חלק 1
צרפת – ישראל


יש לי שמונה דקות בדיוק כדי לא לפספס את הטיסה. הטיסה שאני בכלל לא רוצה לעלות עליה. אני גם לא יודעת לאיזה כיוון לפנות. אני רצה, תרה במבטי אחר השלט ״גייט 22״. לאחר כברת דרך ממושכת אני מחליטה לנסות את הכיוון הנגדי, ומייד משתכנעת שהוא בכל זאת נמצא בכיוון ההפוך.


אבל הנה. גייט 12. אני רצה לעברו. המסדרון נחתך בגייט 16, והדרך לגייט 22 נדמית ארוכה. עגלות נדחפות ואחריהן אנשים. חלקם ממהרים, חלקם פוסעים בשלווה, משוחחים, חוסמים את הדרך כשהם נעצרים מול שדרת החנויות, קונים מזכרת אחרונה רגע לפני שהם נפרדים מפריז.


הלוואי שהייתי יכולה פשוט להישאר פה. בלאו הכי אין לי סיבה טובה לחזור לארץ. סביר שההורים שלי לא מעודכנים לגבי זמן החזרה שלי לישראל ואולי לא זוכרים בכלל למה נסעתי לצרפת. ״יש עכשיו סיילים נהדרים,״ אמא שלי יכולה להגיד לי, בלי לזכור שבגדים לא כל כך מעניינים אותי ושלחנויות אין שמות מבחינתי, כמו בסרט של טים ברטון.


מרחוק אני מבחינה בגייט 22. אולי לא אעלה על המטוס. אמתין בשדה התעופה לשליח שיושיט לי מעטפה. על נייר עבה ומחוספס שיהיה מונח בתוכה ייכתב: ״אנחנו שמחים להודיעך כי התקבלת ללימודי אומנות בסורבון.״


רות שולחת לי הודעה שתגיע לאסוף אותי מבן גוריון, ומוסיפה עשרים לבבות. רות תנצל כל הזדמנות לבקר בשדה תעופה. שדות תעופה מרגשים אותה. הם טומנים בחובם אפשרויות להתרחשויות מסתוריות. לא סתם אנשים עוברים ממדינה למדינה.


הדמיון של רות תמיד היה פורה. כשהיינו בנות עשר היא סיפרה לכל הכיתה שהאישה כפופת הקומה שגרה בבית שבקצה הרחוב היא מכשפה. ״גבעת המכשפה״ היה הכינוי שהיא העניקה לתלולית שעליה ניצב ביתה. הייתה לאישה שומה על הסנטר, ולפעמים רות הייתה מציירת על הסנטרים שלנו עיגול שחור בעיפרון העיניים של אמא שלה. כעבור שנה, בשיעור מולדת, הוטל עלינו לראיין אדם מבוגר ולהעביר את סיפור חייו לתלמידי הכיתה. רות החליטה לבדוק מה יש למכשפה מהגבעה להציע, וגילתה שהיא ניצולת שואה ערירית ושמה קתלין. ביקוריה של רות אצל קתלין הפכו קבועים. רות תמיד יכולה לגרום לאנשים להיכנע לרצונותיה. קתלין נעתרה לבקשתה ללמד אותה גרמנית, גם אם צלילי השפה הציפו זיכרונות מימים שרצתה לשכוח. הן קשרו קשר עמוק, ורות המשיכה לבקר אותה פעם בשבוע עד לגיוס, ולאחר מכן בחופשות מהצבא. בחופשת השחרור נסענו ללונדון לכמה ימים, וכשחזרנו גילינו שקתלין נפטרה.


הספסלים הקרובים לגייט תפוסים, ואני מתמקמת על ספסל מרוחק. על לוח הטיסות מופיעה המילה ״delayed״ ליד מספר הטיסה שלי. אני מוציאה את האייפד ומדפדפת בציורים שציירתי. השהות בצרפת פתחה בי מעיין נובע של יצירה. שני ילדים נעמדים לידי ומקרבים את פניהם אל המסך.


״תראה, היא מציירת דבורה,״ הקטן אומר.


״מה, את שמאלית?״ הגדול שואל. איפה ההורים שלהם? ״גם אני רוצה להיות שמאלי,״ הוא מכריז.


״האמת היא שלא קל להיות שמאלי,״ אני אומרת. מבטיהם עוקבים אחר תנועות היד שלי. ״רוב המכשירים מותאמים להפעלה ביד ימין.״


״גם אני מצייר יפה,״ הקטן אומר.


הנה, סוף־סוף מישהו בא לקחת אותם. גבר צעיר ולא בלתי נאה מתקרב אלינו. הם מציקים לי, אני רוצה להגיד לו.


״חבר'ה, מה קורה פה? הם מפריעים לך?״ הוא מתיישב מולנו.


״לא, מה פתאום.״


״אפשר להסתכל עלייך מציירת?״ הקטן שואל, כאילו שהם לא בוהים בי כבר כמה דקות.


״בטח,״ אני ממלמלת. מתי אשתו תבוא לקחת מפה את המשפחה שלה? הסיכוי קלוש עכשיו, כשהיא סוף־סוף נהנית מכמה דקות של שקט.


״מה קורה עם העלייה למטוס?״ האב מציץ בשעון יד מוזהב. ״השעה ארבע חמישים ושתיים,״ הוא מציין ונעמד. ״יניב, רועי, בואו.״


הם מתקדמים לכיוון הגייט ומתערבבים בין הנוסעים המתגודדים סביב נציגי חברת התעופה. אני נשארת לשבת. בזווית העין אני קולטת בחור שנראה קצת יותר גבוה ממאה שישים וחמישה הסנטימטרים שלי. השיער שלו שָׁטֶנִי ומגיע לכתפיו וזיק שובב בוהק בעיניו החומות. הוא לובש מכנסי ג'ינס בהירים וטי־שירט שחורה עם הלוגו של רד הוט צ'ילי פפרס. פתאום הוא מרים את ראשו, כמו מביט מעלה, ומזיז אותו מצד לצד בתנועת ניעור. הייתי רוצה להביט בו בלי סוף.


אני מרימה את הטלפון כדי לסמס לרות על העיכוב בטיסה ומחליטה לצלם אותו. אני שולחת לרות הודעה: ״אני מתעכבת. אעדכן,״ ומצרפת את התמונה. רות עונה, ״הגוף עובר. שלחי תמונת פנים.״ אני חוזרת לאייפד ומגלה שנותרו עשרים ואחד אחוזים בסוללה, ומי יודע כמה זמן תתעכב הטיסה. באייפון נותרו שלושים ושניים אחוזים. אני נעמדת ותרה בעיניי אחר שקע הטענה.


״היי,״ קורא קול ואני מסתובבת. בחורה רזה עם שיער צהוב־כתום ופנים זרועי נמשים מנופפת בכבל הטענה. ״בדיוק הגעתי למאה אחוזים,״ היא מושכת בכתפיה, כמבטלת את חשיבות המחווה החברית.


אני מתיישבת בכיסא לידה ומחברת את המטען לאייפד. תחושת הקלה פושטת בי כשאני רואה את תנועת הסוללה הנטענת.


״לאייפד שלך מותר לשתות מהר,״ היא אומרת.


״כלומר?״


״אנשים שמוצאים מקור מים לאחר הליכה ממושכת ללא שתייה שותים מהר, אבל אסור לשתות מהר. חייבים לשתות לאט. את מכירה את הסיפור על האישה והקש במים?״


״לא.״


״אישה אחת חיה במדבר. כשנקשו על דלת ביתה עוברי אורח וביקשו מים, היא הגישה להם כוס מים מלאה בקש שצף בהם, ובגלל שהם היו צריכים להוציא את הקש מהמים תוך כדי השתייה, הם שתו לאט.״


״אישה חכמה.״


״אם היא גרה במדבר, היא חייבת להיות חכמה.״


״גם לי יש חלום לגור במדבר. אבל קודם בפריז.״


״איפה את גרה עכשיו?״


״בתל אביב. נולדתי בתל אביב. אף פעם לא גרתי במקום אחר.״


״אני מקיבוץ ערבה. גם אני אף פעם לא גרתי במקום אחר, חוץ מתקופה קצרה של התיישבות בהרצליה.״


״גילית שהחיים בעיר זרים ואכזריים?״ אני מציצה על האייפד. עשרים וחמישה אחוזים.


״כן, משהו כזה. גיליתי שקשה לעזוב את הקיבוץ.״


״כיף שיש מקום בעולם שאפשר להרגיש בו בית ושייכות.״


״אז זהו, שדברים קצת השתבשו כשחזרתי. סיפור ארוך. אגב, ראיתי שצילמת את הבחור.״


שיט. אני מכסה את עיניי בכף ידי.


״אני לא אגלה,״ היא מחייכת. ״לכי תזמיני אותו לקפה, נראה שנחכה כאן עוד הרבה זמן.״ היא מצביעה עם הסנטר לעבר ההתקהלות סביב הגייט.


״מה?״


״תציעי לו לשתות קפה כאן איפשהו.״


״את רצינית?״


״למה לא? רק בנים יכולים להתחיל עם בנות? יאללה, הוא חתיך ובא לך עליו. וחוץ מזה, קפה. אל תציעי לו להיות אבא של הילדים שלך.״ היא נעמדת ובוחנת אותו. ״הוא נראה טוב.״ היא מניחה את ידיה על מותניה בתנוחת איום. ״אם את לא הולכת להזמין אותו לקפה, אני הולכת.״ צחוקה מתגלגל. ״את נראית מבוהלת. אל תדאגי, הוא שלך. אני אביא לנו קפה, ואת בינתיים פשוט תעברי לידו ותיכנסי בו. תתנגשי בו. תגחכי במבוכה, תתנצלי.״


היא מתרחקת ונעלמת במסדרון. האישה שיושבת מולי מסיטה את ראשה כשמבטינו מצטלבים. רועי ויניב אוחזים ברגליו של אביהם. אחד מהם מליט את פניו בין ירכיו. לרגע אני משתעשעת ברעיון שאתנגש בו, אבל לא, אין לי אומץ. היא חוזרת ובידיה שתי כוסות קרטון ושקית, מתיישבת לידי, מוציאה מהשקית שני כריכים ומושיטה לי כריך וכוס קפה. ״לא ידעתי מה את אוהבת. מקווה שמה שהבאתי בסדר.״


״מה הבאת?״


״האמת? לא יודעת. המוכרת לא מדברת אנגלית והיה תור משוגע וכולם דחפו.״


״כמה אני חייבת לך?״


״שטויות.״ היא מרימה את ידה בביטול. ״מקסימום תקני לי קפה אחר כך.״


אני מציצה בכריך. יש בו גבינה ונקניק והרבה עלים. אני מחזירה אותו לשקית.


״אני מבינה שלא התנגשת בו. אז פשוט תיגשי אליו ותציגי את עצמך. תגידי לו, 'היי, קוראים לי' – איך קוראים לך?״


״אין סיכוי.״


״אני מירה,״ היא אומרת ולועסת במרץ תוך כדי. ״במקור אני מירב, אבל בקיבוץ הדביקו לי מירה.״


״אז ויתרת על מירב והפכת למירה?״


״התרגלתי למירה. מאז שהשתחררתי מהצבא רק ההורים שלי ובודקי הביטחון בשדות תעופה קוראים לי מירב.״ היא מצמידה לרגליה מזוודת טרולי שניצבת במעבר כדי לאפשר לאישה עם עגלה לעבור. ״אז מה הקטע שצילמת אותו?״


״סתם. שלחתי לחברה את התמונה בקטע שאני לא אגיע בזמן.״


״ומה היא אמרה עליו?״


״היא אמרה שאין לה מספיק נתונים כדי להביע דעה. היא זקוקה לתקריב.״


״תקריב?״


״כאילו, צילום מקרוב. קלוז אפ.״


מירה צוחקת את צחוקה המתגלגל, המזמין להצטרף אליו.


אנחנו מביטות מהצד בבלגן הגועש כמו כל ההתרחשות אינה ענייננו. המילה ״תביעה״ נזרקת לאוויר. האייפד מציג טעינה של שלושים ושבעה אחוזים. אני פותחת אותו וחוזרת לדבורה שלי.


״וואו, גם את אוהבת דבורים?״ היא מציצה במסך. ״כשהייתי קטנה הייתי יושבת שעות ומסתכלת עליהן יונקות צוף. את יודעת שדבורי בר יכולות לבנות קן בעומק של עשרה מטרים בתוך האדמה? הן יכולות ליצור קנים בתוך אבנים, בבוץ, בשרף. את צַיֶירת או שאת מציירת בשביל הכיף?״ היא מועכת את העטיפה של הכריך.


״אני עורכת מדור תרבות בעיתון וציירת. שואפת לכך שציור יהיה העיסוק העיקרי.״


״בת כמה את? נראית צעירה.״


״עשרים וארבע.״


״אני עשרים וחמש. איך אמרת שקוראים לך?״


״יולי.״


״יולי מה? שאם פעם אני אראה ציור שלך, אדע שאת ציירת.״


״יולי בן־נון.״


״יפה, יולי בן־נון. מכירה את יהושע?״


״כן, הוא אחי,״ אני אומרת, ומירה מגיבה בצחוקה הסוחף. ״באמת. קוראים לאחי יהושע. יהושע בן־נון. אבל אנחנו קוראים לו שוקי. הוא גר בארצות הברית, ושם הוא ג'ושוע.״


״ג'ושוע,״ שמו מתגלגל על שפתיה המלאות. ״זה קטע שג'ושוע נשמע כמו חתיך הורס ויהושע נשמע כמו פרופסור בן שמונים עם שפם ומשקפיים. אז מה, למה היית בצרפת לבד?״


״נסעתי כדי להיבחן ללימודי אומנות.״


״רצינית את. מדברת צרפתית? ההורים שלך דוברי צרפתית?״


״אמא שלי אמריקאית, דיברה איתי אנגלית. צרפתית למדתי לבד. אני אבסס אותה אם אגור בצרפת.״


״פששש, יפה. שיהיה בהצלחה.״


״תודה. מה איתך? גם את טסת לצרפת לבד?״


״כן. האמת, הייתי נשארת פה.״


״גם אני.״


״אף אחד לא מחכה לי בבית.״


״גם לי לא.״


״גם את גלמודה וערירית?״ היא צוחקת, אך מייד מרצינה והחיוך נמחק מפניה באחת. ״האמת שאני די חוששת מהחזרה לישראל.״


אני מביטה בה בסקרנות, ובדיוק אז ניגשת אלינו נציגה של חברת התעופה ואומרת שהטיסה נדחתה ותצא למחרת בחמש וחצי בבוקר. בינתיים נקבל חדר במלון שבשדה התעופה.


*המשך הפרק בספר המלא*