פרולוג


אבא יושב על כורסת הטלוויזיה הבלויה שלו, לצידו נחה כוס התה שהכנתי לו לפני שעה ולבטח כבר הספיקה להתקרר. כשאבא כבר מוציא מילה מהפה, היא כנראה חשובה. כל מילה שלו נבחרת בתבונה, הוא לא רוצה לבזבז אותן סתם. כעת הדממה בינינו היא לא כמו תמיד, היא צורמת. אבא שלי הוא איש של מעשים, לא של מילים. הוא מהאנשים של פעם, אלה שהשיגו הכול בחייהם בזכות זוג הידיים הסדוקות והחבולות שלהם. זה בסדר כי אנחנו מצליחים לתקשר בזכות העיניים, אנחנו לא צריכים מילים כדי לדבר.


המונית שלי צריכה להגיע בעוד שישים דקות ולקחת אותי לחיים חדשים, ואני יודעת שאבא לא אוהב את הרעיון. הוא אפילו חרג ממנהגו והעביר לי נאום שלם על כך שאני צריכה להישאר בבית ולוותר על המשרה הזאת, אבל הפעם אפילו הוא לא הצליח לשכנע אותי.


"תומקה." הוא מפיג את השתיקה הכואבת, קורא לי בשלוותו ומעביר את ידו על זקנו המאפיר כמו שהוא עושה בכל פעם שהוא טרוד.


אני מביטה בו, מתרפקת על הרגע. אבא רגיל שאני הילדה הטובה שלו, שתמיד עושה את מה שהוא אומר ולא מתווכחת איתו לעולם. הפעם החלטתי שאני לא מתחשבת בדעתו. אני חייבת לעשות את זה, בשבילו. "אבא, אין ויכוח. אני עושה את זה וזהו."


"תומקה, את נחפזת סתם. יש דרכים אחרות, אני בטוח."


אני מרכינה את ראשי לרצפה, אף שיש לי הרבה לומר. הוא טועה; זו הפעם הראשונה שאבא שלי טועה, אין לנו אפשרויות אחרות. אנחנו נמצאים עמוק בבוץ והמשרה הזאת היא הסיכוי האחרון שלנו לצאת משם.


אבא חולה מאוד. הוא לא יכול היה לעבוד בשנים האחרונות, וצברנו חוב גדול. גדול מאוד. עיקלו לנו את הבית הישן, אנחנו גרים בכוך המעופש הזה ובקושי עומדים בתשלומי השכירות, החשמל והמים, ועדיין לא התחלתי לדבר על תשלומי הלימודים המוקפאים שלי.


דרורה, שהציעה לי את המשרה, היא חברה של רחל, הדודה שלי, שהיא מהאנשים שמקושרים לכולם. היא הזהירה אותי שזה לא הולך להיות פשוט. גבריאל מלכה, הכדורגלן ואיש העסקים המצליח, יהיה הבוס החדש שלי. דרורה הרכלנית אמרה שהוא שכר שמונה נשים למשרה ואף אחת לא החזיקה מעמד. את רובן הוא פיטר בעצמו. היא אמרה לי שהסטנדרטים שלו גבוהים, שהדרישות שלו מוגזמות ושאין בו התחשבות כלפי צרכים אישיים כמו ימי חופש או שעות מנוחה. היא הזהירה אותי שלא יהיה פשוט לעבור לגור בבית שלו ולשוב לביתי למשך סוף שבוע אחד בחודש.


דרורה סיפרה שגבריאל נמצא בשלהי הקריירה שלו ככדורגלן, ומתחיל לפלס לעצמו את הדרך בעולם העסקים. עם זאת, הוא אבא, והתאומים שלו לא יכולים להישאר לבד כשאביהם מבקיע גולים או חותם על עוד כמה עסקאות מצליחות. הוא חייב אומנת במשרה מלאה והמשכורת החודשית שהוא מציע יכולה לסדר לנו חיים חדשים. לכסות את החוב האימתני ולהבטיח לאבא שלי ולי חיים שלווים ונטולים מלחצים ומדאגות. אולי אפילו אצליח לשכור לנו דירה ראויה ונעימה ביותר.


הוא יכול להעביד אותי בפרך, אך כל עוד אדע שאבא שלי בטוח, הלב שלי יהיה שלם.


לא שאומר לאבא את זה. לא אתן לו להרגיש שהוא זקוק לעזרתי. לא אעמיד אותו על טעותו ואצעק עליו שזו ההזדמנות היחידה שלנו לשרוד, לכן אני נושמת נשימה עמוקה ומסתכלת על הרצפה, מפחדת לפגוש בעיניו הדואגות, אותן עיניים שדאגו לי במשך עשרים וחמש שנות קיומי, בכו איתי מעצב ומשמחה.


קול צפצוף נשמע מלמטה. אני מזיזה את התריס הרעוע והעולם שבחוץ נשקף אליי. המונית מחכה. "המונית הגיעה," אני מודיעה לו ובולעת את רוקי, מקווה לבלוע את כל הדמעות המעצבנות האלה. הוא מעביר את קצה אצבעו על שפתו ומסתכל בריכוז על הקיר המתקלף. "תבטיח לי שתיקח את התרופות בזמן ושתתקשר כשתצטרך, אפילו אם זה יהיה בלילה." אני יודעת שהוא מקשיב לי, אפילו שהוא לא עונה. "אבא," אני מתחננת לתשומת ליבו.


"לכי, תום," הוא אומר בדרמטיות.


אבא שלי, החזק והגיבור. הוא אף פעם לא נשבר לידי, אפילו לא כשאלוהים לקח מאיתנו את אימא. הוא תמיד נתן לי להרגיש שלא משנה מה, יש לי סלע איתן ובלתי שביר להישען עליו. "אל תכעס עליי, בבקשה." אני צורבת אותו במבטי. לא אראה אותו שלושה שבועות.


"אני לא כועס עלייך, ילדה. אני כועס על עצמי."


דמעותיי זולגות בשקט. אני מתקרבת אליו ונושקת לראשו בפרצה הקטנה שנוצרה בין שערותיו המאפירות. "אני אוהבת אותך," אני לוחשת על הפדחת שלו, נושמת את ריחו.


כל מה שאני לוקחת איתי זה תיק גב, תמונה ישנה וגעגוע שרק התחיל לצמוח.


1


שבועיים קודם לכן


אישה נאת מראה מקבלת את פניי, פותחת עבורי את דלת העץ הכבדה. לעיניי נגלה בית משפחת מלכה, שנראה בעצם כמו ארמון. היא נראית בשנות השישים לחייה, אך מלאת מרץ כמו בחורה בגילי. למען האמת, נראה שיש לה יותר אנרגיה ממני.


היא מובילה אותי לחדר ומחווה לעבר אחד הכיסאות. "את יכולה לשבת, אדון מלכה מייד יגיע," היא אומרת בחיוך חם.


אף פעם לא הייתי מהילדות הקטנות שהתחפשו לנסיכות וחלמו לבקר בארמון כמו בסיפורים. הייתי טום בוי, ככה זה כשאת גדלה רק עם אבא. העדפתי כדורים על פני בובות וקשקוש על קירות היה מדליק יותר מלצבוע בתוך הקווים. והנה, בגיל עשרים וחמש אני זוכה לראות ארמון במו עיניי.


אני תופסת את מקומי על אחת משתי הכורסאות המפוארות ועיניי לא מפסיקות לנוע לכל הכיוונים, בוחנות כל מטר במקום העצום הזה.


אני כמעט מסתנוורת מהמטרים הבלתי נגמרים של השיש הנוצץ, שמרצפים את כל שטחו העצום של הבית, אם בכלל אפשר לקרוא לו כך.


מבואת הכניסה מאובזרת בשידת זכוכית שמעליה תלויה מראה יוקרתית, מקושטת בקריסטלים. בקצה המסדרון אני רואה את המטבח, ארונות שחורים וממורקים ומשטחי שיש לבן ומבריק. במרכז המטבח ניצב אי מרשים שלצידו כיסאות מוזהבים. הקירות הם חלונות גבוהים, מהתקרה הגבוהה אל רצפת השיש המבריקה.


אומנם הבית נראה כמו ארמון, אך אני לא מתחברת לסגנון. הכול מבריק ונוצץ, אבל אין פה חמימות של בית. הוא מנקר עיניים, אך לא עושה לי כלום בלב.


צעדים נשמעים מכיוון גרם המדרגות רחב הידיים. גבר יורד במדרגות ומתקרב אליי, חזותו המרשימה והבעת פניו הבטוחה מבהירה לי שהוא בעליו של הבית הזה. אי אפשר לפספס את נוכחותו בחדר. חזהו רחב, כתפיו חסונות. בגדיו השחורים נצמדים לשריריו המפוסלים. שערו בצבע הפחם מסודר בקפידה על ראשו כאילו שום דבר לא יצליח להזיז ולו שערה אחת. גם בנוכחותו, כמו בבגדיו, יש משהו אפל. רק זוג עיניים ירוקות נוצצות במסתוריות, מפירות משהו מהאפלה שהוא משדר.


"פאולה, תודה. את חופשייה ללכת."


הוא עוצר מטרים ספורים ממני. גל ריח גברי וכבד במיוחד ממלא את אפי ועורי סומר. הוא משלב את זרועותיו על חזהו המרשים, על מפרק כף ידו נוצץ שעון מוכסף שמצליח להפגין נוכחות אפילו על ידו הרחבה. הנוכחות הגברית שלו בשילוב ריחו החזק מעבירים בי אי־נוחות.


"תום, נכון?" עיניו הירוקות והקרות לא מביעות דבר. אני רק מהנהנת. יש משהו מזלזל בדיבורו. אני מרגישה כאילו קשה לו בכלל לפנות לבת אדם פשוטה כמוני. "אני גבריאל מלכה. בואי אחריי."


הוא מסתובב באלגנטיות, ובגב זקוף מתחיל לצעוד כשאני משתרכת אחריו. נעלי השפיץ שלו משמיעות נקישות על רצפת השיש כשהוא מוביל אותי במסדרונות הארוכים של הבית המפלצתי שלו.


הוא מתקתק כמה דברים בנייד שלו במסע שלנו ליעד, ואני מנצלת את ההזדמנות כדי לבחון את המסדרונות הארוכים. כשאנחנו מגיעים לדלת האחרונה במסדרון, הוא פותח אותה ומניח לי להיכנס ראשונה.


במרכז החדר ניצב שולחן עץ מהגוני כהה, מצידו האחד כיסא עור כהה ומצידו האחר כיסא מנהלים, גם הוא מרופד בעור שחור ומבריק. עגלת משקאות ניצבת מימין לשולחן, ומשמאלו ספרייה מרשימה, עמוסה בקלסרים ומעוטרת בפסלים מוזהבים, בגביעי זהב ובמדליות.


"שבי בבקשה," הוא מורה בקרירות ותופס את מקומו על כיסא המנהלים היוקרתי שלו. "תרצי לשתות משהו, תום? אני יכול לקרוא לך תום, נכון? או שאת מעדיפה גברת..."


הוא נתקע, כמובן. כנראה אפילו לא זוכר את שם משפחתי. "אייזנברג, אבל תום זה בסדר." יופי, תום, לפחות את מצליחה להוציא משהו מהפה הביישן שלך. אוף, הלוואי שיכולתי להיות ביישנית פחות, כמו בת הדודה שלי, אוֹרי. היא קברה את הטקט שלה אי שם במצולות הים.


"תום זה לא שם של בן?"


הוא צוחק ביהירות, חושף את שיניו הצחורות והמושלמות רגע לפני שמבטו נוטש אותי לטובת מסך המחשב. אני מושכת בכתפי, לא בטוחה בכלל שהוא רואה אותי. הוא קם מכיסאו לאחר שהקליד כמה דברים במחשב, עוקף את השולחן ונעמד ליד עגלת המשקאות העמוסה בכל טוב.


"אז תרצי לשתות משהו?"


"לא, אני בסדר. תודה רבה."


הוא מוזג לכוס זכוכית נמוכה משקה בעל גוון כתום ואז שב ומתיישב מולי. כשהוא מניח את ידו בביטחון על השולחן, שעונו המסיבי זוהר ומקרין יוהרה.


"קראתי את קורות החיים שלך, תום," הוא אומר בסמכותיות, לא טורח לומר לי 'ברוכה הבאה'. "את היום ממלצרת, אני צודק?" אני מהנהנת. "למה החלטת שאת רוצה לעבוד עם ילדים?" הוא משלב את אצבעותיו ורוכן לכיווני, מצפה לתשובה.


אני מתפתלת על הכיסא. איך אגיד לו שהסיבה העיקרית לנוכחותי כאן היא הצורך הנואש שלי בכסף, ולא אהבתי הגדולה לילדים?


"תמיד אהבתי ילדים. כשהייתי צעירה יותר שמרתי על ילדי השכנים. הם גדלו וכבר לא צריכים אותי היום." אני מושכת בכתפיי, רואה על פניו שהתשובה לא מספקת אותו. "שמעתי מקרובה שלי על התנאים וזה נראה לי מתאים."


"אם הקרובה שלך סיפרה לך על התנאים, את יודעת שהשכר שאני מציע גבוה," הוא אומר, מוציא את המרצע מן השק ללא שמץ של מבוכה, "אבל אני דורש הרבה עבורו."


אני מתיישרת על הכיסא. "אני לא מפחדת לעבוד קשה."


"אין לי הרבה זמן, אז אספר לך על מהות העבודה בקצרה. הבית מתנהל כמו מפעל. לכל אחד יש תפקיד, כל אחד יודע מה הוא צריך לעשות, ושהוא צריך לעשות את זה על הצד הטוב ביותר." נימת איום נשמעת בקולו. "הילדים שלי, יולי וליאו, לומדים בכיתה א'. ליאו עדין וביישן, ויולי תנסה לסובב אותך על האצבע הקטנה שלה. יש להם לוח זמנים מסודר. יולי מתאמנת בבלט וליאו משחק בליגה הצעירה. אני מצפה שהם ילכו לישון בזמן ויקומו בזמן. הכול צריך לתקתק." הוא מניע את ידו כדי שהשעון שגלש מטה ישוב למקומו וגומע מהמשקה שלו. "למטפלת יש ערב חופשי פעם בשבוע, וסוף שבוע חופשי פעם בחודש. בשאר הזמן אני צריך שהיא תהיה פה, בלי הנחות. אני נעדר הרבה ואני צריך לדעת שהילדים שלי מטופלים בהיעדרי. זה משהו שאת חושבת שתוכלי לעמוד בו?" הוא מתרווח לאחור על כסאו רגע לפני שלוגם מהמשקה שלו.


"כן," אני פולטת מבין שפתיי בביישנות המעצבנת שלי. מילתי הבודדת נשמעת כמעט מגוחכת לנוכח שטף המילים שלו.


"כמה דגשים חשובים לפני שתפגשי את הילדים. תפקידה של המטפלת לטפל ביולי ובליאו, אבל שיטת החינוך וההחלטות לגביהם הם שלי." הוא מלקק את שפתו. "הם הדבר הכי יקר שיש לי." אני לא עונה, לא יודעת אם להתייחס לכך בתור רגישות או שתלטנות. "אני אדם עסוק," הוא מוסיף, "אם אחליט שאת מתאימה, פאולה, מנהלת משק הבית שלי, תהיה זו שתעביר לך חפיפה מסודרת. יש לך שאלות, או שהכול ברור?"


"הכול ברור."


הוא מהנהן. "בואי נצא לחצר, אני רוצה שתפגשי את הילדים."


הוא נעמד ואני אחריו. בלי להגיד כל מילה נוספת הוא מתקדם אל עבר היציאה מהחדר. "יולי, ליאו!" הוא צועק כשאנחנו יוצאים אל האוויר הפתוח. כר דשא ירוק ורענן נפרש לפנינו. שני שערי כדורגל קטנים ניצבים משני צידי החצר וביניהם מתרוצצים שני ילדים זהובי שיער. הקטנים עוצרים במקומותיהם ומסתובבים לאחור, עיניהם הסקרניות בוחנות אותי. הילדה רצה אל אביה ואילו אחיה עומד במקומו.


"מי זו, אבא?" היא שואלת, שולחת את ידיה קדימה. גבריאל מרים אותה בידיו ונראה שמעטה הקשיחות שלו נסדק מעט.


"יולי, זה לא מנומס, את יכולה לשאול אותה בעצמך." הוא מסתובב מעט כך שפניה יהיו מול פניי.


"מי את?" היא שואלת בישירות ובתמימות האופיינית לילדים. אביה בוחן אותי במבטו ואני מבינה שאפילו תשובה פשוטה כזאת נתונה לבחינה שלו.


"אני תום." אני מחייכת אליה. "אני פה כדי להכיר אתכם, אולי אהיה המטפלת שלכם."


"כמו אוולין?"


היא מרימה את מבטה לאביה והוא מהנהן. "עכשיו לכי לליאו ותראו לתום איך אתם בועטים לשער." הוא מוריד אותה לקרקע ונוגע בגבה. "תשתפי גם את אחיך." הוא מביט בה במבט מזהיר, ובלי לשים לב לכך, אני נזהרת בעצמי.


"בואי!" היא קוראת לי, מובילה אותי למגרש שיצרו לעצמם באמצע החצר. אין ספק שהיא ירשה מאביה את הכריזמה. "ליאו, היא באה לשחק איתנו. קוראים לך תום, נכון?" היא מצפה לאישור.


"את צודקת, נעים מאוד, ליאו." בניגוד לאחותו מלאת הביטחון, הוא די שקט. הוא מהנהן ומכרסם את קצה ציפורנו. "קדימה, שנשחק?" אני מציעה בחיוך. אביהם בוחן אותנו מרחוק בקשיחות, לא מזיז את עיניו מאיתנו ולו לשנייה אחת.


"כן. את תעמדי בשער, ליאו ואני נבעט." היא קורצת לאחיה וזוכה ממנו לחיוך. נראה שחסכתי לאחד מהם את הצורך לקחת את התפקיד הנחשק פחות.


"אז אני מבינה שאני השוערת?" אני מוחאת כף ומתמקמת בשער.


"כן!" הקטן קורא בהתרגשות. "את מבינה בכדורגל? אבא שלי חלוץ!" הוא מספר לי בגאווה.


"אני לא מבינה הרבה," אני אומרת. 'שוער' ו'חלוץ' הם המושגים היחידים שאני מכירה. אנחנו משחקים דקות ארוכות, התאומים בועטים במיומנות לשער ואני לא מצליחה לשמור על השער טוב מספיק, כל הכדורים חולפים על פניי.


אין ספק שיש להם גנים של כדורגלן. בשער השמיני שיולי מצליחה להבקיע, אני מרימה את מבטי אל גבריאל, פניו המשועשעות מגבירות את מבוכתי. כשמגיע שוב תורה של יולי לבעוט, היא מתיישבת על הדשא בדרמטיות ומנגבת זיעה ממצחה.


"התעייפתי."


אני מחייכת בליבי. מעולם לא חשבתי שלהפסיד לילדים בני שש בכדורגל יהיה כזה מביך. "גם אני." אני מצטרפת אליה ומתיישבת לידה. ליאו מתיישב לצידנו.


"בת כמה את?" היא ממהרת לשאול.


"עשרים וחמש."


"זה אומר שאת גדולה מאיתנו בתשע־עשרה שנים, נכון?" ליאו מצטרף לשיחה.


"נכון!" אני מתרשמת מהיכולות המתמטיות שלו.


"אוולין הייתה זקנה יותר ממך. בגלל זה אבא לא רצה אותה." היא מסתכלת על ליאו.


"לא נכון, יולי. שמעתי שהוא אמר לפאולה שהוא לא רוצה אותה כי היא דיברה בטלפון ונתנה לנו לראות הרבה טלוויזיה," ליאו מתקן אותה בנחת. אני נלחצת, הציפיות שלו באמת גבוהות.


"וגם כי היא הייתה זקנה," היא מתעקשת, "אבל אהבתי אותה, היא הביאה לי הרבה עוגיות." היא מחייכת.


"ילדים, תגידו יפה תודה לתום, אני צריך לדבר איתה עכשיו לבד."


הייתי כה שקועה בשיחה עם הילדים עד שלא שמתי לב שגבריאל נטש את עמדת הצפייה שלו וכעת הוא ממש כאן, מסוכך עלינו בגופו החסון. "תחזרו להתאמן בבעיטות, תכף אצטרף אליכם."


הוא פורע את שערו של בנו ואני מבינה שלא רק שיש לו ציפיות גבוהות מהמטפלות של הילדים שלו, אלא גם מהילדים בעצמם.


"איך היה לך?" הוא שואל בישירות ברגע שאנחנו נכנסים למשרד שלו.


"הם מקסימים."


הוא מהנהן כשמבטו קבוע בנקודה דמיונית בקיר ולא מגיב על המחמאה. "אשלח את החוזה למייל שכתבת בקורות החיים שלך. תעברי עליו בעיון ותעדכני אותי אם התנאים נראים לך. למען ההגינות, אומר כבר עכשיו שאני עורך ראיונות נוספים. אצור איתך קשר בעוד כמה ימים אם אחליט שאת מתאימה, ואם גם את תהיי מעוניינת בעבודה, נתקדם משם." הוא מתקתק במחשב ורק לאחר כמה שניות של שתיקה מצידי, הוא מרים את מבטו אליי. "למה את נראית לחוצה? החוזה הוא למשרה של מטפלת, לא של שוערת."


חיוך קל נמתח על שפתיו ומבוכה שוטפת אותי שוב. "תודה."


"תום, תחשבי טוב לפני שתודיעי לי סופית אם את מעוניינת בעבודה. כבר היו לי כמה מטפלות שלא עמדו בלחץ, אני לא רוצה להמשיך להחליף מטפלות, אני לא יכול לעשות את זה שוב לילדים."


"כמובן."


הוא מהנהן ובבוטות כמעט כואבת חוזר למסך המחשב, מבהיר לי שסיימנו. אני מבינה את הרמז הגס, קמה ממקומי ונעה לעבר הדלת.