ישראל טל (טליק), ציוני דרך
צלם: דו"צ, ענף קישור לעיתונות
ישראל טל נולד ב־1924 בצפת. אמו פנינה לבית פלפל היתה דור שני לילידי העיר צפת, ואביו בן־ציון טל היה איש העלייה השנייה. שנות חייו הראשונות עברו עליו במחניים. ב־1929 גרה המשפחה בצפת, ופרעות תרפ"ט היו זיכרון הילדות הראשון שלו. הוריו היו בין מייסדי המושב באר טוביה (1930), ושם עברו עליו ימי ילדותו ונערותו.
כנער בבאר טוביה הוא היה פעיל בשירות ההגנה. ב־1942 התגייס לצבא הבריטי, ושירת בארץ ובמדבר המערבי. במסגרת הבריגדה היהודית נלחם בחזית באיטליה, ולאחר המלחמה המשיך לשרת באירופה במסגרת הבריגדה עד שפורקה. הוא השתחרר מהצבא הבריטי בדרגת סרג'נט (סמל) בספטמבר 1946.
בארץ היה בשירות מנגנון הקבע של ההגנה, ומוּנה לקצין ארצי למקלעים בינוניים. במלחמת הקוממיות השתתף בפעולות שונות כמפקד כוח, קצין מבצעים וקצין קישור של מחלקת מבצעים במטכ"ל.
לאחר המלחמה התחתן עם חגית לבית קיפניס ששירתה בפלמ"ח. הם התגוררו ברחובות והיו להם בת ובן, פנינה ויאיר.
משהוקם צה"ל קיבל דרגת רב־סרן. במהלך השנים מילא מגוון תפקידי פיקוד ותפקידי מטה.
בנובמבר 1964 מוּנה ישראל טל למפקד גייסות השריון. במלחמת ששת הימים פיקד על "אוגדת הפלדה" שניצחונה בקרב היבשתי הראשון מול הצבא המצרי, "קרב רפיח", קבע את גורל המלחמה כולה לניצחון.
עם סיום תפקידו כמפקד גייסות השריון ב־1969 מוּנה ישראל טל לבחון אפשרות פיתוח וייצור של טנק בישראל. פעילות זאת הבשילה לתוכנית "מרכבה". מאז ולמשך כל שנות פעילותו (עד שחלה בשלהי 1999) היה אחראי במשרד הביטחון לפיתוח וייצור טנקים ורכב קרבי משוריין אחר בישראל.
אלוף ישראל טל היה באוקטובר 1973 ראש אג"מ וסגן הרמטכ"ל, ובתפקידים אלה שירת במלחמת יום הכיפורים. בשלהי המלחמה מונה למפקד חזית הדרום נוסף על תפקידו כסגן הרמטכ"ל. את הפיקוד על חזית הדרום סיים באמצע ינואר 1974. הוא השתחרר מהצבא במרס 1974.
ישראל טל הוא בוגר האוניברסיטה העברית בפילוסופיה ומדע המדינה. הוא הִרצה ופרסם מאמרים בנושא צבא וביטחון, ובשנת 1996 יצא לאור ספרו ביטחון ישראל - מעטים מול רבים. לאורך השנים זכה להוקרה ממוסדות וארגונים שונים. פעמיים הוענק לו פרס ביטחון ישראל, ובשנת 1997 קיבל את פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
ישראל טל מת ב־2010. ספרו על מלחמת יום הכיפורים, ישראל טל: פרקים למלחמת יום הכיפורים, שיצא לאור ב־2019 בהוצאת ידיעות ספרים, מבוסס על טיוטה שכתב ונמצאה לאחר מותו.
▪▪▪
השמות והכינויים של ישראל טל במהלך חייו ובחוגי מכריו:
"ישראל" זהו השם הרשום.
במשפחת האם הגרעינית שלו בבאר טוביה נקרא "שְֹרוֹלִיק" ובחברה בבאר טוביה "יִשְֹרוּלִיק". גם ברחובות, בפי משפחה וחברים, נקרא "יִשְרוּלִיק".
בצבא הבריטי ובצה"ל כונה "טליק" (חיים לסקוב, שהיה מפקדו בצבא הבריטי ובצה"ל, קרא לו "טלי"). בכינוי זה, "טליק", הוא גם מוכר בציבור.
הוא נהג להציג עצמו בשם "טל". כשהיה מתקשר בטלפון, ושאלו לזהות המדבר, היה אומר: "מדבר טל".
דברי פתיחה
כל חייו עסק אלוף ישראל טל (אבא שלי) בתחום הצבאי, בפיתוח טכנולוגי ובגיבוש תפיסת הביטחון הלאומית. הוא זכה להערכה וגם להוקרה מבכירי מערכת הביטחון בארץ וגם ממפקדים בכירים בצבאות זרים ומומחים למחשבה מדינית־ביטחונית באקדמיה בארץ ובעולם. בציבור הרחב הוא מוכר בעיקר כמי שהיה מפקד בכיר בצבא, כולל בשתי מלחמות, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, והיזם והמוביל של התוכנית לפיתוח וייצור טנק בישראל - טנק "מרכבה".
הספר טליק: פרקי חיים עוסק בעיקר בתקופה חייו הראשונה, הפחות מוכרת: ימי הילדות והנערות שלו בבאר טוביה, השירות בצבא הבריטי ובבריגדה, בארץ לאחר הצבא הבריטי, מלחמת הקוממיות והשנים הראשונות שלו בשירות בצה"ל. בספר מוזכרות בקצרה אותן תקופות בחייו של טל שבהן מילא תפקידים בכירים בצבא ותרומתו היתה ייחודית ומשמעותית לביטחון ישראל.
יש בספר מקום נרחב לאירועים בדידים שסיפורם מכוון לעורר עניין אצל הקורא. יש להיזהר מלקבל רושם מוטעה על התקופה בה אירעו האירועים המסופרים. אירועים אלה היו אפיזודות בתקופות שהמציאות היתה שגרה אפורה ועבודה מאומצת. כך זה היה בימי באר טוביה, כשהעבודה והעמל במשק להשיג את היבול והתוצרת לקיום בתוספת מטלות הגנה היו שגרה בחיי הכפר; כך זה היה בצבא הבריטי ובבריגדה בימי מלחמת העולם השנייה - שגרה צבאית של חיילים באימונים ושגרה במלחמה בשהייה בקו תחת הפגזות; כך גם באירופה לאחר המלחמה, ביום־יום שררה השגרה הצבאית; ובארץ טרם מלחמת הקוממיות ובמהלכה ויותר מאוחר בצה"ל - הרבה שגרה ועבודה שחורה. חשוב שהקורא יהיה ער לכך.
במהלך השנים טל הרצה וכתב במספר הזדמנויות על אירועים ופרקים שונים מתקופת חייו הראשונה, מאורעות תרפ"ט בצפת, ימי באר טוביה, הצבא הבריטי, מלחמת הקוממיות ועוד. כמו כן, הוא מסר עדויות על קורותיו בתקופה זו למספר חוקרים. טל קיבל מהחוקרים את תמלילי עדויותיו ושמר אותן.
נוסף על התיעוד הנזכר למעלה יש לי גם ידע אישי מדברים ששמעתי מאבי על אודות חלק מהאירועים שבהם עוסק הספר.
בכל המקורות והתיעוד לכתיבת הספר טל מדבר בגוף ראשון, ולאורכו של הספר בדרך כלל טל הוא המספר. סיפור הדברים בגוף ראשון כשטל הוא המספר, משמר את סגנונו של טל, והתקווה היא שכך הסיפור יועבר לקורא באופן חי יותר וּמְקָרֵב יותר.
הספר אינו ספר מחקר ולאורכו נמנעתי, בדרך כלל, מהפניה אל המקורות.
העדויות של טל היו על אירועים שקרו עשרות שנים קודם למתן העדויות. היה גם פער של שנים בין מתן העדויות, ולא תמיד זהים התיאורים של אותו אירוע במקורות השונים. בדרך כלל אין הבדלים מהותיים בין העדויות, ולא היה לי קשה לבחור או לקבוע את הגרסה שתהיה בספר.
בסופו של הספר מובאים שני מוספים. מוספים אלה אינם מתייחסים לנאמר בגוף הספר עצמו, והמשותף להם ולגוף הספר הוא המקור שלהם - ישראל טל. המוסף הראשון, הגיגים, הוא אסופה חלקית של דברים שטל כתב בהזדמנויות שונות במחברות עבודה ובפתקים. המוסף השני, סיפורים, הוא אסופה חלקית של סיפורים שטל נהג לספר בהזדמנויות שונות. הם נחמדים, ולעתים יכולים להיות משל לאנשים ולמצבים שונים.
▪▪▪
דברי תודה.
במלאת ליזהר סמילנסקי 80 שנה, הוצאת זמורה־ביתן הוציאה לאור ב־1996 מהדורה מיוחדת של כתבי ס. יזהר בהגיעו לגבורות, בעריכת ניצה בן־ארי. מהדורה מיוחדת זו כוללת נוסף לכרכים של כתבי ס. יזהר כרך נוסף בשם דברים ליזהר, ובו חברים ומוקירים של יזהר סמילנסקי, שנבחרו על ידי ההוצאה, תרמו סיפור/מאמר/שיר/יצירת אמנות לכבודו של יזהר סמילנסקי. ישראל טל כתב את הסיפור תמונות ילדות מימי באר טוביה. בשני הפרקים הראשונים של ספר זה עשיתי שימוש תדיר במובאות מסיפורו זה של אבי המופיע בדברים ליזהר. אני מודה להוצאת זמורה־ביתן ולמשפחת סמילנסקי על אדיבותם והרשות שנתנו לי לכך.
כאמור, טל מסר עדויות על פרקים שונים מתקופת חייו הראשונה לחוקרים מתחומים שונים, ובעיקר להיסטוריונים של תקופת ההתיישבות וראשית ימיה של המדינה ותולדות הכוח הלוחם וצה"ל, ביניהם: מרדכי נאור, מיכאל ששר, פנחס גינוסר ומרדכי בר־און (מורלה), ניר מן ונוספים (רשימה מפורטת של המקורות מובאת בסוף הספר). כל החוקרים הנזכרים לעיל טרחו על תיעוד דבריו של טל, והסתייעתי בפרי עבודתם לכתיבת הספר. הוקרתי ותודתי להם.
על אף שהספר אינו ספר מחקר, חשתי לעתים חובה לברר עניינים בסיסיים עם מומחים בתחומם: צביקה קן־תור, מנכ"ל מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה, מסר לי מידע וחומר שסייע בידי להבין מתי ואיפה היו אירועים שונים בקורות הבריגדה היהודית בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ולאחריה; ניר מן ענה לי בסבלנות ובאדיבות לשאלות שונות שהפניתי אליו; שאול נגר הבהיר לי עניינים שונים הקשורים בקורות חיל השריון; בארכיון באר טוביה זכיתי ליחס חם מהעובדות (בהתנדבות) בארכיון, ואורי עמיר סייע לי בתמונות ובמידע על אודות השנים הראשונות של באר טוביה; ויש ודאי עוד אחרים שדבריהם ועצתם היו לי לעזר. לכולם אני מודה.
▪▪▪
אם יש בספר שגיאות וטעויות, אזי הן עניין של שגגה, והאחריות להן היא כולה שלי.
אני מקווה שהקורא את הספר ייהנה מהקריאה, ייטיב להכיר את אבי ואת ראשית תקופת פועלו ונסיבותיה, והאיכויות והתרומה של האנשים והחברה שבמחיצתם היה ופעל.
יאיר טל,
רחובות, 2024
פרקי חיים
פרקים ראשונים
שורשים
ראשית וילדות
אבי, בן־ציון טל, נולד בשנת 1894 ברוסיה בעיר ביאליסטוק. בילדותו למד בחדר ועם התבגרותו עבר יחד עם אחיו ואחיותיו לבית ספר רגיל לרכישת השכלה כללית. הוא היה נצר למשפחת רבנים וגדולי תורה. אביו, סבי ישראל טל שעל שמו אני נקרא, היה בנו של רב בעיר סמוכה לביאליסטוק. אִמוֹ, מלכה לבית חפץ, היתה בִתוֹ של רב מפורסם, יחזקאל חפץ, אשר פרסם ספרי הלכה שונים שנודעו ברבים.
שמות המשפחה "טל" ו"חפץ" הם עוד מימי אבותינו במזרח אירופה, ועל כך מעידה ההזמנה לחתונתם של סבי ישראל טל וסבתי מלכה לבית חפץ.
בשנת 1911, והוא נער כבן 17, עזב אבי את חיק משפחתו ועלה לארץ ישראל דרך נמל יפו. הוא נטש את הדת והמסורת הדתית עליהן גדל, ובראש מאווייו - עבודת האדמה. את עבודתו כפועל חקלאי החל בחדרה ב"בַּחַר" - ניכוש שורשי עשב היבלית. משם עבר למרחביה לעבודת הגורן, לאחר מכן לשוּנִי, למנחמיה (מלחמיה) כפועל־שומר, ולחווה החקלאית בכנרת - כור ההיתוך של פועלי העלייה השנייה. מחוות כנרת עלה בן־ציון טל למחניים בסוף שנת 1917 עם קבוצה מ"פועלי ציון" ונמנה עם מייסדי הקיבוץ. במחניים הוא נשא לאישה את אִמִי פנינה.
פנינה לבית פלפל היתה ילידת צפת דור שני, נינה לרבי יעקב שמשון פלפל, שנולד בשנת 1804 בקאמניץ שברוסיה, עלה לארץ ישראל בשנת 1834, גר בצפת ונפטר בשנת 1867. בנו יוסף לייב, היה בן שלוש כשהמשפחה עלתה מרוסיה לארץ ישראל. יוסף לייב הוליד את אהרון, ואהרון הוליד בצפת בשנת 1901 את אמי פנינה. היא גילתה משיכה להשכלה שחרגה מהעולם היהודי והרבתה לקרוא ספרים.
נולדתי בצפת בשנת 1924. גרנו אז במחניים. הורי, אני ואחותי נעמי, הצעירה ממני בשנתיים. מחניים שנוסדה כהתיישבות של קבוצה הפכה למושב. היתה בעיה קשה של מים במחניים, והיה קשה להתפרנס מחקלאות, ומשפחתנו עזבה. מושב מחניים לא האריך ימים. כולם עזבו, ועד סוף העשור חדל המושב להתקיים. לימים, העיד אבי בן־ציון, בהתכנסות של מייסדי קבוצת מחניים לציון יובל לעלייתם על הקרקע, על עזיבתו את מחניים: "בעצם הימים בהם עזבתי את מושב מחניים, נענתה ראש פינה לדרישת פיק"א לספק ממימיה למחניים. אילו נענתה חודש ימים קודם לכן לא הייתי עוזב. קשור הייתי למקום בגלל יופיו ואקלימו הטוב... אי־אפשר להגיד שהיה רע".
עזבנו את מחניים ועברנו לחיפה. אבא עבד בבניין. לאחר תקופה קצרה בחיפה אבא השיג עבודה אצל רוטנברג כפועל בהקמת מפעל החשמל. עברנו לצפת. אמא, נעמי ואני גרנו בדירה קטנה בצפת. אבא התגורר בנהריים, והיה מגיע לבית בצפת אחת לכמה ימים.
פרעות תרפ"ט, 1929
זיכרון הילדות הראשון שלי הנו ממאורעות תרפ"ט. ב־29 באוגוסט 1929 פרעו הערבים ביהודי צפת. אבא היה באותו זמן בנהריים. אחותי נעמי ואני היינו עם אמא בביתנו בצפת.
כשהחלו המהומות אמא עברה יחד איתנו לבית ידידים. הבית היה בן שתי קומות. הידידים גרו בקומת הקרקע, ואנחנו התארחנו בקומה השנייה. הערבים ערמו גל אבנים על המדרגות החיצוניות שהובילו לכניסה אלינו, ממש על סף דלתנו, כדי שלא נוכל לפתוח את הדלת ולהימלט, והבעירו את הבית כדי לשרוף אותנו חיים. הידידים הצליחו להגיע אלינו מתוך הבית והורידו אותנו לקומת הקרקע. ברחוב עברו פליטים יהודים. ביניהם היו אחיה של אמי, דודי אלכסנדר פלפל ובן דודי זאב סגל. הם פרצו לקומת הקרקע וחילצו אותנו מן הבית הבוער, המוקף באספסוף פורעים.
הצטרפנו לשיירה של יהודים פליטי הפוגרום. אחותי ואני על כתפי המבוגרים. השיירה התנהלה לאִטה, מלווה שוטרים בדרכה לַסָּרָאיָיה, בניין הממשל מימי הטורקים. לפני שער הכניסה לחצר הסארייה חנתה מכונית משוריינת, וחייל בריטי שניצב בצריח המכונית הלם בקת רובהו על ראשו של דודי שנשא אותי על כתפיו ושנינו נפלנו. אחרים גררו אותנו פנימה.
בחצר, תחת כיפת השמים, התגודדו היהודים - נשים, זקנים וטף. הצפיפות היתה ללא נשוא ואנשים נמחצו. הצמא והרעב הציקו עד אפיסת כוחות. ערבי נושא נאד מים על גבו, מלווה בשוטר, סבב בין הפליטים ומבלי לעצור, כשהוא מפלס את דרכו בין הפליטים, חילק מים. אחריו נשרכו פליטים צמאים, ונאבקו על הסיכוי לגמוע ולו לגימה אחת מנאד המים. בלילה נזרק רימון אל בין האנשים הצפופים, ושוטרים ערבים ירו אל הקהל. ראיתי גִצים, אלפי גצים זוהרים, ושמעתי צרחות של נפגעים ושל הקהל כולו. הכול צרחו. היו הרוגים ופצועים.
לאחר יום או יומיים הופיע אבא. הוא בא כמושיע, לבוש מכנסי רכיבה, מגפי עור לרגליו, ואקדח חבוי בכליו. בחברתו היה שוטר יהודי. הם העלו אותנו למשאית ונסענו לכפר יחזקאל. שם גרנו מספר חודשים בביתם של זהבה ושמואל ליבין, ידידים של הורי מימי ההתיישבות במחניים. מכפר יחזקאל עברנו למושב העובדים באר טוביה. הייתי אז בן שש.
ראשית ההתיישבות בבאר טוביה
למושב באר טוביה בדרום הארץ קדמה מושבה שנוסדה בשנת 1887 ונקראה קסטינה, כשמו של כפר ערבי סמוך, אך בעקבות התנכלויות הערבים ומחסור במים נטשו אותה תושביה. המושבה נוסדה מחדש בשנת 1896 ונקראה באר טוביה, על שמה של באר המים במקום, בִּיר אַ־טַבִּיָה. במאורעות 1929 התנפלו ערבים על המושבה, רצחו, בזזו, שרפו והרסו אותה, והיא ננטשה שוב. בשנת 1930 הוקם במקומה המושב הנוכחי. מייסדיו, אנשי העלייה השנייה והשלישית, נקבצו ובאו ברובם מהגליל ומהעמק. בין המייסדים היו גם הורַי, פנינה ובן־ציון טל.
המייסדים של באר טוביה היו אנשים שהונעו בכוחו של רעיון. הם באו ליישב את הארץ ולחיות בה, וידעו שייתכן שבשביל זה הם יידרשו גם להילחם. הם הכירו את אברהם הרצפלד ואת דוקטור גרשון גרי, שניצבו למראשותיו של יוסף טרומפלדור בתל חי, טרם נפח את נשמתו, ושמעו מפיו "אין דבר, כדאי למות בעד הארץ". הם, ובני דורי ברבות הימים, הבינו את הסיסמה: "טוב למות בעד ארצנו" (ליטוש של ברנר לדברי טרומפלדור) במשמעותה הערכית העמוקה, שהמלחמה היא למען החיים והחירות, ובה התשובה לשאלה "על מה נהרגים?"
מקימי המושב בחרו לעלות על הקרקע ביום השנה העשירי לקרב תל חי - י"א באדר תר"ץ (11 במרס 1930).
▪▪▪
גרנו במבנה עזוב, שריד מן המושבה הישנה, יחד עם אביבה, הפרה האחת שלנו, עד שנבנו בתינו הקבועים. בימים ההם היתה באר טוביה היישוב היהודי הדרומי ביותר בארץ ישראל, מבודדת ומוקפת כפרים ערביים רבים. היישוב היהודי הקרוב ביותר אליה היה גדרה. לא היה חשמל, לא היו כבישים, ולא היה טלפון. אנחנו, הילדים, הסתובבנו יחפים וחצי ערומים. לקראת החורף משה מייצ'יק, שהיה אחראי על הרכש והצרכנייה (בנוסף לעוד תחומי מנהלה), היה מביא מתל אביב מגפי גומי "בָּאטֵה", וכל הכפר היה נועל אותם בחורף. הבוץ היה עמוק וההליכה בדרכי הכפר ושדותיו היתה קשה. היינו מבוססים בבוץ הדביק ושוקעים בו עד הברכיים. הרגליים היו כבדות בגלל כמות הבוץ הגדולה שדבקה במגפיים, וככל שההליכה היתה ארוכה יותר, כך גדלו גושי הבוץ והרגליים הלכו וכבדו. לעתים היתה הרגל נשלפת מתוך המגף שנשאר תקוע עמוק בבוץ, ולשלוף אותו נדרשה פעולת חילוץ ממושכת.
הקשר עם העולם החיצון נשמר באמצעות עגלות. היו נוסעים עד גדרה ומובילים משם את הדרוש לכפר. בחורף היתה הנסיעה בעגלה צפונה לגדרה כרוכה גם בסכנה. מימי הוואדיות גאו וזרמו בהם מים רבים, שאיימו לסחוף כל אשר בדרכם. וכך נמצאה באר טוביה מנותקת ימים שלמים בחודשי החורף.
כאשר בנו את בריכת המים הגדולה נפל פיגום על צבי לידר, חבר המושב, ופצע אותו קשה מאוד. הגברים ארגנו קבוצת הצלה, כדי להסיעו לרופא ברחובות. הם רתמו שני זוגות פרדות, התקינו עגלה מיוחדת, והצטיידו ב"מעילי הגשם" הקלאסיים של המושב - שֹקים. בתום ההכנות יצאה הקבוצה לדרכה, בליל סערה וגשם, כאשר הפצוע שרוע בעגלה. אחרי תלאות רבות ומאבק בזרם מים גועש באחד הוואדיות, עלה בידם להגיע אל הרופא. צבי לידר ניצל ממוות.
אמא
יום אחד היינו בחורשת האיקליפטוסים. קראנו לה "היער הגדול". הלכנו לשם כדי "להרוג" - כך קראנו לזה. טיפסנו על עצים, החרבנו קני עורבים, והרגנו גוזלים (כיום, כשאני כותב דברים אלה עשרות שנים לאחר אותם ימים, אני חש צער ובושה על כך). היינו אכזריים מאוד. כשבאתי הביתה ראיתי, שכל המושבניקים והמושבניקיות נמצאים ליד הבית, ונשים בוכות. נכנסתי לבית מבוהל. ראיתי את אמא שוכבת במיטה מכוסה בסדין. הרמתי את הסדין, ראיתי את הפנים שלה, ופרצתי בבכי. היא היתה בת 31 כשמתה. היא כנראה התאבדה. הדברים לא ברורים עד היום. אני הייתי אז בן שמונה.
בבאר טוביה בימי החורף הארוכים ובלילות לאור העששית היינו קוראים ספרים. מספר שנים לאחר מכן, בימי נעורי, קראתי את הספר "בת מונטסומה". שם מתואר מקרה של איש צעיר, שמצא את גופת אמו מתחת לשיח. הוא הרים את השיח, וראה את פניה. אפיזודה זו מהספר, שקראתי כשהייתי נער, חקוקה מאז בראשי עשרות שנים. ברור למה.
לאחר מות אמי שלחו את אחותי, נעמי, ואותי לבן שמן. משם אני זוכר רק את הבריכה. מצאתי שם יום אחד מסטיק לעוס. שמרתי עליו חודשים בתור אוצר. מידי פעם הייתי לועס אותו. לאחר שנה החזירו אותנו הביתה למושב.
הכפר דאג להביא אישה שתעבוד אצלנו בבית ותעזור לאבא. היתה זו אלישבע פרשצ'יסקי, עולה חדשה מפולין. לאחר זמן אבא והיא התחתנו ונולדו עוד אחות ואח, מיה ומוישה. היחסים בתוך המשפחה היו מצוינים. אמנם אני קראתי לה בשמה, אלישבע, אבל היא היתה אמא שלנו לכל דבר. היא היתה אידישֶע מָמֶע עם לב חם, והיה לה יחס אמהי וחם לכולנו, ארבעת האחים.
