1
השינה חומקת ממני בזמן שאני נאבקת במיגרנה הנוראה הזאת.
אני מתהפכת ומתכרבלת על הצד. אור מהדלת הפתוחה חלקית נשפך על המיטה, ואני מניחה כרית על פניי כדי לחסום אותו. בדרך כלל עוזר לי לישון בחדר חשוך לחלוטין, אבל הפעם זה לא עובד. הסיבה העיקרית לכאב הראש שלי היא לחץ. מרוב דברים שהתרוצצו לי בראש בזמן האחרון, בקושי הצלחתי לישון.
אני מפהקת ועוצמת את עיניי, מרגישה שהשינה סוף־סוף סוחפת אותי אליה. אני מצונפת מתחת לערימת שמיכות, כשדלת מחוץ לחדר שלי נטרקת ומעירה אותי בבהלה. אני שוכבת בשקט לרגע, ומתחילה לשקוע שוב בשינה, עד שאני שומעת את ג'יימס צועק מהחדר השני.
"תגיד לחרא הקטן הזה שיש לו הזדמנות אחרונה בהחלט לדבר איתי בכנות, או שאני נוטש את התיק שלו, והוא יכול ללכת להתחנן לעורך דין אחר שייקח אותו פרו בונו." הפוגה של שקט. "ריס, תן לי לנסח את זה מחדש... כן... אין לי מצב רוח. תזכיר לו שהייתי האדם החמישי שהוא דיבר איתו והיחיד שהסכים לייצג אותו. תיידע אותו שאם הוא לא ידבר בפתיחות על הכול עד שאחזור, אני נוטש אותו. שתי דקות איתו, ואדע אם הוא משקר."
אני נשבעת שאני מרגישה את המתח של ג'יימס פועם דרך הקירות.
הוא שקט בזמן שהוא מקשיב לריס, ואני שומעת את קוביות הקרח מקרקשות ונופלות לתוך כוס. הכוס נחבטת בדלפק השיש בצליל חד והמכסה נפתח. בקבוק קוניאק, אין אפשרות אחרת. אני מכירה אותו כמו את כף ידי. הוא יסחרר מעט את הכוס אחרי שימזוג, וישתה לגימה מהירה לפני שיענה לריס.
אני מזיזה את הכרית מפניי, מותחת את זרועותיי מעל לראשי ושואפת אוויר. גופי משתוקק לשינה, אבל משתוקק הרבה יותר לראות את ג'יימס.
"תודה, ריס. פשוט שים לב מה קורה. אני ממש לא רוצה לנטוש אותו, אבל אולי הגיע הזמן שהוא ילמד לקח."
אחרי הפוגה, ג'יימס פורץ בצחוק עליז.
"כן, היא כאן. תפסיק לחשוב עליה ככה, חתיכת מניאק," ג'יימס אומר, ואני יודעת שהוא מתבדח. "כן, אגיד לה שמסרת ד"ש. בסדר, גבר, כן. נתראה אחר כך. תודה שוב."
חיוך עייף מתעקל על שפתיי. אני אוהבת לשמוע אותם מתלוצצים. ג'יימס ואני דנו באפשרות להכניס אנשים אחרים למיטה שלנו מאז שהפכנו רשמית לזוג. ריס מנסה לגרום לנו לשחזר את הלילה הלוהט ההוא ששלושתנו חלקנו לפני כמה שנים. שנינו מרגישים בנוח במערכת היחסים שלנו, ולא מרגישים צורך להכניס מישהו אחר לתוכה בזמן הקרוב.
האמת היא שאני לא מתכוונת לחלוק אותו.
צעדיו של ג'יימס מהדהדים כשהוא צועד במסדרון. צילו מופיע לפני שהוא פותח את הדלת ונדחף לתוך החדר שלנו.
הוא לא מדליק את האור כי הוא יודע שיש לי כאב ראש מהגיהינום, ולכן הוא משאיר את הדלת פתוחה מספיק כדי שיוכל לראות אותי.
"ואל."
אני אוהבת כשהוא קורא לי ואל. הדם שלי גועש בתשוקה לקראת מה שעומד לקרות בעקבות השימוש בכינוי הזה. היום אני פשוט רוצה שיגאל אותי מייסוריי. אולי אורגזמה או שתיים יעזרו לשכך את הדאגות שמטרידות אותי ואת ההלמות בראשי.
ג'יימס עומד ליד המיטה שלי. הוא מניח את הכוס שלו על השידה, ואז רוכן כדי לנשק את מצחי. עיניי נעצמות, אני כורכת את זרועותיי סביב כתפיו ומושכת אותו אליי. הוא עולה למיטה ללא היסוס.
ג'יימס נשכב על הצד כך שיוכל להתכרבל איתי, אבל אני מתכרבלת לידו במקום זאת, ומחככת את אפי בזיפים שבצווארו. אני שואפת אוויר ומטילה רגל על האגן שלו, כי אני צריכה להרגיש את גופו צמוד לגופי. הוא כורך זרוע חסונה סביב גבי ומתקרב. כנראה שגם הוא זקוק לי.
"מרגישה יותר טוב?"
"מממממ," אני מהמהמת בשקט. "עכשיו כן."
"באמת?" הוא שואל ברצינות.
"כן, כאב הראש עדיין שם, אבל פחות. עוזר שאני בזרועותיך."
אני נאנחת בסיפוק ומתכרבלת לתוך חזהו. השהות בזרועותיו של ג'יימס היא התרופה היחידה שאני צריכה.
״הייתי חוזר הביתה מוקדם יותר אם הייתי יודע שאת צריכה אותי.״
אני מרימה את הסנטר, מצמידה את שפתיי לשפתיו. אני מנידה בראשי ואומרת, "לא הייתי צריכה. הכול בסדר בעבודה?"
ג'יימס תופס את הברך שלי בידו ומניף את רגלי סביב מותניו, כך שאני שוכבת חלקית מעליו. פרפור קטן רוטט בגרוני כשאני מרגישה את גופו מחמם את גופי. הוא מניח את ידו על הפסגה שבין הירך והמותן שלי. אש בוערת בתוכי כשמישהו כמו ג'יימס — טיפוס חסון ושקט — מחבק אותי כאילו אני הדבר היחיד שחשוב בעולם.
"הכול היה בסדר אם הלקוח שלי היה מתאפס על עצמו. הילד הזה כנראה לא מבין את האישומים נגדו. הוא חושב שזו בדיחה, ומניח שמכיוון שהמשרד שלי מייצג אותו, הוא יֵצא נקי. חבל שזה לא עובד ככה."
"בן כמה הוא?"
"שבע־עשרה."
״לא נשמע מעודד," אני אומרת בשקט. "אני מקווה שהוא יתעשת. אין לו הרבה זמן לפני שייכנס אל מאחורי סורג ובריח.״
ג'יימס שותק לרגע. המצב מרתיח אותו. מלמדים עורכי דין להשאיר את הרגשות מחוץ למשרד, אבל גם הם בני אדם, ומדי פעם, תיק משפיע עליהם. אני רואה שהוא לוקח את זה ללב.
"כן, אני מקווה. אני לא רוצה לראות אותו הופך לחלק מהסטטיסטיקה של נוער פושע, וזה המסלול שהוא הולך בו."
אני לא אוהבת את הנימה המיואשת שבדבריו. ג'יימס כל הזמן מושיט עזרה ולוקח תיקי פרו בונו ככל האפשר. הוא אדם טוב עם לב טוב. מפריע לי לראות אותו מוטרד עד כדי כך. אני רוצה לעזור לשכך את המתח שמצטבר בגופו.
כף ידי מחליקה על חזהו וממששת את חוסנו מתחת לבד היקר.
אני נצמדת אל ג'יימס ומתהפכת עד שהוא שוכב על גבו. אני קמה על ברכיי ורוכבת על מותניו. אני רוכנת קדימה ומתעכבת מעל פיו, מתחככת בזין הנוקשה שלו בכוונה. ג'יימס לופת אותי וידיו משחקות בפלחי ישבני.
"שמעתי אותך קורא לוואל כשנכנסת," אני אומרת וקולי מצטרד. אני יודעת מה הוא צריך, ואני רוצה לתת לו את זה. ג'יימס צריך להסיח את דעתו מהעבודה ומהדברים שאין לו שליטה עליהם. הוא צריך מישהי שתיקח את המושכות ותגרום לו לשכוח את העולם סביבו.
אני האישה הזאת.
אני מושיטה יד לעניבה השחורה שלו ומשחררת את הקשר. אני מסירה אותה בעדינות עד שהסאטן גולש מסביב לצווארו. אצבעותיי מחפשות את הכפתורים השחורים של חולצתו המחויטת ומתירות כל אחד מהם.
אגן הירכיים שלו נותן דחיפה קטנה לשלי וגל של צמרמורת עובר בי. ג'יימס מכניס את ידיו תחת החולצה הרחבה שאני לובשת ועובר על הבטן שלי. הגוף שלי נעשה רפוי ועיניי נעצמות כשהוא לש את פטמותיי. אני מתנודדת עליו בעדינות.
"כן, קראתי לה," הוא ממלמל.
ואל. כשהתחלנו לצאת רשמית לפני קרוב לשנתיים עשינו הסכם. כשאני הופכת לוולנטינה בלילה, הכול פתוח ואני נתונה לחסדיו. לא שאני אחרת בכל לילה אחר, אבל בלילות של ואל, זה שונה. אנחנו שונים. אני לא מסרבת. אני לובשת מה שהוא רוצה שאלבש, אני עושה את מה שהוא אומר לי לעשות. כל דבר שהוא אומר שהוא אוהב או רוצה לנסות, אני נותנת לו, משהו שגרושתו לא עשתה מעולם. ג'יימס חסר רחמים כשאני מפקידה בידיו את השליטה על גופי. בתמורה, הוא גומל לי באורגזמות מדהימות, כך ששנינו מרוויחים. הפתיחות המינית היא מה שמשך אותנו זה לזה מלכתחילה. חיי מין מאושרים, רעיה מאושרת. זה המוטו, נכון? למרות שאני לא נשואה לו, זה בערך אותו דבר. אני אוהבת לשמח את ג'יימס. בזכותי הוא מסתובב עם חיוך טיפשי על פניו כל הזמן.
בהתחלה, חששתי שג'יימס רוצה את ולנטינה ולא את אוברי, אבל הוא הבטיח לי שזה לא הסיפור. הוא אמר שהוא אוהב לגוון, ולא יכולתי להאשים אותו בגלל דבר כזה. מי לא אוהב לגוון? אני יודעת שאני כן. הוא היה פתוח וכן איתי. ואל שומרת על העניין והכיף שלנו. אני אף פעם לא יודעת מתי הוא עומד לקרוא לה — זו תמיד הפתעה — ואני אף פעם לא מתחרטת על זה. בדרך כלל, אני להוטה לפעם הבאה עוד לפני שאנחנו מסיימים.
"רק אם זה בסדר מבחינתך," ג'יימס אומר.
זוזי הצידה, אוברי. ולנטינה הגיעה.
"אני תמיד מוכנה לקראתך," אני אומרת ומנמיכה את קולי כדי להתאים אותו לאווירה. ג'יימס אוהב כשאני הופכת בשבילו לוולנטינה על מלא.
אצבעותיי מגיעות לכפתור האחרון. אני פותחת את החולצה שלו כדי לחשוף את הקעקועים הצבעוניים על חזהו. בצללים קשה לראות מה מצויר, אבל אני מכירה את הסלסולים הצבעוניים של הדיו על עורו בעל פה. כפות ידיי מחליקות על הבטן שלו, מרגישות כל שריר, ואז על החזה. בגיל חמישים ושש, הוא בכושר טוב יותר מרוב בני העשרים ומשהו. ג'יימס ריביירה לוהט בטירוף. אני מתיישבת כדי לפתוח את חגורתו, אבל הוא מושיט יד לעצור אותי לפני שאני מספיקה לשלוף אותה מהאבזם.
עיניי ננעצות בעיניו בלי לומר מילה, ג'יימס הופך אותי כך שהוא מתנשא מעליי. הוא שואב אותי פנימה בעיני הפלדה שלו, ואני הולכת לאיבוד בתוכו. הוא מוריד את גופו ומתמקם בין ירכיי. אצבעותיי משתרגות בשערו בזמן שאני מתענגת על תחושת משקלו עליי.
"אולי ואל תבקר בסוף השבוע," הוא מציע, ומצחי מתקמט בבלבול. "אנחנו נוסעים לטהיטי. כבר סידרתי הכול ופיניתי את הלו"ז בתיאום עם העוזרת שלך, ווידאתי שהחתולים יטופלו היטב.״
עיניי מתרחבות בהפתעה וליבי דוהר מרוב התרגשות. לפני שאני מספיקה להגיב, ג'יימס אומר עוד דבר אחד שגורם לי להיות שלו לכל הלילה.
"בינתיים, אני רוצה רק את אוברי שלי, ואני רוצה ליצור מוזיקה בעזרת הגוף שלה."
2
מאז שג'יימס ואני התאחדנו באותו יום בצ'לסי — בזכות נטלי — הוא לקח אותי לכל רחבי העולם בכל הזדמנות שהייתה לנו.
היינו בכל יבשת וטעמנו מעדנים ככל שקיבתנו הצליחה להכיל. הוא ידע שרציתי לטייל ולראות את העולם, אבל הוא גם ידע כמה היה לי חשוב להתמקד במקלט, ארגון ללא כוונת רווח שהקמתי לטובת נשים וילדים. הכסף שהרווחתי בזמן שעבדתי כנערת ליווי יוקרתית, הספיק כדי לסדר אותי כלכלית עד יומי האחרון ולהשתמש בכסף כדי לעזור לנזקקים. נעים לי לדעת שאני יכולה לתרום חזרה לחברה. באופן כלשהו זה גורם לי להרגיש שסבתא עדיין בסביבה.
הסנטר שלי נח על גבי כפות ידיי בזמן שאני שוכבת על הבטן בבקתה הפרטית שלנו מעל המים. מאחוריי, ג'יימס עושה לי עיסוי רקמות עמוק עם שמן חם. הוא לא חסך בהוצאות בטיול הזה. זו שעת בוקר מוקדמת והדלתות הצרפתיות פתוחות לרווחה כדי לאפשר לבריזה לנשוב דרכן. הרסס מהים המלוח מתמזג להפליא עם הריח העשיר והפרחוני של פרח הפלומריה. אני שואפת את הניחוח החושני בזמן שאני בוהה במי הטורקיז הנוצצים כבדולח שמתנפצים תחת השמיים הנקיים מעננים. זה גן עדן. אני יכולה לשבת כאן כל היום.
ג'יימס לא חושב פעמיים כשהוא זקוק לזמן להתרחק מהמרוץ שאנחנו חיים בו. הוא פשוט קם ונוסע. לפעמים הוא לוקח אותי לחופשה בהפתעה ליומיים, ולפעמים לשבועיים. בהתחלה דאגתי, כי המקלט דורש המון מזמני. ג'יימס אמר לי שאני צריכה לקחת זמן לעצמי כדי להתאושש, אחרת אישחק. אבל הרגשתי לא נעים שאני נהנית מתענוגות החיים, בזמן שאני רואה בעיניים אנשים מתקשים לגמור את החודש. רציתי לעשות יותר ולתת יותר, לפני שאקח לעצמי. לחלק מהנתמכות לא היה פני בארנק כשהגיעו לעמותה, ועכשיו הן עובדות במשרה חלקית. אני שמחה לראות אותן פורחות ומשגשגות, אבל לכל דבר יש מחיר.
המקלט גדל מאוד במהלך השנתיים האחרונות, אז אני פותחת סניף נוסף בקצה השני של העיר. הסניף השני מתמקד באבות חד־הוריים וילדיהם. אולי תחשבו שאני תמימה, אבל מעולם לא ידעתי כמה גברים נאלצים לגדל את ילדיהם לבד וזקוקים לעזרה. החברה תמיד מניחה שהתפקיד מוטל על האישה, אבל יש לא פחות גברים שמגדלים את ילדיהם בלי כלום.
"על מה את חושבת?" ג'יימס שואל ולוחץ את האגודל שלו לתוך הכתף שלי כדי לעסות את המתח. אני נאנחת ועוצמת את עיניי. התחושה נפלאה. הוא עושה את עיסויי הגב הכי טובים בעולם.
"כמה אתה טוב אליי," אני אומרת וקולי עוטה נימה חולמנית. ג'יימס מוסיף עוד שמן חם ואני שוקעת עמוק יותר במיטה כשידיו משוטטות על גבי.
"אעשה הכול בשבילך," הוא אומר, ואז רוכן כדי לנשק בין עצמות הכתפיים שלי. "אני יודע שאת מתוחה בגלל המקלט החדש." חיוך קטן מתעקל על שפתיי כשהוא מזכיר את הסניף החדש. "כרגע, הדבר היחיד שאני רוצה שתתמקדי בו הוא אנחנו, ומה שהידיים שלי עושות לך בזמן שאני מפרק את המתח הזה. את לא יכולה לעשות עכשיו כלום למען העמותה, מתוקה, הכול מוכן ומסודר לקראת הפתיחה."
אני נאנחת. "אני יודעת. אתה צודק. אני פשוט מרגישה כאילו אני מפספסת משהו. לא עוזר לי שהאירוע הגדול מתקיים באותו יום."
כשגיליתי שאהיה אחת מארבע הזוכות בפרס ההומניטריות לנשים משפיעות בניו יורק, נדהמתי והרגשתי כבוד עצום. החשיבו אותי למישהי שמחוללת שינוי בעולם. לא ראיתי את עצמי ככזאת, אבל ההכרה הייתה נעימה. לא הצלחתי להפסיק לחשוב על הסעודה החגיגית הקרובה, או על העובדה שדווקא אני נבחרתי, בעיר אשר מונה שמונה מיליון תושבים. מה שמוסיף למתח שלי, הוא שהמקלט החדש אמור להיפתח בדיוק באותו יום. תמיד אוכל להזיז את יום הפתיחה, אבל אני לא רוצה לאכזב אף אחד.
"זה טבעי. השקעת הרבה זמן, כסף ואנרגיה בסניף החדש. זה לא סתם תחביב מבחינתך, אלה החיים שלך ומה שאת אוהבת לעשות. זה הכוח שמניע אותך. אני יודע שאת רוצה שהכול יתנהל בצורה חלקה, וזה מה שיקרה. פשוט תפסיקי לחשוב על זה לחמש דקות."
אני מהנהנת. אני באמת רוצה את זה, אבל החרדה שלי עדיין שם והיא עושה שמות בעצבים שלי.
אני נושפת החוצה את הדאגות כמו שג'יימס אמר. אני מתמקדת במגע שלו, בדחיפת כפות ידיו על פני צידי עמוד השדרה שלי. אצבעותיו מתקפלות לאורך מדרונות צווארי והוא מפעיל לחץ. רטיבות נקווית בין ירכיי. הוא מעסה את כתפיי ומצית תשוקה עמוקה. הפטמות שלי מזדקרות על המצעים הקרירים. ג'יימס מעביר את ידיו על צלעותיי, קצות אצבעותיו מתחככות בשדיי. הוא שולח יד אל האגן שלי ולופת בכוח. אני חשה חיכוך בדגדגן שלי והלחץ מתגבר.
הבעיה היחידה עם זה שג'יימס עושה לי עיסוי בשמן חם, היא שאני רוצה סקס עכשיו.
אצבעותיו על עורפי שוב, הפעם נשזרות בשערי. שפתיי נפשקות בעונג. אני אוהבת שמשחקים כך בשערי וג'יימס יודע את זה. ידיו חופנות את הקרקפת שלי והוא מעסה את ראשי במשיכה חושנית בשערי.
"ג'יימס..." אני מחייכת ואז צוחקת. "אני יודעת מה אתה עושה."
"מה אני עושה, מתוקה?"
אני מתרוממת על המרפקים ומביטה אליו מעבר לכתפי. הוא משעשע אותי.
בכל פעם שאני מסתכלת עליו, הלב שלי עושה מין סלטה מגוחכת שמרחיבה אותו עוד יותר בקשת צלעותיי. אנחנו זוג יוצא דופן כי הוא מבוגר ממני בשלושים ומשהו שנים, ובכל זאת נראה שאנחנו מושלמים זה לזה. עברו ארבע שנים מאז שנפגשנו, ואני נשבעת שהאיש לא הזדקן ביום. הוא עדיין מרשים עם השיער האפרפר והזקן התואם, אבל עכשיו עם יותר קעקועים וקצת יותר שרירים. גם קמטי הצחוק סביב עיניו העמיקו בצבעם. אני יודעת שאנשים לוטשים בנו מבטים יותר מהרגיל כשאנחנו יחד בציבור, אבל לא אכפת לי. הוא שלי ואני גאה בו.
"בוא הנה," אני אומרת ומנופפת שתי אצבעות לעברו.
ג'יימס רוכן מעליי בעודו רוכב עליי מאחור. אני מחבקת את עורפו ומושכת אותו אליי כדי שאוכל להרגיש את שפתיו על שפתיי. אני מנשקת אותו פעם אחת ופיו נפתח, מאפשר לי להחליק את לשוני פנימה ולהניח אותה על לשונו. אני נותנת לה משיכה חושנית קטנה ורוכנת אליו תוך כדי. ג'יימס מחזיר לי נשיקה טובה יותר, ואז מתרחק כך שהוא על גבו ואני גוהרת מעליו. אני מרימה את רגלי לנוח על פנים ירכו, והברך שלי נחה על האשכים הכבדים שלו. אני מתקרבת אליו ומביטה לתוך עיניו הנוצצות, מייד משתוקקת לעוד, כשהירך העבה שלו נצמדת לכוס הרטוב שלי. ג'יימס חש בעוררות שלי ומפעיל לחץ.
"אני אוהב אותך," הוא לוחש. ידו אוחזת בשערי והוא מתבונן בי כאילו אני הפלא השמיני של העולם.
"אני אוהבת אותך יותר." אני עונה לו את התשובה הקבועה שלי.
ליבי פועם בפראות כששלל רגשות מציפים אותי. לפעמים מפחיד אותי כמה אני אוהבת את ג'יימס. מדי פעם אני מתעוררת באמצע הלילה מזיעה, נכנסת לפניקה בשנתי שלא יהיה לי מספיק זמן לאהוב אותו.
"מה קרה?"
אני מנידה בראשי. אני לא רוצה לספר לו על מחשבותיי, למרות שזה משהו שאני חושבת עליו הרבה. אני אוהבת את האיש הזה יותר ממה שאני אוהבת את חיי שלי, ואני לא מסוגלת לדמיין עולם בלעדיו. עולם שבו לא אוכל לאהוב אותו כמו שאני רוצה. כמו שצריך לאהוב אותו.
"שום דבר. אני פשוט ממש שמחה שאני מקבלת את האיש שאני אוהבת רק לעצמי בימים הקרובים. שנהיה רק אתה ואני, מותק."
הוא שקט לרגע. אצבעותיו מלטפות את הלסת שלי ואני רוכנת לתוך ידו. "רציתי לשאול אותך משהו."
אני מחייכת לתוך כף ידו. "אה, כן? מה השאלה?"
"איך היית מרגישה אם הייתי מוכר את הבית שלי והיינו קונים בית ביחד? נגיד, בברגן ביץ'?"
אני מרימה את ראשי ומסתכלת עליו בגבות מכווצות. חצי שנה אחרי שחזרנו להיות יחד, עברתי לברוקלין הייטס להיות איתו. חיינו שנתיים בנפרד ולא רצינו לבזבז עוד זמן מעבר למה שכבר בזבזנו. זה היה הגיוני, מכיוון שממילא ישנו זה בביתו של זה כל לילה. הוא הציע לבוא לגור איתי, אבל ידעתי שהוא מעדיף לגור בברוקלין, ולכן ארזתי את החתולים ועברתי לגור איתו.
אבל השארתי גם את הבית של סבתא שלי. אני לא מסוגלת לוותר עליו, אבל גם קשה לי לראות אותו ריק, אז אני משתמשת בו עכשיו כבית מעבר לנשות המקלט שלי שצריכות עזרה כדי לעמוד על הרגליים. הן לא משלמות שכירות, רק חשבונות. הן הרי צריכות להתחיל ממשהו. יקר מאוד לחיות בניו יורק — מדובר באחד ממקומות המגורים היקרים בעולם — ואני רוצה לתת לנשים האלה את ההזדמנויות שהן ראויות להן. הן צריכות לעמוד בכללים מחמירים, יחד עם בדיקות חודשיות, אבל אני יודעת שזה היה מוצא חן בעיני סבתא שלי, ואני מוצפת תחושה חיובית.
גבותיי מעמיקות. "אפשר לשאול למה?"
"אני בחרתי את המקום הזה, הבאתי מעצב שיבוא וישדרג אותו. לא בחרנו שום דבר ביחד, ואני רוצה משהו ששנינו אוהבים ויהיה רק שלנו." לשונו גולשת על שפתו התחתונה, כאילו הוא מהסס. "אני רוצה שיהיה לנו מקום משלנו, מקום שבו נוכל להמשיך ליצור עוד רגעים בינינו. אני רוצה הכול איתך, אוברי. נישואים, בית. אני מחויב לך לכל החיים, מתוקה, ואני מוכן לעשות איתך את הצעד הבא."
