פרק 1:


מוכת תדהמה


ביילי


הייתי מחוץ לסביבה הטבעית שלי באופן רשמי.


"רוצה לשתות משהו?" שאל לוק ועיניו הכחולות נצצו בשעשוע לאור הנרות. הוא לבש חליפה אפורה עם חולצה לבנה מכופתרת, ושערו הבלונדיני משוך לאחור בקפידה. "כלומר, עכשיו שאת סוף־סוף חוקית."


"בטח," אמרתי. "תבחר לנו משהו."


חגגנו את יום הולדתי העשרים ואחת באחת המסעדות היוקרתיות והפלצניות ביותר בעיר. שתיתי רק לעיתים רחוקות ולא יכולתי לבטא את רוב השמות בתפריט היינות.


כילד יחיד לשני עורכי דין בעלי אמצעים משיקגו, לוק היה רגיל לאכול במקומות כאלה בכל סוף שבוע. אבל כילדה הקטנה מבין ארבעה ילדים שנולדו לאחות ולמורה מפרוור מחוץ למיניאפוליס, זה היה מחוץ לתחום בשבילי. בילוי לילי מוצלח בשביל המשפחה שלי היה לצאת לאפלבי'ז, ואפילו את זה היה צריך לקצץ מהתקציב.


הוא הנהן והרים את תפריט היינות. "אני אזמין לנו בקבוק יין."


לוק דפדף בין הדפים ובחן את המבחר ברצינות רבה, כאילו הוא עומד לקנות מכונית חדשה, בזמן שאני התפתלתי בכיסא והתחרטתי על כך ששאלתי את נעלי העקב של אמיליה. הן היו קטנות עליי בחצי מידה ולחצו את אצבעותיי בטירוף.


לפני שהחלקתי לתוך נעלי העינויים האלה, ביליתי את רוב אחר הצהריים באיפור והתארגנות. השותפות שלי כמעט הוציאו לי עין כשעזרו לי להדביק את הריסים המזויפים. זו הייתה חוויה קשה ונשבעתי שלא אחזור עליה לעולם.


שילבתי את רגליי ובחנתי את המסעדה, התעמקתי בעיטורי הזהב המפוארים וביצירות האומנות הממוסגרות שהיו תלויות על הקירות. ברוב השולחנות ישבו אנשים שהיו מבוגרים מאיתנו בעשור לפחות, כולם היו לבושים היטב ומטופחים מאוד. אם הייתה לי אפשרות, לא הייתי בוחרת במקום הזה בעצמי, אבל לוק הפתיע אותי. העיקר הכוונה, נכון?


לבסוף הוא סגר את התפריט והניח אותו בצד. וכאילו רק חיכה לנו, המלצר הופיע מייד. הוא היה גבוה מאוד ורזה ונראה כאילו הוא עלול לעוף ברוח.


"במה תרצו לפתוח את הערב?" הוא חייך אלינו חיוך סתמי שהראה שהוא לא האמין שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיות כאן. זה היה נכון חלקית.


"ניקח בקבוק קברנה סוביניון ריוור אסטייט," אמר לוק והושיט לו את תפריט היינות.


"בחירה מצוינת." המלצר קד לפני שהסתובב והלך.


קיוויתי שהוא יחזור במהירות כדי שנוכל להזמין את האוכל. חייתי על כריכי חמאת בוטנים במשך חודש כדי שאוכל להרשות לעצמי לקנות את השמלה השחורה שלבשתי, המחשבה שאראה שוב כיכר לחם או צנצנת חמאת בוטנים גרמה לי לרצות להקיא. הייתי רעבה מאוד לאוכל אמיתי, על אף שהתפריט היה כתוב כולו בצרפתית, שלא ידעתי לדבר ובטח שלא לקרוא.


לוק הרים את כף ידי וליטף אותה באגודלו. "חשבתי הרבה על מה שיקרה אחרי סיום הלימודים."


"יש לך חדשות?" התרגשות בעבעה בבטני. רכנתי ובחנתי את פניו לאור הנר. "גאווין אמר לך לאיזו קבוצה אתה הולך?"


לוק היה קפטן קבוצת ההוקי של קלינגווד, הבולדוגס. בשנה האחרונה כמה קבוצות בליגת ההוקי הלאומית התעניינו בו, והדבר נתן לו מידה של יכולת מיקוח וכמעט הבטיח שהוא יגיע לליגה.


השאלה הגדולה הייתה, מאיזו קבוצה יצליח הסוכן שלו, גאווין הרפר, לקבל את ההצעה הטובה ביותר.


הוא נשם עמוק והביט בי בחיוך מתוח. "למעשה, זה הנושא שרציתי לדבר איתך עליו."


בטני פרפרה. "בסדר."


זהו זה. סוף־סוף עמדנו לתכנן את העתיד שלנו. זוגיות בשלט רחוק תהיה קשוחה, אבל נוכל לעשות את זה. זה יהיה רק למשך שנה עד שאסיים את הקולג'. נוכל לטוס זה אל זה, וכשתסתיים העונה נוכל לגור באותה עיר. בנוסף, נדבר בשיחת וידאו בכל יום. לגמרי אפשרי.


המלצר שלנו הופיע שוב, מזג כמות קטנה של יין אדום לכל אחת מהכוסות שלנו והמתין בציפייה. לקח לי רגע להבין שהוא חיכה שנטעם ממנו, אבל לא ידעתי איזה טעם אמור להיות ליין מלכתחילה. הסתכלתי על לוק כשסובב את הנוזל האדום־כהה בכוסו, טעם והנהן באישור. המלצר מילא את הכוסות שלנו ושוב נעלם.


"נראה שזה יהיה טמפה ביי או דאלאס," אמר לוק.


"מצוין." לגמתי מהיין ודיכאתי עווית. הוא היה מריר, כמו ענבים חמוצים ועצב. איך מישהו יכול היה לחשוב שזה טעים? "אני יודעת שייחלת לזה."


"נכון. אבל —" הוא היסס.


"מה קרה?" זה עניין כספי או חוסר הסכמה על התנאים? לוק רצה שיהיה סעיף בחוזה שיבטיח שהוא ישחק בגמר בשנה הראשונה, אם הקבוצה תגיע רחוק כל כך. אבל לא כל הקבוצות הסכימו לזה.


"אני חושב שאנחנו צריכים פסק זמן."


הפה שלי התייבש. "פסק זמן?"


לוק הנהן. "אני אעזוב בקרוב. בואי לא נהפוך את זה לקשה יותר ממה שזה חייב להיות."


מצמצתי בניסיון לקלוט את דבריו, אבל המוח שלי קפא כמו מחשב מקולקל. שגיאה: לא מתחבר.


"לא תיסע עד סוף שנת הלימודים."


"אבל ידעת שזה יגיע... נכון?" הבעת פניו שידרה רחמים וחוסר אמון.


נשימתי נעצרה ועיניי הוצפו בדמעות. ברור שלא ידעתי. אם הייתי יודעת הייתי דוחסת את עצמי לשמלה בעלת המחשוף העמוק והסקסית הזו שלא יכולתי להרשות לעצמי? הייתי נועלת את נעלי העקב מהגיהינום של אמיליה או מורחת כל כך הרבה איפור? לעזאזל, אפילו מרחתי שפתון. שפתון.


ברור שחשבתי שנדבר על העתיד שלנו, לא על סיום היחסים.


"רגע." כיווצתי את מצחי וחשבתי על המשמעות שעמדה מאחורי מה שאמר. "אתה רוצה פסק זמן? או פרידה?"


הוא היסס. "האפשרות השנייה, אני מניח."


"אתה מניח?" קולי עלה באוקטבה, האנשים שסעדו סביבנו הציצו לעברנו. כמה מהם הסתובבו והסתכלו. חלק אפילו ממש נעצו בנו מבטים. "כבר היינו שם, לוק. הפעם זה יהיה לתמיד."


לוק נרתע ועשה תנועה מרגיעה בידיו. "בואי לא נעשה מזה סצנה, בי."


"הו, אני מצטערת." לקחתי את היין שלי ולגמתי לגימה גדולה. לא נשית בעליל. הטחתי את הכוס בחוזקה ודמיינתי שאני שולחת לעברו חיצים מדומים.


"האם אני מביכה אותך כשאתה נפרד ממני בפומבי ביום ההולדת שלי? זו הסיבה שעשית את זה כאן? כדי שלא אעשה סצנה?" דמעות עלו בעיניי. חשקתי את שיניי ובלעתי. היה לי קל יותר לכעוס מלהיות עצובה.


"לא, זה לא... לא התכוונתי שזה יהיה ככה." הוא נאנח ושפשף את גשר אפו. "חשבתי על זה כבר זמן מה ורציתי להיות הוגן כלפייך. לא רציתי להוליך אותך שולל."


"בטח." צחקתי בקרירות. העובדה שהוא חשב על זה הייתה כמו לזרות מלח על פצע פתוח. לבשתי תחתוני תחרה מתחת לשמלה הזו. תכננתי לשכב איתו אחר כך, בזמן שהוא חשב על תוכנית מילוט. איך יכולתי להיות אטומה כל כך?


"אני לא מאמינה שאתה עושה את זה אחרי שהתחננת בפניי כל הקיץ שאחזור אליך."


"אבל זה בדיוק העניין," הוא אמר. "היינו יחד הרבה זמן. בקרוב הליגה תשתלט על חיי. איפה אגור, איפה אשחק, מה אוכל, הכול. אני צריך זמן לעצמי."


"אה־הא." ניסיתי להסוות את הרעד בקולי. "זמן לשחק במגרש ולהזדיין עם שפנפנות, אתה מתכוון? בדיוק כמו בפעמיים הקודמות."


בשתי הפרידות שלנו, חיכיתי לו בזמן שהוא שכב עם מישהי אחרת. הוא התחנן שאחזור אליו אחרי שתי התקריות, ואני סלחתי לו בטיפשותי. חשבתי שהוא באמת השתנה.


"זה לא העניין."


"בסדר." לעגתי, שילבתי את זרועותיי ומצמצתי כדי לעצור את הדמעות. אין סיכוי שאתן לו לראות אותי בוכה. "אם זה לא העניין, אז מה? חייבת להיות סיבה לכך שהתהפכת במאה ושמונים מעלות. יש לך מישהי אחרת?"


הוא כיווץ את מצחו. "אני לא מאמין שאת אפילו חושבת על זה."


"ואני לא מאמינה שאתה עושה את זה, אז אני מניחה שאנחנו שווים." הרמתי את מפית הבד מברכיי והשלכתי אותה על הצלחת הריקה, קמתי ודחפתי לאחור את כיסא הקטיפה האדומה. "אני צריכה ללכת."


"אל תלכי," ביקש לוק ואחז בידי. "נוכל לאכול ביחד, לא? אני עדיין רוצה שנהיה ידידים."


נראה שהוא רצה יותר לשמור על יחסים טובים עם אחי, ששיחק איתו בקבוצה. העובדה שהוא זרק את האחות הקטנה של שחקן ההגנה דרק ג'יימס בלי לחשוב פעמיים כנראה תהפוך לרכילות בחדר ההלבשה לפני המשחק הבא.


מצד שני, אחי מעולם לא עמד לצידי. למה שזה יקרה עכשיו? בשביל בחור שאי אפשר היה להתעלם ממנו על הקרח, דרק היה חסר עמוד שדרה לגמרי בחיים האמיתיים.


משכתי את ידי מהאחיזה הרופפת של לוק. "זו אפילו לא אפשרות."


"ביילי, אל תהיי כזאת."


ליבי התכווץ. כזאת? כועסת מפני שהוא הפתיע אותי? כל אחד במצבי היה הרוס.


"לפחות תני לי להסיע אותך."


"תודה, אבל לא תודה. עשית מספיק."


השניות זחלו בזמן שהתמהמהתי מול השולחן, רציתי ללכת, אבל לא הייתי מסוגלת לגרום לגופי לשתף פעולה. כפות רגליי נדבקו לרצפה, נתקעו במעין הכחשה מרושעת. לא ייתכן שזה קרה. זה לוק. לוק שלי.


בחנתי את פניו, עקבתי אחר תווי הפנים שהכרתי טוב יותר מתווי פניי. עיני תכלת ממוסגרות בריסים עבים, קו לסת חזק, גומה בסנטר ואף רומי מעט עקום משבר בליגת הילדים. תמיד אמרתי שזה מוסיף אופי לפנים המושלמות שלו.


אלו היו הפנים שהתעוררתי אליהן. חבר שראה אותי ברגעים הקשים ביותר. מאהב שהיה עד לרגעים הפגיעים ביותר שלי.


אבל האדם הזה שישב מולי היה זר.


"עדיין תבואי למשחק מחר בערב, נכון?"


העצב בתוכי הפך לזעם. אפילו עכשיו הוא רצה שאישאר מעריצה שלו.


"אתה צוחק עליי." הרמתי את התיק שלי. "אני אהיה במשחק, אבל רק בשביל דרק. לא בשבילך. הייתי מריעה נגדך לו יכולתי."


בבוקר למחרת, ישבתי ליד האי במטבח עם כוס קפה וצלחת אוכל שלא היה לי כל עניין לאכול. בטני התהפכה כשהזזתי מצד לצד את הביצים המקושקשות שהתקררו בניסיון לגייס רצון לאכול.


לפי השעון על התנור, השעה הייתה שמונה ורבע, כלומר בהיתי באוכל שלי כמעט שעה. אימא שלי תמיד אמרה שארוחת בוקר דשנה היא הדרך לפתוח את היום ברגל ימין, אבל שום כמות של אוכל לא יכלה לתקן את אירועי אמש. שום דבר, מלבד שרביט קסמים.


"בוקר טוב!" אמיליה השותפה שלי נכנסה כרוח סערה למטבח והלכה ישירות לקנקן הקפה. היום שלה התחיל הרבה יותר טוב משלי. היא כבר הייתה לבושה בסוודר ורוד קצר ובמכנסי ג'ינס משופשפים והשיער החום המתולתל שלה היה קלוע לצמה עבה. אני עדיין לא התקלחתי ולבשתי פיג'מה סגולה ומרופטת, שערי הארוך היה פרוע ומלא קשרים. עורי היה סמוק, עיניי נפוחות וליבי ריק.


הרעיון שאהיה שוב פנויה אחרי שנה וחצי היה כמו להיסחף בים בלי מצפן. לא ידעתי מי אני בלי לוק. ולא רציתי לדעת.


אמיליה מזגה לעצמה כוס גדולה של קפה, ניגשה למקרר והוציאה חלב בטעם וניל. "איך הייתה ארוחת יום ההולדת שלך?" היא סגרה את הדלת בעזרת האגן שלה.


"ובכן —" המילים נתקעו בגרוני. "לא משהו."


אמיליה צחקה וערבבה את הקפה שלה, הכפית נקשה בספל הקרמיקה. "למה, לוק החזיק אותך ערה כל הלילה?"


זה הרגיש כמו דקירה בלב ובבטן במקביל.


היא הסתובבה אליי ועיני השוקולד הכהות שלה בחנו אותי מעל הספל הוורוד שלה. "את נראית עייפה מדי."


בהתחשב בכך שהרגשתי כאילו נפגעתי על ידי אוטובוס, הייתי בטוחה שנראיתי יותר מסתם עייפה. בוודאי נראיתי כמו טרול.


"אה, לא בדיוק."


היא לגמה מהקפה שלה וזקפה את גבותיה. "איפה לוק בכלל? הוא עדיין ישן?"


עוד דקירה.


"הוא לא כאן." אבל הוא היה אמור להיות.


"הו." מצחה התכווץ והיא נראתה מעט מבולבלת. "הוא היה צריך להתאמן הבוקר? חשבתי שפול אמר שאין להם אימון היום."


"לא," אמרתי. "הוא זרק אותי."


אמיליה קפאה. הספל נתקע באמצע הדרך לפה שלה. "מה?" עיניה ננעצו בעיניי בחדות.


"כן." השפלתי את מבטי לצלחת ונגסתי בטוסט מלחם חיטה מלאה. מכיוון שהחלופה לאוכל הייתה שיחה על הפרידה, התיאבון שלי חזר לפתע. אמיליה נעצה בי מבט בעיניים רחבות. הצטערתי שלא הדפסתי עלון במקום שאצטרך לספר כל פרט מכאיב. סוג של מבזק חדשות.


בלעתי והוספתי, "הוא אמר שאנחנו צריכים פסק זמן. ואז זה הפך לפרידה."


חלק ממני עדיין לא האמין שזה אמיתי, אבל חלק אחר — חלק גדול יותר — קיבל את זה.


"מתוקה." היא הניחה את הספל שלה והלכה מסביב לאי. היא התיישבה על כיסא הבר לידי, בחנה את פניי בדאגה ונגעה בזרועי בעדינות. "אני כל כך מצטערת."


"זה בסדר."


"מה קרה? אני לא מבינה."


גם אני לא הבנתי, אבל זה לא היה חשוב. לא רציתי לשחזר את שיחת הפרידה הנוראה שוב ושוב עם חבריי ואחי, וגם עם הוריי. להפיץ את החדשות, להיות עדה לתגובות ההמומות ולסבול את רחמיהם. לא רציתי שישתתפו בצערי. לא רציתי חיבוקים. לא רציתי לדבר על זה — בכלל.


"אני מניחה שהתרחקנו."


"בכל זאת, את בטח הרוסה. אני מרגישה נורא בשבילך, בי."


אמיליה ואני גרנו יחד יותר משישה חודשים והסתדרנו נפלא, החלפנו בגדים, חלקנו איפור וצפינו בתוכניות גרועות בנטפליקס. אבל הכרנו מפני שפול ולוק שיחקו יחד, כלומר החיים שלה, כמו שלי, סבבו סביב הקבוצה. עכשיו היא הסתכלה עליי בזעזוע ואימה שאפשר היה לצפות ממי שקיבל ידיעה על מוות.


היא באמת דאגה לי? או שהיא דאגה שהיא ופול יהיו הבאים בתור? האם הם הבאים בתור? כמו לוק, פול היה בשנה השלישית עם שאיפות לשחק בליגת ההוקי הלאומית. אולי היה להם הסכם לזרוק את החברות שלהם ולעשות חיים בשנה האחרונה שלהם בקולג'.


או שאולי אני הייתי המטען העודף היחיד.


"כן, ובכן... זה קרה." נמנעתי ממבטה, לקחתי את הצלחת שלי, קמתי ודחפתי את הכיסא שלי מהדלפק. "בכל אופן, אני הולכת להתקלח ולצאת לספרייה. אני צריכה לסיים מאמר לפני המשחק הערב."


אם בכלל אצליח להתרכז בכתיבה עכשיו. זה יכול להיות מפלט טוב. אוכל לנתק את עצמי מהמציאות ולהתעלם מכך שחיי האהבה שלי קרסו.


"תבואי בכל זאת?"


השאלה נחתה כמו חבטה, על אף שידעתי שהיא לא התכוונה שזה יישמע כך.


"אני חייבת," אמרתי. "דרק לא יסלח לי לעולם אם אחרים לפתע את המשחקים שלהם."


חוץ מזה, לא הייתי בטוחה במה אמלא את זמני אם לא אבוא.


פרק 2:


כל מה שאני עושה זה לנצח


צ'ייס


היה לנו ריטואל מקודש לפני משחק. אימון החלקה בזירת נורת'רידג', תנומה בבית, ארוחה באיירונווד־גריל ואז חזרה לרחבה מספיק מוקדם כדי להתחמם. וחוזר חלילה.


לא האמנו באמונות טפלות, אבל סטייה מהרצף הזה נטתה להסתיים בהפסדים.


בסדר, אולי האמנו קצת באמונות טפלות.


היה חשוב לשמור עליו במיוחד הערב. היה לנו משחק נגד היריבים שלנו, קלינגווד בולדוגס. לא יכולתי לסבול את הקבוצה, במיוחד את הקפטן, ולא יכולתי לחכות לכסח אותם.


"הגיע יום המשחק, ביצ'ס." טיילר, השוער שלנו, התמתח ושילב את כפות ידיו על עורפו. שרירי הזרועות שלו היו מתוחים, מלאים בקעקועים, שרוול דיו התפתל במורד זרועו השמאלית. "כדאי שתהיו מוכנים."


"אמר הבחור שלא הפסיק לאבד דסקיות באימון. ראיתי קופונים שחוסכים יותר ממך." גיחכתי.


"אף אחת מהקליעות שלך לא הצליחה לחדור, מה זה אומר?"


מבחינה טכנית תפקיד החלוץ השמאלי היה בעמדת ההגנה, הבקעת שערים לא הייתה בעדיפות הראשונה אצלי — לפחות לא על הקרח. תחומי המומחיות שלי היו מאבק על הדסקית, לעבוד חזק על הלוחות ולחמוק מעונשים. וכמובן, להתגרות בצד השני כדי לבלבל אותם ולגרום להם לספוג עונשים. שתי הפעולות האלו היו מתגמלות מאוד. מדי פעם גם השתתפתי בתגרות. בסדר, זה קרה לעיתים תכופות.


"דרך אגב," אמר דאלאס והתעלם מההקנטות שלנו, "הערב נצא לאקס־אס. גם אתה." הוא הצביע עליי עם המזלג שלו.


"מה זה אקס־אס לכל הרוחות?" שאלתי והעמדתי פני תמים. "גודל חולצה? אני אצטרך לפחות לארג', אחי."


הוא הסתכל עליי במבט מאיים. "זה מועדון חדש. הוא נפתח בסוף השבוע האחרון. אמורות להיות מלא חתיכות שוות."


ברור, כבר הכרתי את הגישה שלו. דאלאס היה הבחור היפה בקבוצה, קפטן הקבוצה, אמריקאי טיפוסי. טיילר היה השוער המקועקע והקשוח ואני, ובכן, אני הייתי הסכסכן הטמבל. היינו שותפים לדירה, לקבוצה והיינו שלישייה שאף בחורה לא הצליחה לעמוד בפניה.


אבל מועדונים שעממו אותי בטירוף. יכולתי להשיג אותן בבית עם תאורה מהבהבת ומשקאות מדוללים. הייתי חוסך גם את תשלום דמי הכניסה והנסיעה. ובכל הקשור לנשים, כבר היו לי מספיק מספרי טלפון כדי לפתוח אתר היכרויות.


הרמתי את כריך העוף מהצלחת. "יש לי רעיון טוב יותר."


"איזה?" דאלאס הרים את מבטו מצלחת הפטוצ'יני אלפרדו שאכל וזקף גבה.


"אפשר לעשות ממש כל דבר אחר חוץ מזה."


למה הם טרחו לנסות למכור לי את זה? הם ידעו שאני עקשן. אי אפשר היה להכריח אותי לעשות משהו שלא רציתי. המאמן מילר יכול היה להעיד על זה.


טיילר נשען לאחור בכיסא. "ממתי אתה כזה הורס מסיבות? חשבתי שתשמח לבוא."


הורס מסיבות היה הביטוי האחרון שמישהו יכול היה להשתמש בו כדי לתאר אותי. מעולם לא ויתרתי על הזדמנות להשתולל, להזדיין או להסתבך בצרות. רק לא במועדון לילה מזוין. הייתי בוחר בכל דרך אחרת להשתחרר אחרי משחק מפרך מבחינה גופנית ונפשית.


"לחגוג כמו שצריך, כן. אפשר לצאת לבר, בסדר. אבל מועדוני לילה הם האפשרות הגרועה ביותר," אמרתי. "מוזיקה גרועה, משקאות במחירים מופקעים, יותר מדי אנשים. ובנוסף, הם נדושים."


"בדיוק." טיי הניף יד כאילו זה היה מובן מאליו. "בחורות אוהבות דברים נדושים. במיוחד בחורות שוות."


"מגניב," אמרתי. "תיהנו." יש לי המון אפשרויות לבילוי לילי, כולל בחורות שוות. הם יכולים לחגוג בדרך שלהם ואני בשלי.


"בחייך, בן אדם." טיי הסתכל עליי ולקח ביס מההמבורגר שלו.


המלצרית חזרה ומילאה את הכוסות שלנו במים קרים לפני שנעלמה שוב.


"בשביל מה אתם צריכים אותי? אתם לא יכולים להסתדר בלעדיי?"


"ברור שזה לא בגלל ההנאה שבנוכחותך." אמר דאלאס בפרצוף אדיש.


משכתי בכתפיי. "בואו נזמין אנשים אלינו."


"אנחנו עושים את זה בכל סוף שבוע." נאנח טיילר, הטה את ראשו לאחור והסתכל על התקרה. הוא העביר יד בשערו הכהה והביט בי. "אני צריך לשנות אווירה."


באופן אישי אהבתי את זה. המסיבה באה אלינו. וכשהשתעממתי יכולתי ללכת לחדר שלי כדי לישון... או לעשות דברים אחרים.


צחקתי. אווירה הייתה דרך מנומסת לנסח את זה. "אתה מתכוון שסוף־סוף נגמרו הבנות שאתה יכול לזיין בבויד."


"גם זה," אמר טיילר. "אני צריך לרענן את הרשימה."


אנשים תמיד דיברו על המוניטין שלי, אבל טיילר גרם לי להיראות כמו טום הנקס מזוין.


"בכל מקרה, אני רוצה לעשות משהו אחר. אנחנו הולכים. ואתה בא, מניאק." דאלאס הסתכל עליי במבט התכלת הקר כקרח שלו. הוא יכול היה להמס לבנות את התחתונים, אבל היה לו הרבה פחות כושר שכנוע עליי.


"מה אכפת לך, וורד?" הנדתי בסנטרי לכיוון שלו. "ממילא תהיה עם שיב בסופו של דבר, ואתה יודע את זה."


"אולי כן, ואולי לא." הוא משך בכתפיו. "תלוי איך הערב יתגלגל."


שטויות. היה סיכוי של תשעים ושמונה אחוז שהוא יתעלם משיבון עד אחת בלילה ואז יזחל אליה. דאלאס דיבר הרבה, אבל הוא אף פעם לא הזדיין עם אף אחת אחרת, על אף שמבחינה טכנית הם לא היו במערכת יחסים. זו הייתה דינמיקה מוזרה שלא הבנתי על אף שחיבבתי את שיב.


עם זאת, כשהעניינים ביניהם לא היו טובים, הוא לפעמים יצא לחפש. לא בחורות, אלא הסחת דעת. אולי זה מה שקרה עכשיו.


"בסדר," אמרתי, טבלתי צ'יפס בקטשופ והצבעתי איתו. "מכיוון שאתם, כוכבי המועדונים רוצים לצאת, בואו נעשה את זה מעניין."


"איך?" שאל דאלאס.


"התערבות."


טיילר זקף את הגבה. "דבר."


"אם ננצח את הבולדוגס הערב, נלך לאקס־אס."


היה סיכוי קלוש מאוד שזה יקרה. אם זה יקרה, מגניב — נכסח את הקבוצה ששנאתי יותר מכול. אם לא, לפחות לא אצטרך ללכת למועדון מטומטם.


כל עוד ננצח, כמובן. החלק הזה לא היה נתון לדיון. ננצח או נמות בניסיון. היינו הקולג' היחיד במדינה בליגה הראשונה שהתייחס ליריבות ברצינות. היא הייתה ספוגה בעשרות שנים של שנאה וטינה. הקולג' שלנו, בויד ניצח ביותר אליפויות בסך הכול, על אף שבעשור האחרון קלינגווד, היריבים שלנו היו חזקים יותר באופן כללי. ועד כמה שכאב לי להודות בכך, היינו יריבים די שקולים בשלוש השנים שהייתי בבויד.


בכל אופן, המשחקים שלנו תמיד היו מותחים. והם ממש סבלו כשניצחנו בגמר באביב האחרון. לא יכולתי לחכות לכסח אותם הערב, במיוחד את הקפטן שלהם, מוריסון. הוא עשה תרגילים מסריחים והיה מניאק רציני.


"ואם לא ננצח?" דאלאס נגס מטוסט השום והסתכל עליי.


"נמצא משהו טוב יותר לעשות בזמן שלנו." כל דבר אחר יהיה טוב יותר.


הוא משך בכתפו. "בסדר."


"מה?" טיילר רכן והסתכל אלינו במבט זועף. "אין סיכוי. זה מפיל הכול על הכתפיים שלי."


"לא ממש." הצבעתי על דאלאס. "החבר שלך שם עדיין צריך להבקיע כדי שננצח."


החלק הזה היה די ודאי. הוא הוביל את הליגה במספר הנקודות הממוצע למשחק. הנתונים שלו היו יותר מרשימים משלי, זה נבע מהעונשים שקיבלתי. יותר זמן על הספסל ופחות זמן על הקרח. אבל לכל אחד מאיתנו היה את התפקיד שלו ואני ביצעתי את שלי היטב.


"אצטרך לסגור את השער במשך כל המשחק כדי שננצח," אמר טיי. "ואחד מכם יצטרך להבקיע גול."


"בסדר." נאנחתי. "נוכל להגדיל את ההימור. ניצחון ושלושה או יותר גולים בשבילנו. גול אחד לפחות צריך להיות של וורד."


"קל. בעיניים עצומות ועל הראש." דאלאס לגם מהמים שלו. "בואו נחליט על שניים."


הוא ממש עשה בשבילי את העבודה.


"לעזאזל עם זה," רטן טיילר. "הוא צריך שני גולים, בזמן שאני צריך לחסום אולי מאה מכל הקבוצה שלהם."


הוא דיבר בדרמטיות כרגיל. הקליעות לרשת הערב יגיעו אולי לחצי מזה, אם לא פחות. שוערים היו ידועים כאנשים שקולים. אבל היה להם טירוף מיוחד משלהם. הם היו צריכים להיות רגועים כך שבמידה ויחטפו גול יצליחו להיפטר מהתסכול שלהם. הריכוז הנפשי שנדרש כדי לשמור על השער היה עצום.


"מה קרה?" גיחך דאלאס ועקץ אותו. "אתה דואג שלא תצליח לעשות את זה?"


טיי לעג. "ברור שאצליח. ואני אעשה את זה."


בין החסרונות של טיילר נמנתה גם שחצנות, לכן היה כל כך קל לתמרן אותו.


"שמעתי שהבולדוגס הפסידו במשחקי טרום־עונה," הוסיף דאלאס. "אחת — ארבע — אחת. בוודאי לא יהיה קשה."


אם הייתי יודע שיהיה קל כל כך לזכות בהתערבות, הייתי יצירתי יותר.


שלוש דקות מתחילת המשחק, השוער של הבולדוגס לא הצליח לחסום את החבטה של וורד היישר דרך החור החמישי. כאילו הוא ישן ליד המקל או משהו. ואז הכול התחיל להתחרבן להם. בשליש הראשון הם קיבלו כמה עונשים קלים, על הכשלה, מכה ודקירת היריב, ואחד מפני שהיו יותר מדי אנשים על הקרח — כי מתברר שבנוסף לזה שהם שכחו איך להחליק, הם גם שכחו איך לספור.


עם תחילת השליש השני, היינו במצב רוח מצוין. כיסחנו את הבולדוגס.


הסתכלתי כשחבטת גב כף היד של דאלאס פספסה את הרשת, הוא פגע בלוחות והדסקית נחבטה לפינה. אחד משחקני ההגנה של הבולדוגס, דרק ג'יימס, הקדים אותנו ותפס שליטה, אבל הוא קפא במקום. החלקתי לכיוון הרשת בזמן שהחלוץ השני שלנו התכונן. במקום לקחת את הזמן כמו שהוא היה אמור לעשות, דרק מיהר וניסה להעביר את הדסקית לשחקן מהקבוצה שלו. החבטה שלו גלשה החוצה ובלמתי את הדסקית לפני הרשת. חבטתי פנימה, הזמזם נשמע שוב.


מעולה.


במחיאת כף החלקתי משם וזינקתי על ספסל הבית.


"שער גרוע." צחק דאלאס וטפח על גבי. "אבל זה עתה חרצת את גורלך."


כבר בתחילת השליש השני, הניקוד היה שלוש — אפס לטובתנו. וכך ההתערבות הוכרעה. אולי הייתי צריך לקבוע רף גבוה יותר. אבל למען ההגינות, לא ציפיתי שהבולדוגס יקלו עלינו כל כך. קו ההגנה הראשון של הבולדוגס החליק בחוסר מטרה כאילו היו צריכים מפה מזוינת כדי לנווט אל הרשת. למוריסון לא היה מזיק גם מצפן.


לא רק שהגלגלים שלהם כשלו, הרכב עלה באש.


זה היה אדיר.


"טיילר עדיין צריך להביא את הניצחון," אמרתי.


אולי הבולדוגס יוציאו את הראש מהתחת ויבקיעו שער אחד כדי שאוכל להתחמק ממועדון הלילה המחורבן. רגע, לא. מה לכל הרוחות? שנאתי את עצמי שאפילו חשבתי על זה. ככל שהתבוסה תהיה משפילה יותר עבור קלינגווד, כך יהיה טוב יותר.


"בבקשה. ראית אותו הערב?" דאלאס סימן בראשו לכיוון הרשת שלנו. "הוא חומה בצורה."


"אנחנו נראה."


"תתחיל לתכנן את התסרוקת והתלבושת שלך," הוא אמר. "אתה בא."


לעזאזל. גרמתי לזה לקרות במו ידיי.


"בסדר." רכנתי קדימה ותפסתי את בקבוק המים שלי. "לך על זה בגדול או לך הביתה. אם אפסיד בהתערבות המטומטמת הזו, עדיף כבר לכסח אותם."