1
שבעה ביוני, מילאנו, איטליה
רחובות מילאנו היו שקטים במיוחד בבוקר יום ראשון. למדתי את זה מביקוריי התכופים בעיר, כשבבקרים בעיקר זקנים היו אלה שמילאו את הספסלים ברחובות.
נהניתי בעיר כל־כך, שגם הגרסה השקטה שלה מצאה פינה חמה בלב שלי. כשהתהלכתי להנאתי בשמלה ארוכה בצבע כתום ובסנדלים כשבידי תיק כחול חדש של איב סן לורן, הרגשתי על פסגת העולם. צעדתי ברחובות המגודרים בחומות אבנים אפורות ובחנתי את חלונות הראווה המרשימים של חנויות המעצבים כל הדרך אל בית הקפה האהוב עליי.
המוכרת הבלונדינית שסידרה מאפים בוויטרינה חייכה אליי כשנכנסתי. "אמריקנו וקרואסון?" שאלה.
הנהנתי. "מקסים שאת כבר זוכרת, אחרי שלושה ימים." חייכתי ויצאתי בחזרה אל שולחנות המתכת שהיו מסודרים לאורך המדרכה. הטלפון שלי צלצל.
"היי, ביץ'," עניתי לשיחה של סול, החברה הכי טובה שלי, שתוזמנה בדיוק לשעה שמונה בבוקר, כמו בכל יום שלי באיטליה. על המסך ראיתי אותה מאחורי הגה המכונית שלה.
״היי! מה שלומך? מה את עושה?״
האנרגיה שלה לא התאימה לנוף האיטלקי. הנמכתי את הווליום של הטלפון והוצאתי מהתיק את האוזניות האלחוטיות כשהותקפתי במבטים צולבים של זוג מבוגר שישב לא רחוק ממני. ״יושבת בבית קפה, לא יותר מדי." לא יכולתי להסוות את ההתרגשות בקולי, אבל לא רציתי לזרות מלח על הפצעים שלה. בוקר יום ראשון שלי היה יום מנוחה רגוע, חלק מסוף השבוע, ואילו שלה היה יום העבודה הראשון בשבוע, ובדרך כלל גם השבוז ביותר בשגרה הצבאית שלה.
״לא יותר מדי? את באיטליה! חגגת אתמול בלילה?"
לא, בכיתי עד שנרדמתי כי יונתן לא הפסיק לשלוח לי הודעות ולאיים שהוא יעלה על מטוס ויגיע כדי לשכנע אותי לחזור אליו, אבל לא יכולתי לספר לה את זה. ״עשיתי שיעורי בית," אמרתי את האמת החלקית וציפיתי להתרעמות שלה.
״פיץ'!" היא הרימה את קולה, וידעתי שהיא לא באמת כועסת כי היא השתמשה בכינוי שלי. אני הייתי פיץ', ספק בזכות ישבני העגלגל וספק בזכות העובדה שהייתי מתוקה כמו אפרסק, והיא הייתה ביץ', הכלבה עם הגוף שכל אחת הייתה הורגת בשבילו. זה אולי נשמע קיטשי בצורה חריגה, אבל זה היה ככה כבר שנים ושתינו הסכמנו שלהפסיק זה יהיה פתטי.
"את בסמסטר בחו"ל, שנייה אחרי פרידה, עדיין לא עשית את הטיול אחרי צבא שלך, אז קדימה! את אמורה לצאת! להכיר אנשים!"
״אני יודעת, אני יודעת, תני לי קצת זמן, אני עדיין מתמקמת! אני רוצה ליהנות מהעיר לפני שאני קורעת אותה," התגוננתי בשקט כדי לא להפריע לזקנים שישבו באזור הישיבה.
״אוף, את בלתי נסבלת!"
המלצרית ניגשה והניחה על השולחן את ההזמנה שלי. "לא, את יודעת מה בלתי נסבל?" שאלתי כשחתכתי את הקרואסון. הכנסתי פיסת בצק אלוהית לפי והשמעתי קולות הנאה שלא ביישו כוכבת פורנו שמנסה לתפוס את הקהל בתחילת סרטון.
״את אוכלת קרואסון עכשיו?״ היא התקרבה למצלמה תוך כדי נהיגה, חושפת את הצווארון הירוק של חולצת המדים שלה. "את פשוט זונה!"
צחקתי. להרגיז את סול בהחלט היה אחד הדברים שאהבתי לעשות, וכנראה גם אחד הדברים שהייתי הכי טובה בהם. ״אני יודעת, אני יודעת," צחקתי בעודי לועסת, ״את צריכה לבוא לפה ולאכול איתי.״
סול הלמה בהגה בייאוש. ״ברגע שאני מוצאת דיל, אני מטקטקת אישורי טיסה ועולה על מטוס ואת יודעת את זה!״ צפירה נשמעה מאחוריה והיא הזדקפה במהירות ושבה להתמקד בכביש. ״אז איך את, באמת?״
מייד ידעתי על מה היא מדברת. היא ידעה שאני מסתירה ממנה משהו. רבנו על זה לא מעט לפני שהיא למדה להשלים עם הבחירות שלי ולוותר לי מדי פעם. "קורנת, את לא רואה?" שיקרתי בציניות גמורה ורק גרמתי לה להתעצבן. "מחשבה מייצרת מציאות," הזכרתי לה, אבל לא הייתה לה סבלנות לשטויות שלי.
"נו!" היא גערה בי.
"תראי, היינו צריכים להיפרד. אפילו את אמרת שהשנה האחרונה הייתה מיותרת ושהיינו צריכים לחתוך את זה מזמן." משכתי בכתפיי ואכלתי עוד מהקרואסון. היינו צריכים לסיים את זה הרבה לפני כן, אבל לא רציתי לספר לה כלום עד שבאמת אהיה במקום טוב.
״אל תנאמי לי. שאלתי אותך איך את, לא למה נפרדתם. אני כבר יודעת למה, ואני כבר יודעת שעברת יבשת שנייה אחרי הפרידה, וזה יכול להיות בודד.״ היא לא הכירה את רוב הסיפור, לא סיפרתי לה כי פחדתי שהיא תשפוט אותי או תכריח אותי להיפרד ממנו, אבל היה די בחלקים שידעה כדי שתשנא את יונתן שנאת מוות.
״אני מרגישה חופשייה,״ התוודיתי, קולו של יונתן עדיין מהדהד באוזניי ומכווץ את גופי כשאמר שלעולם לא אצליח בלעדיו, ושחילופי סטודנטים לא נועדו עבור אישה חלשה כמוני. ״כבר לא התאמנו, ורציתי לשים את זה מאחוריי." תשומת הלב שלי הוסטה אל השכן החתיך שגר מולי, שבדיוק נכנס אל בית הקפה בחולצת טי לבנה וצמודה ובמכנסיים מחויטים. בכל סיטואציה אחרת, אפילו לא הייתי מסתכלת עליו. הוא לא היה הסגנון שלי, לא מתקרב אפילו.
על מי אני עובדת? בכל מצב אחר, יונתן לא היה מאפשר לי להסתכל עליו בלי לריב איתי. הגוף שלו היה שרירי מדי, הוא התלבש אלגנטי מדי בכל אחת מהפעמים שראיתי אותו, והמחשבה הראשונה שקפצה לי לראש הייתה שהוא קם מוקדם מדי בוקר לאימון, שוקל את האוכל שלו וסופר קלוריות. זה היה הסיפור שהמצאתי לעצמי.
היה משהו בגברים האיטלקים שגרם לי לזנוח את הסטיגמות שגיבשתי סביב הגברים הישראלים. הוא נראה נינוח ומלא עוצמה, ועורו השזוף ומשקפי השמש הכהים גרמו לי לחשוב שאולי הוא בכלל לא מקומי.
"תראי, אין לי בעיה שלא תספרי לי, אבל את צריכה ריבאונד."
היא משכה את הטלפון מלוח המחוונים ורעשים נשמעו על הקו כשאספה את חפציה. רציתי ריבאונד שייתן לי אישור שאכן המשכתי הלאה, אבל עמוק בתוכי גם פחדתי שיונתן לא יקבל אותי בחזרה אם אי פעם איחוד מחדש יהיה אפשרי. "מצחיק שאת אומרת את זה כשהבחור הכי חתיך בעולם נכנס הרגע לבית הקפה," אמרתי אחרי שהתחבטתי אם לספר לה או לא. ידעתי שברגע שאספר לה, היא לא תיתן לי מנוח ותמשיך לשאול אותי עליו עד שאחזור לארץ, ואולי אפילו אחרי.
"מה? תראי לי אותו!" דרשה בזמן שהגבר התיישב ליד השולחן הסמוך אליי והוציא מהתיק שלו חפיסת סיגריות. השתדלתי לא להזיל ריר כששלף סיגריה והדליק אותה.
"אני לא יכולה עכשיו, אבל אל תדאגי, אשלח לך תמונה. ראיתי אותו בעבר, הוא גר מולי, באותו מתחם דירות. הוא יצא לעשן כמה פעמים על המרפסת, ובכל פעם מחדש פשוט השאיר אותי המומה. בחיים לא חשבתי שארגיש משיכה כזאת כשאסתכל על גבר מעשן. ואימא'לה, איך הוא אוכל גלידה. הייתי רוצה את הלשון שלו בין הרגליים שלי." דיברתי יותר מדי, וסול התגלגלה מצחוק. "זה מוזר, נכון?״ שאלתי במבוכה. זה לא התאים לי לומר משפטים כאלה, אבל שיחות עם סול תמיד חשפו בי צדדים אפלים.
סול חייכה בהתלהבות של ילדה שקיבלה כלבלב ליום ההולדת. "בין הרגליים שלך?" היא הרימה את גבותיה ושלחה אליי מבט שובב.
"נו, יש לו איזה קטע כשהוא פותח את הפה. הייתי מדגימה לך, אבל הוא ממש כאן, לידי."
"בכל אופן, זה לא מוזר בכלל,״ היא אמרה, אבל לא האמנתי לה.
"זה כן. אל תשקרי כדי לגרום לי להרגיש טוב יותר."
"זה לא! אני עוקבת אחרי מישהו באינסטגרם רק כי אני חושבת שהוא סקסי כשהוא אוכל. אני אשלח לך אותו, זה משהו בלשון, נכון?" היא שאלה.
הנהנתי בנחרצות. "כיף לדעת שאני לא המוזרה היחידה. אולי את אפילו מוזרה יותר ממני."
"תראי לי אותו, תסובבי את המצלמה!"
״לא! תגידי לי, את אמיתית? הוא ישים לב!״ הגנבתי אליו מבט. הוא שם לב והסתכל עליי בעיניים קרות שגרמו לחיוך שלי להימחק בן רגע. הוא שלח יד לכיסו, הוציא ממנו אוזנייה לבנה ותחב אותה לאוזנו.
המלצרית המחויכת התקרבה והגישה לו קפה. רק כשהיא נעמדה בינינו חזרתי לתקשר עם סול והתנתקתי מאותו ממד מקביל. ״אמרת משהו?״ שאלתי.
סול נראתה לא מרוצה. ״כן! אבל אני מבינה שהוא חתיך כל־כך, ששמת אותו לפניי בסדר העדיפויות שלך עוד לפני שבדקת את הסחורה.״ היא צקצקה בלשונה בצורה המעצבנת שאימצה לעצמה בזמן האחרון, בכל פעם שאמרה משהו בטון הסנובי שלה.
״סול, תפסיקי לעשות דרמות, אני לא הולכת לשכב איתו,״ קבעתי. היא גלגלה את עיניה. ״די, מספיק לדבר עליי. תספרי לי את משהו.״
״שום דבר לא חדש. אני תקועה בשגרה משעממת. לא כמוך, גברת עולם. תגידי, כבר שכרת אופנוע?״
״האמת שלא.״
״למה את מחכה? שאני אגיע?״
הנהנתי ואכלתי עוד מהקרואסון, "אני צריכה זמן לבסס את עצמי. תחשבי כמה מונח על הכף, כמה זמן לקח לי עד שהגעתי לאוניברסיטה הכי טובה בעולם לאדריכלות, פאקינג ה'פוליטכניקו די מילאנו'!" אני בעצמי עדיין לא האמנתי. יונתן השתולל כששמע לאן אני עוברת. "את מבינה מה אני אומרת לך?"
היא גערה בי בבוז. זה לא עניין אותה, והיא לא עמדה לוותר לי עד שתשמע ממני את מה שציפתה לשמוע. "בסופי שבוע הסוכנויות לא פתוחות, אבל אל תדאגי, אגשים את החלום האירופאי שלי ואנהג על וספה ברחובות העיר, אני מבטיחה.״ חייכתי אליה.
"אני רק מוודאת, את יודעת שאת צריכה רישיון בשביל זה?" היא שאלה.
פיצוצים חזקים נשמעו. התכווצתי בבהלה ומאותו הרגע הכול קרה מהר מאוד. הקרואסון שלי עף למדרכה עם הטלפון ויתר הדברים שהיו על השולחן. אבנים ניתזו לכל עבר. השכן החתיך נדחף לכיווני ועטף אותי בידו. בדחיפת רגל הוא הפיל את השולחן, משך אותו קרוב אלינו ברגלי הברזל שלו והשתמש בו כמגן. זכוכיות התנפצו סביבנו.
״אביגיל, אני חייב שתקשיבי לי.״ הבחור תפס בכתפי בזמן שקליעים נורו סביבנו. ״אני צריך שניכנס פנימה, את מוכנה לרוץ?״
לפני שהספקתי לענות הוא התרומם, משך בזרועי וגרר אותי אחריו אל תוך בית הקפה, אל מאחורי הדלפק, שם משך אותי מטה אל הרצפה ובחן את פניי. היריות והפיצוצים הפסיקו.
"נפצעת?" הוא שאל.
הנדתי בראשי. גופי פעם ורעד מאדרנלין.
"אביגיל, אני צריך שתעבירי את היד על הגוף שלך ותבדקי שלא נפצעת בזמן שאני עושה שיחה, או־קיי?"
הנהנתי שוב, אבל הייתי המומה מדי מכדי להתחייב למשימה גדולה כל־כך. בזמן שהוא הניח את ידו על האוזנייה והתחיל לדבר בקודים שלא הכרתי, בהיתי בו בלי לזוז עד שלקח את ידי והתחיל להניח אותה על אזורים שונים בגופי, מדגים לי איך לעשות את מה שביקש ממני.
"קדימה," הוא אמר והמשכתי את תנועתו על גבי גופי. "בואי, יש פה דלת." הוא סימן בראשו לעבר דלת בקצה בית הקפה. הוא נותר שפוף כשעשה את דרכו לאורך הדלפק לכיוון היציאה.
״לאן?״ שאלתי, אבל הוא לא הגיב. הוא הציץ מעל שולי הדלפק ומטר היריות התחדש. ״אני לא יוצאת לשם!״ צעקתי, אבל הוא תפס בידי שוב ודחף אותי לפניו אל הדלת האחורית, מגונן עליי בגופו.
חלפתי מבעד לדלת והשכן מיהר אחריי. הוא התרומם לעמידה, אחז בידי ומשך אותי אחריו אל מסדרון לבן. הוא פנה שמאלה, המשיך עד לחדר המדרגות ושם פתח את התיק שלו.
עדיין התנשמתי בכבדות כשהוא הכניס את ידו אל תוך התיק, ונכנסתי להלם כשהוא הוציא ממנו אקדח שחור.
"אביגיל, אין לי הרבה זמן להסביר," הוא אמר ופתח את דלת חדר המדרגות, הציץ פנימה וסימן לי בידו לבוא אחריו. לא ידעתי אפילו את השם שלו, אך האפשרות היחידה שהייתה לי לשרוד הייתה לעקוב אחרי ההוראות שלו. "ישראל שלח אותי," אמר כשסרק את גרם המדרגות. הוא לקח ארגז ודחף אותו אל הדלת, משתמש בו כדי לחסום אותה. ״קוראים לי איתן. אבא שלך העסיק אותי בתור המאבטח שלך. אני ממלא את התפקיד הזה כבר תקופה.״ הוא הגיש לי את התיק שלו. ״תשתמשי בו כמגן אם תצטרכי.״
הוא דרך את הנשק שלו בתנועה חדה. ההד של נקישת המתכת שנוצר בחדר המדרגות נשמע במשך שניות ארוכות. איתן התחיל לטפס במדרגות ואני אחריו.
"אספר לך את כל מה שאת צריכה לדעת כשנגיע למקום בטוח, בינתיים אני צריך שתסמכי עליי," הוא ביקש.
בלית ברירה טיפסתי אחריו. הגוף שלי הראה מסוגלות שלא הכרתי בעבר. מעולם לא התאמנתי. מעולם לא הייתי צריכה.
הגענו לקומה החמישית. רעש של מנועי מזגנים נשמע והתחזק ככל שהתקרבנו. איתן פתח את הדלת, הציץ החוצה וסרק את השטח ואז פתח לאט את הדלת עד הסוף.
יצאנו אל גג הבניין וממנו עברנו מעל גדר אל הגג סמוך, ואז לגג נוסף. הוא נעצר והסתכל למטה מעבר למעקה הגג לפני שהסתובב אליי.
״חכי לי כאן,״ אמר, וקפץ.
הצמדתי יד לפי כשצווחה נפלטה ממנו ורצתי אל מעקה הגג כדי להביט מטה. ראיתי אותו עומד על מרפסת ומסתכל למעלה.
״הכול טוב?״ הוא שאל, כאילו לא עשה שום דבר חריג. הנהנתי. "תמצאי את הכניסה לחדר המדרגות," הוא פקד ופנה להסתכל אל תוך הדירה שעל המרפסת שלה הוא עמד. הוא כנראה הסיט את הדלת ונכנס, מפני שהוא נעלם מעיניי.
כניסה לחדר מדרגות, כניסה לחדר מדרגות.
חזרתי בראשי על המילים כמה פעמים לפני שבאמת הצלחתי להבין מה עליי לחפש. ההוראה שלו הייתה פשוטה, אבל פתאום היה לי קשה לתפקד. הרעידות החמירו ובחילה סחררה אותי וגרמה לי להתקפל.
נותרתי במקומי עד שאיתן הופיע על הגג שוב. הוא סימן לי לבוא אליו והייתי צריכה לאזור את כל כוחותיי כדי לבצע את הפעולה הפשוטה הזאת.
הוא הוביל אותי במורד המדרגות והכניס אותי לדירה מפוארת. ברגע שחציתי את דלת הכניסה טעם מתכתי עלה בפי. תוך שניות תכולת הקיבה שלי מצאה את דרכה אל נעליו של איתן ואל שטיח הכניסה האדום.
״פאק." הוא אסף את שערי לאחור כשהמשכתי להקיא. "אנחנו לא יכולים להישאר פה יותר מדי זמן," הוא אמר וליטף את גבי בעדינות כשנרגעתי מעט. "חדר השינה בהמשך המסדרון, ויש בו גם חדר אמבטיה. קחי מהארון שבחדר השינה מה שאת צריכה. בינתיים אנקה פה ואכין לך פרוסת לחם ומים כדי שתוכלי להכניס משהו לפה, בסדר?"
אפילו שהדבר האחרון שהתחשק לי היה אוכל, הנהנתי ופניתי אל החדר היחיד בדירה שהיה סגור. פתחתי את דלתות ההזזה הגדולות ונכנסתי אל חדר השינה וממנו המשכתי היישר אל חדר האמבטיה.
כשיצאתי בחזרה אל החדר, ניגשתי אל הארון. לא הייתי צריכה לראות את תכולתו כדי להבין שגר בבית הזה זוג קשישים. כשלגופי מגבת בלבד סרקתי בעיניי את בגדי המעצבים שתלו על קולבים בארון.
איתן נכנס אל החדר ללא חולצה ומייד פנה אל הארון, פותח את שתי הדלתות האחרות. הוא לא הביט בי, אבל הנוכחות שלו העבירה זרמים בגופי. אחרי כל־כך הרבה פעמים שבהן ראיתי את הגוף שלו מבעד לתריסי דירתי, הייתי רוצה להאמין שאצליח לשלוט בעיניי כשאצטרך לעמוד מולו, אבל זה היה רחוק מהמציאות.
התקרבתי יותר אל שורת המדפים כדי לאפשר לדלת לחסום אותו משדה הראייה שלי.
"קדימה, תתלבשי, האוכל מוכן," אמר כשפנה לצאת מהחדר, בידיו ערמה קטנה של בגדים.
"של מי הבית הזה?" שאלתי רגע לפני שיצא, אבל הוא התעלם. סגרתי את הדלת, לקחתי תיק גב גדול מהארון, הנחתי בתוכו את השמלה שלי והוצאתי מהארון סט בגדי ספורט שכנראה יהיה הדבר היחיד שיעלה עליי. הייתי רזה, אבל האישה שהארון הזה היה שייך לה כנראה הייתה רזה מאוד. החלפתי בגדים ונעלתי נעלי ספורט, שהתאימו לי באורח פלא.
"את נראית טוב יותר," איתן אמר כשנכנס אל החדר. הוא שלח אליי מבט עמום וסימן לי לבוא אחריו.
"אני לא רעבה," קבעתי.
הוא משך בכתפיו. "אז תיקחי איתך את הכריך."
"תקשיב, איתן, זה לא יעבוד ככה," אמרתי, "אני צריכה הסברים, ואם אין לך כאלה, אני חוזרת הביתה עכשיו."
"בואי למטבח ונדבר על הכול."
לא הערכתי את הזלזול שבו התייחס אליי, אבל בכל זאת הלכתי אחריו אל המטבח המפואר. "אין לנו הרבה זמן." הוא הצביע על מחבת שבה נחה חביתה לפני שהתיישב ליד השולחן והתחיל לאכול את הכריך שהכין לעצמו. "לא ידעתי איזה ממרחים את אוהבת, אז השארתי לך את השלב השני."
ניגשתי למקרר, בחנתי את תכולתו והוצאתי גבינת שמנת וממרח פסטו. "עכשיו תסביר לי?"
"אבא שלך שכר אותי לפני כמה חודשים כדי לשמור עלייך. הבנתי ממנו שלאחרונה יש הרבה מתח בעולם שלו. הוא ניסה להסתיר ממך את המתח הזה ואת העולם שלו, מפני שקיווה שיהיו לך חיים רגילים."
התיאבון שלי נגוז כאילו לא היה קיים מעולם. אבא שלי? איזה עולם? מתח? "אני חושבת שאתה מתבלבל. אבא שלי הוא איש מבוגר ומקסים שהולך לבית הכנסת פעמיים בשבוע."
"כן, שם המטה שלו. הוא עושה כל מה שהוא יכול כדי להרחיק את העבודה מהבית."
המילים שלו הותירו אותי המומה. "אתה טועה," אמרתי.
איתן הגיש לי מכשיר טלפון. על המסך ראיתי סרטון של אבא שלי, שכנראה צולם דרך מצלמת מחשב, קיר לבן מאחוריו וארשת פניו רגועה.
"תפעילי את הסרטון."
שלחתי אליו מבט מפקפק ועשיתי כדבריו.
"אביגיל שלי, אם את רואה את הסרטון הזה, כנראה המצב לא מזהיר. אני מקווה שכולם בסדר ושאת בטוב, במשך שנים עשיתי כל מה שיכולתי כדי לוודא שאת בטוחה, גם כשזה דרש ממני לשקר לך. אני מניח שאת מבולבלת, אבל אני מקווה שתביני ותוכלי למצוא מקום להבין את מורכבות המצב. שומר הראש שלך ידאג לך עד שאוכל ליצור איתך קשר. אני סומך עלייך שתישארי אמיצה, שתשמרי על עצמך, ואני מקווה שבקרוב אוכל לחזור לשמור עלייך בעצמי. אימא שלך ואני אוהבים אותך מאוד, דואגים לך ועושים את כל המאמצים כדי לפגוש אותך שוב."
הסרטון קפא.
לא יכול להיות, זה בטח חלום רע ואתעורר ממנו עוד מעט.
"מה זה?" הנפתי את הטלפון.
"זה אבא שלך. ציפיתי שייתן לך יותר מידע." איתן נראה מבולבל כשלקח מידי את המכשיר.
"אבל הוא לא, וזה רק השאיר אותי מבולבלת יותר."
איתן הביט בשעון היד שלו וקם ממקומו. "אנחנו צריכים לזוז." הוא יצא מהמטבח והלך לחדר השינה.
"אתה צריך לתת לי עוד תשובות," אמרתי, אבל הוא התעלם ממני. צעדתי אחריו. "איתן!"
"אבא שלך בורר בעולם התחתון. הוא מתעסק בסמים ובמלחמות ובחר להרחיק אותך מהעולם הזה." הוא פתח מגירה בשידה הצמודה למיטה והשליך אותה לרצפה. הוא רוקן עוד ועוד מגירות עד שהוציא מאחת מהן קופסה של תחמושת.
"לפני שנה הם הגיעו אלייך. אבא שלך היה מזועזע ובאותו היום החליף את מערך האבטחה סביבך והציב אותי בתפקיד. איזה עוד תשובות את צריכה?" הוא דיבר בזמן שטען מחסניות בכדורים זהובים. עשיתי את זה בטירונות וזה לקח לי שעות, אבל הוא עשה את זה במיומנות ובקלות.
"אימא שלי יודעת? דיברת עם אבא שלי? הוא יודע מה קרה לנו עכשיו?" קצב פעימות הלב שלי עלה ובחילה התפשטה בבטני. רציתי הביתה, רציתי לגלות שהוא משקר, שאבא יגיד לי שזה לא נכון ושכל זה חלק ממתיחה גרועה.
"אבא שלך עדיין לא ענה לי, משום מה. אני מאמין שהוא בסדר ופשוט ירד למחתרת, אבל הוא סומך עליי ואני צריך שגם את תעשי את זה."
נאנחתי. "זה לא שיש לי ברירה."
הוא גיחך כאילו לא עקצתי אותו אלא סיפרתי בדיחה. הוא פזל אליי לפני שהניד בראשו, הכניס את המחסניות המלאות לחגורת מכנסיו ופנה לארון. הוא לקח תכשיט ממגירת התכשיטים והכניס אותו לתיק שארזתי. הוא סרק את החדר ואז גם אותי, כאילו מעריך את היכולות הגופניות שלי.
הוא התקדם אליי ותפס את פניי בין ידיו, בדיוק כמו שאימי נהגה לעשות. המגע שלו היה מנחם והחום של ידיו בלט בשל הקור של פניי, שהתרוקנו מדם כשהיריות התחילו. לא היה שום דבר אינטימי בפעולה שלו, היא הזכירה לי טקסים של לוחמים.
"זה מפחיד, אני מבין, אבל אני פה כדי לשמור עלייך, ואני טוב במה שאני עושה," הוא אמר ישירות אל תוך עיניי. "לא אעזוב אותך, אני מבטיח, אני רק צריך שתעשי את מה שאני אומר לך לעשות, או־קיי?" הוא הנהן. חיקיתי את התנועה שלו והוא חייך. "יופי, אז הכול בסדר." הוא שפשף את כתפי בתנועה מנחמת וסימן לי לבוא אחריו. "לכי לסיים להכין את הכריך וקחי גם את שלי. אדאג לארוז לנו כמה דברים ללילה."
עשיתי כדבריו.
