו במדויק, אבל היה בהם כדי לנער אותי מן ההרגל והמיומנות שכה אהבתי. לנקד. ואולי אני רק רוצה להקל על עצמי ואינני טורחת עוד לנקד את שירי.