1
גבריאל
פאק.
אני מרים את בקבוק הוויסקי ומטיח אותו בחוזקה ברצפה, מנפץ אותו לרסיסים, בדיוק כמו הלב שלי. החדר מתמלא בריח אלכוהול חריף ושורף שמעלים את ריח הקוקוס המתוק של הסבון שלה.
בום, בום, הדופק שלי הולם בראשי. הכול כואב לי כל־כך. "פאק!" אני צורח אל חלל החדר הריק, ריק מדי בלעדיה. העצבים שורפים את קצות אצבעותיי, אני בועט ברצפה כאילו אני באמצע משחק.
הלוואי שכל זה היה משחק. אבל לא, אלה החיים שלי. אף פעם לא ידעתי נחת לאורך זמן. עד שמשהו טוב מסתדר, אלוהים מחליט שמשעמם לו ומוסיף לי עוד אתגר במסלול המכשולים שארגן לי. אבל אלוהים, מתי כבר אגזור את סרט הגמר של המסלול הזה?
הסתכלתי עליה ולא הייתי מסוגל להוציא הגה אחד מהפה המטונף שלי, שתמיד מקלל יותר מדי. פה שגם אם יחטאו באקונומיקה לעולם לא יצליח להגיע לרמת הטוהר שלה.
נשארתי שותק. לא ידעתי מה עצר אותי מלדבר, הכעס שלי או האהבה שלי אליה, או שניהם. אני אוהב אותה, וכועס. אני יודע שברגע שאפתח את הפה אכאיב לה, אצעק כמו משוגע לאלוהים שיעצור אותה, שיעזור לי להציל אותה מעצמה.
אז שתקתי בעוד בתוכי התחוללה סימפוניה שלמה, תרתי משמע. היא בוערת בדמי וזורמת בעורקיי, גורמת ללב שלי להתהפך עם כל פעימה.
השקט המטריף הזה שבו חזרה לחדר עם המזוודה בידה. באותו רגע רציתי לקום ולתלוש מהיד שלה את חתיכת הפלסטיק על גלגלים הארורה הזאת, להדביק את ידיה לקיר ולנשק אותה עד שנאבד את הנשימה.
ובכל זאת נשארתי במקומי, ביציע, צופה בה מרחוק. הפוני שלה קיפץ על מניפות ריסיה כשאספה בקדחתנות את בגדיה לתוך המזוודה. כשנמתחה על קצות הבהונות כדי להגיע למדפים הגבוהים בארון, כתפיית הגופייה שלה נפלה וחשפה לראווה את הכתף שלה, הכתף החלקה והלבנה ששימשה מקום עגינה לראשי. השקע שם כאילו נוצר במיוחד בשבילי, ראשי ישב שם בתיאום מדויק, מספק לשפתיי זווית מושלמת לנקודה העדינה שמאחורי אוזנה.
כבר למדתי שהמקום הזה מטריף אותה. מספיק ששפתיי ירפרפו שם מעט והיא כבר תאבד את זה. עיני השקד שלה יתגלגלו והיא תנשוך את שפתה.
כשסיימה לעקור את חפציה, מחזירה את הארון שלי להיות אפור וקודר, היא עזבה.
עכשיו גם הלב שלי אפור וקודר כמו הארון. יכולתי לראות את זה. יכולתי לראות את הדקה הנצחית הזאת שבה הביטה בי במעין הפנוט, רגע לפני שעזבה. כאילו צילמה אותי בזיכרונה. העברתי את עיניי אל המראה התלויה שעל הקיר והבטתי בהשתקפות שלה. "פאק!" צעקת תסכול שוב נפלטה מפי. לא שלטתי בעצמי.
הלוואי שמישהו יבוא ויפרק לי את הכאב שישב על הלב שלי כמו בטון יצוק. אני רוצה שלפחות הכאב יצליח להתפרק לאבנים קטנות, ובכל פעם אשליך אבן אחת וכואבת ממני כמו אותן אבנים שכל החיים זרקו עליי. השתמשתי בהן, בניתי מהן חומה שתגן עליי מהאבנים שעוד יבואו ואז היא באה. בפניה המלאכיות ובליבה הרחב מדי היא הוציא אבן אחר אבן מתוך החומה ופתחה לי צוהר שדרכו הצליחה להכניס אליי את קרן האור שלה.
למה כשהלכה הייתה חייבת להניח אבן על ליבי? לידה, החומה שהייתה לי קודם לכן נראית כמו משחק ילדים.
אני נזרק על המיטה בתשישות. הערב הזה עייף אותי כמו שעונת אימונים שלמה ואינטנסיבית לא הצליחה לעייף. אני מרים את הכרית שלה ומטביע בה את פניי במזוכיסטיות מוזרה, מזכיר לעצמי בגעגוע את הריח שלה.
הלוואי שהיא הייתה כאן, הלוואי שיכולתי לחבק אותה. היא הייתה מלטפת את פניי באצבעותיה הארוכות ומרגיעה אותי במגעה המנחם אם לא הייתה הולכת כרוח סערה ומשאירה אותי לבד בתוך הטורנדו שיצרה.
אם רק הייתה מבינה מה עובר במוחי, אם רק הייתה יודעת אילו צמרמורות עוברות בכל חלקה בעורי כשאני מדמיין אותה שוכבת על שולחן הניתוחים. רק להעלות במוחי את האפשרות שמשהו יכול לקרות לה...
עיניי נעצמות ואני רואה שחור. אני עובר מהבטן לגב עד שאני מצליח להירדם, לתפוס כמה שעות של שינה חלושה.
בשש בבוקר אני מחליט לקום מהמיטה. ביום רגיל אני נמצא עוד עמוק בחלומות בשעות כאלה, אבל היום לישון נראה כמו חלום רחוק. יש לי עוד שעה לעצמי עד שאצטרך להעיר את הילדים.
אני מחליט ללבוש בגדי ספורט וללכת לחדר האימונים, להוציא קצת אגרסיות. אני רץ על ההליכון עד שרגליי שורפות, הכאב שבוער בעצמותיי מסיח את דעתי מהכאב ששורף את ליבי. כשאני מסיים אני ניגש לשק האגרוף המשתלשל מהתקרה, קומץ את אגרופיי ומנחית עליו את המכה הראשונה. יד רודפת יד והכאב שבידיי הקפוצות לא מזיז לי כשאני ממשיך להכות בחוזקה. כשאני מסיים סבב של מאה אגרופים מפרקי אצבעותיי כבר משופשפים ושורפים. אני מנגב את פניי במגבת קטנה והולך להתקלח.
השמש מגיחה מבעד לתריסים הסגורים למחצה בחדרם של הילדים. הם ישנים במיטותיהם, מלאכים שלווים ויפים, לא יודעים מה אבא שלהם עבר כשהם הפליגו בחלומותיהם המתוקים או מה הם יצטרכו לעבור כשיתעוררו. הם לא יודעים איזה געגוע יצטרכו לשאת בימים הקרובים, בשבועות הקרובים, או אולי לתמיד?
שני האוצרות שלי, שגדלו בלי אימא, לפתע קיבלו לחייהם דמות נשית. הם אהבו אותה והיא אהבה אותם כאילו היו שלה, דאגה להם כמו שאפשר לדאוג רק בקשר דם, הרגישה אותם באינטואיציה נשית שלא הצלחתי להבין.
אני לא יודע איך הם יסתדרו בלעדיה, איך ימלאו את החלל שהיא תותיר אחריה.
"ליאו, יולי," אני נעמד בכניסה, "קומו, חיים שלי, בוקר." איזה בוקר. הכול נראה כמו יום אחד ארוך שלא נגמר. ליאו מתמתח ואילו יולי ממשיכה לישון בשלווה. "ליאו," אני אומר פעם נוספת, מנצל את העובדה שהוא נמצא בגבול שבין ערות לשינה. הוא ממצמץ עד שעיניו נפקחות לגמרי והוא מסתכל עליי בחשדנות.
"אבא?"
הוא לא רגיל לראות אותי בבוקר. מזל שהוא לא יודע את הסיבה. "בוקר טוב, חיים שלי." הוא ממהר לרוץ אליי ואני מרים אותו. "איך ישנת, נשמה שלי?" אני נושק לשערו הרך.
"ישנתי טוב," הוא ממלמל בפינוק ומניח את ראשו על כתפי.
"מה עם אחותך? לא רוצה לקום?" אני מדגדג את בטנו והוא צוחק.
"היא לא אוהבת להתעורר. לתומי תמיד לוקח זמן להעיר את יולי."
ליבי נחמץ. אני מדמיין אותה מלטפת את יולי בתנועות רכות עד שהקטנה הישנונית מסוגלת לפקוח את עיניה.
"איפה היא?" הוא שואל בסקרנות.
גוש כבד עולה בגרוני. אני בולע אותו בקושי רב. "בוא, חיים שלי, בוא נעיר את אחותך." אני ניגש להעיר את יולי בדרך שבה הרגילו אותה אליה. ככה זה כשנתתי למלאכית לטפל בהם, הם רגילים שמטפלים בהם בכפפות של משי. "יולה." אני ממקם את שפתיי על פניה היפות. "קומי, יפה של אבא." אני מנער אותה קלות.
בטח תום לא עושה את זה, אבל הלוואי שהייתה לי מחצית מהסבלנות שלה. אני ממשיך בשלי, ובדיוק כמו שליאו הגדיר את זה, אחרי הרבה זמן היא קמה, כדור השינה שלי.
"תומי?" היא קוראת בעייפות עוד לפני שהיא פוקחת את עיניה ואני מרגיש איך המדורה שבה נשרף הלב שלי גדלה עוד טיפה.
"זה אבא, יפה שלי." אני מסיט את שערה הפרוע מפניה. היא פוקחת את עיניה ונופלת עליי בחיבוק, מצליחה לשפוך למדורה ששורפת אותי כמה טיפות מים מרגיעות.
"אבא, חמודי." היא מחבקת אותי וגורמת לי לצחוק.
"צריך לקום, יפה שלי. כבר מאוחר." אני נושק לראשה.
"איפה תומי?"
אני לא יכול להתחמק מהם. "תומי נסעה, ילדים." אני מסתכל בעיניהם.
"לאן?" ליאו ממהר לשאול בחשש.
"לחופשה. להיות עם אבא שלה." אני מרוצה מתשובתי.
"מתי היא תחזור?" יולי רוטנת בפינוק.
"נקווה שבקרוב," אני עונה בדיפלומטיות.
"למה היא לא אמרה לנו להתראות?" ליאו שואל בעצב.
"היא לא ידעה שהיא תעזוב, חיים שלי. אבא שלה הזמין אותה לחופשה כשישנתם והיא הייתה חייבת ללכת. היא נתנה לכם נשיקה כשהיא יצאה. לא הרגשתם בחלום?"
"האמת שאני הרגשתי משהו." יולי מתמתחת בפינוק ומעלה חיוך מתוק על שפתיה. "הרגשתי משהו מתוק ורך מדגדג לי את הפנים כשישנתי."
"זו הייתה תומי. קדימה, עכשיו בואו נלך להתארגן, שלא תאחרו לבית הספר."
התאומים יושבים ליד האי במטבח ואוכלים בעצלתיים את ארוחת הבוקר, אם אפשר לקרוא ככה לדגנים בחלב שהגשתי להם בקערות פלסטיק. סימון איננה ואחרי היממה הסוערת שעברתי לא נותרה לי סבלנות להכין ארוחה מושקעת.
ליאו כמעט גמר את מלאי הסבלנות שלי היום כשחלם במשך רבע שעה בזמן שאחותו כבר הספיקה להתלבש ולנעול נעליים, אך הקטנה לא נשארה חייבת והעמידה מחזה קורע לב כשסירקתי את שערה לקוקו, לדבריה, חזק מדי. אני מאבד את עצמי במטבח כשאני מנסה להכין שני כריכים לארוחת העשר.
"אבא, מה אתה מכין לנו?" ליאו שואל ושותה את שלוק החלב האחרון.
"כריך עם חומוס," אני ממלמל במהירות, מסתבך עם נייר הכסף שמסרב להיתלש מהגליל.
"לא!" הוא רוטן, "היום יום שלישי, היום תומי עושה לנו טוסטים."
אני בקושי מצליח למרוח חומוס על פרוסת לחם והוא מדבר איתי על טוסט? "ליאו, אין זמן לטוסט היום." אני מגייס את מרב הסבלנות שלי לפני שאתפוצץ.
"ליאו צודק." הקטנה מצטרפת אליו. "והקוקו הזה מכוער." היא מרחיקה ממנה את קערת הקורנפלקס. "תומי תמיד עושה לי קוקו בלי כרבולות."
"די!" אני צועק בתסכול, "תום לא פה, זה מה יש!" התלונות הרמות שוככות. "תסיימי את הקורנפלקס שלך." אני מתקרב אליה בנחישות, מגיש לה בשנית את הקערה. "ליאו, תנעל נעליים, צריך לצאת."
כשהיא פה הכול מתקתק, הכול נעשה על מי מנוחות, כולם יוצאים מהבית רגועים ושמחים. היום ליאו ויולי יגיעו לבית הספר כמו אחרי קרב, אבל הקרב הזה הוא כלום לעומת הקרב שאני נלחם עם עצמי, אוכל את עצמי, מכרסם את עצמי עד העצמות.
2
גבריאל
עבר שבוע מאז אותו לילה מקולל שבו היא לקחה מזוודה ועזבה. שבוע שלם שאני לא מוצא את עצמי. בכל דבר שאני עושה, אני לא מוצא את הסבלנות. אתמול זו הייתה הפעם הראשונה בעשרים שנות הקריירה שלי כשחקן שהמאמן העיר לי.
"מלכה, תתעורר על עצמך!" הוא צעק עליי כשפספסתי מסירה מכהן, הקשר. אני לא מרוכז. אני כל הזמן חושב עליה, בכל פעולה שאני עושה, בכל נשימה שאני נושם.
יולי וליאו מרגישים בשינוי שחל בבית. היא חסרה להם.
"אבא, רוצה לשחק איתנו?" ליאו נעמד בפתח המשרד שלי ומקיץ אותי ממחשבותיי. אני מטביע את עצמי בעבודה, מסתגר במשרד ולא יוצא כל היום. כל חישוב פשוט לוקח לי שעות. כל מייל שאני צריך לכתוב, אני מנסח חמש פעמים. הכול כבד עליי.
"איפה פאולה?" אני מתנשף בעייפות וסוגר את המחשב הנייד.
"היא לא יודעת לשחק איתנו מחבואים." הוא משלב את זרועותיו בכעס. "לא כיף איתה."
"ליאו." אני מרים לעברו אצבע מזהירה.
הוא מתרכך. "רק עם תומי היה כיף לשחק." הוא מרכין את ראשו. "מתי היא חוזרת?"
"בקרוב," אני ממלמל, כבר לא מרגיש בנוח עם ערמת השקרים שהאכלתי אותם כל השבוע הזה.
"נו, ליאושי, הוא הסכים?" יולי מתקרבת ונראית נרגשת. כשליאו מניד בראשו, היא מצטרפת למועדון הכועסים. "אבא!" היא רוקעת ברגלה.
"לא מתחשק לי לשחק, חיים שלי. יש לי עבודה. שחקו שניכם. ליאו יספור ואת תתחבאי."
"זה לא הוגן!" היא נכנסת למשרד שלי. "זה לא כיף ככה! פאולה לא יודעת לשחק איתנו כמו תומי. אני מתגעגעת לתומי." דמעות עולות בעיניה. "רק היא שיחקה איתנו כמו שאנחנו אוהבים, והיא הייתה מקריאה לנו כמה סיפורים שרצינו לפני השינה. אני מתגעגעת אליה."
ליבי נשבר. החלל שהותירה מורגש אצל כולם. "יולה."
"אני רוצה לבקר את תומי," אומר ליאו.
"כן." היא כורכת את ידה סביב כתפיו ושניהם נעמדים מולי איתנים. מתי הם גדלו כל־כך?
"אי אפשר לבקר את תומי, חיים שלי." הלב שלי יוצא אליהם. "היא אצל אבא שלה."
"אבא שלה גר בנשדוד. נשדוד זה לא רחוק מכאן, תומי סיפרה לי. קח אותנו לנשדוד," ליאו מפציר בי.
ברצינות, אני מנסה לא לחייך כשהוא טועה בהגייה שלו.
"אני לא יכול, אני..."
"למה?" יולי שואלת בסקרנות.
למה באמת אני לא יכול?
"לכו להתלבש. ניסע לאשדוד."
אנחנו עומדים מול דלת בית משפחת אייזנברג. ליאו ויולי מתרגשים והבטן שלי מתהפכת בפחד. אני, גבריאל מלכה, שלא מפחד מכלום, שחווה את המוות באמצע החיים, מפחד עכשיו.
כשליאו מביט בי, אני ממהר לדפוק על הדלת בביטחון, מנסה לא לשדר את החששות שלי לילדים. כולי תקווה שהיא לא תיבהל, היא בטח לא מצפה לשלושתנו כאן בלי התראה מוקדמת.
המנעול מסתובב והדלת נפתחת. היא עומדת בכניסה. שניות אחדות שנראות כמו נצח אנחנו עומדים זה מול זה. היא מסתכלת עליי בהפתעה, שפתיה פעורות בהלם. שערה הרטוב מגולגל ברישול על קודקודה ואני מודה לאלוהים שאני זוכה שוב להריח מקרוב את הריח שלה אחרי מקלחת. עיניי סורקות את גופה.
סכין ננעצת בליבי כשאני רואה שהיא לובשת את החולצה השחורה שלי. היא ארוכה עליה כמו שמלה וחושפת את ירכיה. מבטי נתקע עליהן וזרמי חשמל בלתי מוסברים מכים במורד גבי. כל מה שאני יכול לחשוב עליו זה כמה אני רוצה שהירכיים המלאות שלה יחבקו את גופי כשאני מעליה.
גם כשהיא בבית, לבושה בחולצה רחבה ושערה רטוב, אני צריך להשתלט על הדחף העז שלי להתנפל עליה.
"תומי!" הילדים לא יכולים להתאפק ועטים עליה בשאגות שמחה. כמה אני מקנא בהם עכשיו.
היא לוקחת אותם לחיקה ומחבקת אותם. "הם התגעגעו," אני מסביר.
"בטח. בואו, תיכנסו." היא מזמינה אותנו בחום, אך מבטה עדיין מוכה הלם כמו בן אדם שמגיע למסיבת הפתעה של עצמו ועדיין לא מבין את האירוע. היא פותחת את הדלת לרווחה ואנחנו משתרכים אחריה. "אבא, תכיר, אלה גבריאל והילדים," היא מציגה אותנו לאביה שיושב על כורסת טלוויזיה ישנה בסלון.
"שלום, פנחס, שמעתי עליך הרבה." אני ניגש אליו ביד מושטת.
שניות ארוכות שאנחנו מנהלים בינינו קרב מבטים. אני מבין שהוא לא מת עליי, בלשון המעטה. אני לא יודע כמה הוא יודע על הקשר שלנו, אבל הוא לא נראה לי אדם טיפש.
הוא לוחץ את ידי בנימוס. "שלום." הוא סוחט חיוך חלוש ומביט בי. עיניו טובות. לא פלא שהבת שלו היא היצור הכי טהור עלי אדמות.
הילדים מברכים אותו לשלום בחיוך ובנימוס ואני מסתכל עליהם בגאווה. הם זוכים ממנו לחיוך חם והוא אפילו הולך למטבח ולוקח אותם איתו, מתעקש להביא להם משהו מתוק לאכול.
"אבא, הכנתי שניצלים, אל תמלא אותם בסוכריות!" היא צועקת אחריו. הכול נראה טבעי, כמו עוד ארוחה משפחתית רגילה, אבל הכול כזה דפוק.
אני חוצה את הסלון, תופס מקום על הספה הישנה בלי לקבל הזמנה. היא נשענת על מזנון הטלוויזיה ונושכת את שפתה. אנחנו לא מחליפים מילה. המתח בסלון חזק כל־כך עד שהוא מאיים לחתוך את שנינו בבשר.
"תומי, תראי מה פנחס הביא לי," קולו של ליאו ממלא את הסלון, והמתח ששרר בינינו נרגע. קשה להיות רק שנינו לבד. היא מחבקת אותו. לפחות אני התגעגעתי רק אליה, היא התגעגעה לשלושתנו. אני רואה את הגעגוע בעיניים שלה.
יולי נכנסת לסלון. היא נותנת לפנחס יד ומלווה אותו עד שהוא מתיישב בחזרה על כורסת הטלוויזיה שלו. הנשמה הקטנה שלי.
אחרי ששלושתם מחליפים חוויות על השבוע שעבר ותום מקשיבה בסבלנות לכל הסיפורים הבלתי נגמרים של ליאו, הם מבקשים ממנה לשחק מחבואים.
"עם פאולה לא כיף לשחק, רק איתך." הם סוחטים את המצפון הרגיש שלה והיא ממהרת להסכים.
דייגו מוביל את פנחס למיטה כשהרעש בבית מכביד עליו. תום נושקת לראשו באהבה ומתפנה בחזרה לילדים.
ליאו סופר ויולי רצה למסדרון, סוגרת אחריה את דלת השירותים. תום מתחבאת מאחורי הספה, כורעת על ברכיה. החולצה עולה ומספקת לי זווית ראייה לתחתונים שלה. היא שקועה במשחק עם הילדים כך שהיא לא שמה לב שרואים לה כמעט הכול, ואני בוהה בה בתאווה. אני אוהב את החולמנות שלה.
"אחת, שתיים, שלוש, תום!" ליאו קורא בשמחה.
היא ממהרת לקום ולעקוף אותו בריצה, כמעט מועדת. באינסטינקט אני נעמד ומושיט לה את ידי רגע לפני שהיא מתייצבת בעצמה. אנחנו צמודים. מבטינו מתלכדים לרגע אחד, ארוך ומייסר. שפתיי מעקצצות, אבל אני לא עושה כלום.
היא שולחת לי מבט כועס וממשיכה לרוץ אחרי ליאו, מבהירה לי בהתנהגותה שהיא לא זקוקה לעזרה שלי. "קדימה, ילדים, חמש דקות ונלך הביתה," אני מודיע, קוטע את המסיבה בשיאה. אחרי אין־ספור סיבובים של מחבואים הם עברו לצייר על כמה ניירות בעזרת עטים של בנק שהיו לתום בבית.
"הכנתי שניצלים. אכפת לך שאתן להם?" היא מפנה את ראשה אליי. זו הפעם הראשונה שאנחנו מחליפים מילה. "אחמם אותם מהר."
"כבר מאוחר, הם יאכלו בבית." אני נעמד על רגליי.
"אבא, בבקשה, התגעגעתי לאוכל של תומי." ליאו מצמיד את ידיו בתחינה.
"כבר הפרענו לתומי יותר מדי היום, נשמה שלי."
"לא! לא הפרעתם בכלל. בבקשה, תן לי להאכיל אותם." עיניה מתרחבות בתחינה, מחזירות אותי לימים הראשונים שלה בבית.
אני מגלגל את עיניי ומחווה בידי. גם ככה אין לי מילה פה. מהרגע שהשניים ראו אותה הם שכחו מקיומי.
"לחמם גם לך?" היא שואלת בפנים חתומות, אבל אני מרגיש את הדאגה שלה. אני מניד בראשי וחוזר לספה. עשו ממני סופר־נני, ביום הראשון שלה בתוכנית.
אני שומע את שלושתם אוכלים. התאומים שואלים אותה מתי החופשה שלה תסתיים והיא משתעלת ומבטיחה להם שתבוא לבקר.
היא לא מתכוונת לחזור בכלל?
אני לא יכול לשאת את זה יותר. העצבים שורפים את הגוף שלי. עוד דקה במחיצתה בלי להיות מסוגל לגעת בה ואני עלול לאבד את העשתונות. "תורידי אותם לרכב כשתסיימו." אם אני לא יכול להניח את השפתיים שלי על שלה, לפחות שיעטפו איזו סיגריה מסכנה, שהניקוטין ירגיע מעט את דמי המבעבע.
אני טורק אחריי את הדלת ועוזב, לא מבין אם האבן שהתיישבה לי על הלב נהייתה קלה יותר או שמא הרבה יותר כבדה עד שהפסקתי להרגיש אותה.
