שקוףה
"נו, תיזהר, שים לב לאן אתה הולך!" אני צועקת על האיש שנתקל בי. הוא לא הראשון היום, היה גם אחד לפניו. מה יש לכולם איתי?
אני הולכת במסדרון, מחפשת את החדר של רופא המשפחה. מצאתי. חדר ההמתנה קטן מאוד ובו כמה כיסאות שנבדלים זה מזה בצבעם ובגובהם, עציץ פלסטיק עייף ושטיח מרופט. המזכירה יושבת מול צג המחשב ומבטה נעוץ בו. אני מתיישבת על אחד הכיסאות, אנשים מביטים בי לרגע אבל אני נמנעת מקשר עין.
"למתי את מוזמנת?" שואלת המזכירה.
"לדעתי לעכשיו," אני עונה.
איש מיוזע וחסר סבלנות פונה למזכירה, "איך זה? קבעת לי תור בעשר ועשרים, עכשיו השעה אחת־עשרה ועוד יש מישהי לפניי."
אני מזהה אותו, זה האיש שנתקל בי קודם. המזכירה עונה לו משהו, אני כבר לא מקשיבה. במקום זה אני לוקחת את טלפון הנייד שלי, נכנסת למחשבון וכמו תמיד מתחילה לחשב — אם באופן קבוע מחכים חמישה אנשים מחוץ לדלת הרופא, הזמן הממוצע להמתנה הוא עשרים עד ארבעים דקות. "נעשה ממוצע," אני ממלמלת לעצמי ומכפילה את המספרים, אחר כך מכפילה במספר השנים שהרופא עובד במרפאה. המחשבון אומר שאורך ההמתנה כאן בכל שנות הפעילות הוא כאורך חיים שלמים של אדם ועוד חצי. אני פורצת בצחוק גדול והאיש שנתקל בי מקודם מביט בי בחוסר סבלנות.
כזאת אני, הכול נמדד אצלי בכדאיות, ואני מסתכלת על החיים כעל תרגיל חשבונאי מסקרן. אני מתמצאת בתחום המספרים, למען האמת זה גם מה שמפרנס אותי. אני עובדת כעוזרת לרואה חשבון, מנהלת לקוחות מעצבנים שלא שומרים קבלות ולא מדווחים בזמן.
המזכירה מבקשת מהאישה עם הצעיף הצבעוני להיכנס לרופא, תורה הגיע. היא קמה ודורכת לי על הרגל, ולא זאת בלבד, אלא שהיא גם מביטה בי בכעס, כאילו שאני אשמה.
"יכולתי ליפול!" היא מתריסה לעברי. אני בוחרת לא לענות, מיותר.
שעה וחצי חולפות, אין לי מושג למה אני ממשיכה להמתין, וסוף־סוף המזכירה קוראת בשמי. אני נכנסת ויושבת מול הרופא. הוא נראה לי זקן יותר מאשר בפעם הקודמת שנפגשנו. הוא בודק מה שצריך ואומר שהכול טוב.
"טפו טפו טפו," אני משיבה לו והוא מחייך.
"חשבת אחרת? את נראית טוב לגילך, אל דאגה," הוא אומר ומקשקש משהו במחשב.
"באמת? אתה בכלל יודע בת כמה אני?" אני שואלת.
"חמישים ושלוש, הכול כתוב לי פה," הוא מרים אליי את מבטו מעל משקפי הקריאה שלו. "ומשפחה?" הוא שואל, "עדיין באותו הרכב?"
"בדיוק באותו הרכב," אני עונה.
"תזכירי לי? כדי שארשום."
"יש לי בן בכור, נועם, ועוד שתי בנות, מירב ושני."
"מה שמך?" הוא שואל.
"אתה צוחק, נכון? כתוב לך," אני עונה, והוא ממשיך לדבר אליי כשמבטו נעוץ במסך המחשב, מקליד אותיות באצבע אחת במקלדת מיושנת. בסוף הוא מדפיס איזה דף, נותן לי אותו ואומר, "סיימנו."
אני יורדת במעלית היישר לקומת הקרקע, שמחה לעזוב סוף־סוף את הבניין, ושוב, לא ייאמן! אישה גדולה בכובע צבעוני נתקלת בי ביציאה מהמעלית.
"מאיפה צצת לי פתאום?" היא שואלת.
הפעם אני מחליטה להשיב, "קודם נותנים לאנשים לצאת מהמעלית ורק אחר כך נכנסים, גברת."
היא מנמיכה את קולה, "לא ראיתי אותך, סליחה."
אני כבר בתוך זה. "אני אישה כל כך קטנה שקשה לראות?"
"תתביישי," היא אומרת ונכנסת למעלית, "חתיכת חוצפנית."
אני רוצה לענות לה, אבל מצליחה לעצור את עצמי.
זו הפעם השלישית היום שנתקלים בי, ומה שמעצבן זה שבזמן האחרון זה קורה לי בכל יום. אתמול במשרד, שלשום בסופר. אולי אני סתם רגישה, אולי אנשים נתקלים באנשים אחרים כל הזמן ואני לא יודעת? אף אחד לא מדבר על זה, הגיוני שזה קורה לכולם. במה אני מיוחדת?
בדרך לחנייה אני רואה בית קפה קטן במתחם בית החולים. אין לי כל כך לאן למהר, הבוס שלי יודע שאני בבדיקות, הוא יחכה. אני מזמינה תה ירוק ומבקשת לשים בו נענע.
"שותה פה או לוקחת?" שואלת מוכרת צעירה.
"כוס קרטון," אני משיבה לה.
"אוקיי," היא עונה באדישות.
על הדלפק מונחת כוס עם כיתוב ילדותי: השקל שלכם יעזור לי להגיע לתאילנד. אני מתעלמת מהכוס, לוקחת את כוס התה ומוסיפה כפית גדושה של סוכר.
אני יוצאת מבית החולים וצועדת במדרחוב, עדיין לא לוקחת את הרכב. באמצע המדרחוב, במקום מוצל מול גן השעשועים, אני מוצאת לי ספסל ריק ומתיישבת עליו. המתקנים ריקים, כולם בעבודה עכשיו. יש כאן רק כמה סבתות עם ילדים קטנים. מתישהו גם אני אהיה סבתא ואגיע לכאן עם הנכדים שלי. אני מתגעגעת לתקופה שבה היו ילדיי קטנים וטרם נטשו אותי אל הבגרות. "אימא, עזבי אותי," זה המשפט הכי שגור אצלנו בבית עכשיו.
חתול רחוב שחור הולך לידי בשחצנות בזנב מורם, מלך השכונה. הוא מתעלם ממני כאילו שזה הספסל שלו ואני רק אורחת. הוא מתיישב קרוב אליי, נראה מורגל לחברת בני אדם, לא מבוהל ולא נסער. אנחנו יושבים על הספסל, שנינו. חודש פברואר עכשיו, אבל השמש נעימה ובגדיי מחממים אותי.
החתול מואס בישיבה וקם. אני קמה לקראתו, רוצה להיפרד ממנו בליטוף אבל הוא נבהל, קופץ על האדמה ומביט בי, גבו מקומר והוא נושף כאילו תקפתי אותו.
"מה, לא ראית אותי עד עכשיו?" אני שואלת אותו, "ממה נבהלת כל כך?" גם הוא לא הבחין בי.
החתול מסתלק בזעף. אני שקופה? אני שואלת את עצמי. משהו לא הגיוני פה. גם החתול לא רואה אותי? מתי הפכתי להיות שקופה?
אני צועדת אל החנייה ומחליטה להתנגש בעמוד תאורה. צליל חבטה נשמע ומצחי כואב.
"פסיכית, מה חשבת לעצמך?" אני שואלת את עצמי, "שתעברי דרך העמוד?"
"גברת, תיזהרי, שימי לב," אומרת לי איזו סבתא עם נכד קטן לצידה.
"תודה," אני מהנהנת. הנכד מאט ומביט בי והסבתא מזרזת אותו. אני כבר תכף מגיעה לחניון והטלפון הנייד מצפצף.
נועם חיים שלי: ״איפה המכנסים הכחולים שלי?״
אני: ״תלויים על חבל הכביסה.״
נועם חיים שלי: ״לא היית צריכה, לבשתי אותם אתמול פעם אחת. את מכבסת לי יותר מדי, עכשיו אין לי מה ללבוש.״
אני: ״הכול טוב, תכף מגיעה, נגהץ לך.״
נועם חיים שלי: ״מהר, אני צריך אותם תוך חצי שעה.״
אני: ״בדרך.״
אני מגיעה הביתה. דלת הכניסה פתוחה והכלב לא שם לב אליי, ממשיך לשכב פרקדן על השטיח.
"באמת? אפילו לא כשכוש בזנב?" אני פונה חצי אליו, חצי אל עצמי. "נועם?" אני צועדת בחלל הבית, "איפה אתה?"
קול עונה מהמטבח, "אני כאן."
ערמת הכביסה המקופלת שהשארתי על הספה הפוכה עכשיו, אין לו רחמים.
"אתה רעב?" אני שואלת.
"אין לי זמן, תגהצי לי, אני ממהר."
הנועם הזה הוא הילד שלי, בן עשרים ושבע. מצחיק שאני עדיין מכנה אותו ילד. אני ממהרת אל חבל הכביסה, מסירה את המכנסיים הכחולים ואת שאר הכביסה היבשה, וחמש דקות אחר כך המכנסיים מדוגמים ומגוהצים.
"המכנסיים חמים," הוא מתלונן ולובש אותם.
"מתי אתה חוזר? יש לך כסף בארנק?"
"אני בסדר, אם תהיה בעיה אעדכן אותך." הוא הולך ומשאיר אותי מאחור. הכלב עדיין באותה תנוחה. אני מתיישבת על הספה ונכנסת לקבוצה המשפחתית שלנו בוואטסאפ.
אני: "אני מכינה שניצלים, אשאיר אותם בפלסטיק עם המכסה הצהוב."
אני: "אה! וכתוספת, נשאר ספגטי מאתמול."
מירב חיים שלי: "תזרקי את הספגטי, הוא גם ככה לא יצא משהו."
אני: "מה תרצו במקום הספגטי?"
שני חיים שלי: "משהו טעים לשם שינוי."
אני זורקת את הספגטי לפח, חבל. פותחת את המקרר, נשארו כרובית מעט עייפה ותפוחי אדמה. במקפיא יש עוף. אני מחליטה להכין עוף עם ירקות בתנור ולהוסיף איזה רוטב מוכן.
אני כותבת הודעה לבוס שלי. כמעט שכחתי שאני באמצע יום עבודה.
אני: "אאחר מעט, משהו שחייב התערבות שלי."
העוף קפוא לגמרי, אין לי זמן. אני שמה אותו במים ומאיצה בו להפשיר, כאילו שזה תלוי בו. צליל הודעה שהתקבלה נשמע.
הבוס הקשוח: "את חייבת להגיע, אני לא מתכוון לחפות עלייך הפעם."
אני לא פותחת את ההודעה, שלא יראה שקראתי. אתמודד עם הכול אחר כך.
שעה חולפת והעוף מוכן. שוב יצא לי מעט חסר צבע, אבל הילדים אוהבים או לפחות רגילים לזה. זה האוכל הביתי
שלהם. אני מכניסה מנת אוכל לקופסת פלסטיק, שמה בתיק ויוצאת. הכלב, שהפך להיות חלק מהשטיח, פוקח את עיניו ומביט בי. "בוא!" אני קוראת לו, והוא כהרגלו עושה עצמו כלא שומע.
אני נכנסת לרכב שלי, הוא קצת מבולגן, לא הספקתי
לנקות. אני מעיפה מהמושב את כל הניירות והבקבוקים
ומניחה את התיק עם האוכל על הכיסא שלידי. שני ניסיונות התנעה ואני בדרך. הרכב די עייף, בן שמונה־עשרה שנה, מאזדה משהו.
אני ממוקדת בנסיעה, ממהרת. הנהגים במכוניות סביבי לא מבחינים בי, אני כבר רגילה. מגיעה סוף־סוף וכמובן שבישראל, כמו בישראל, אין חנייה, הכול תפוס. בקצה שביל הכורכר אני רואה מרווח קטן וחונה בו, מקווה שלא אתחפר. אני יוצאת מהרכב, הולכת כמה צעדים וחוזרת. שכחתי את התיק עם האוכל על המושב, אוף.
המעלית איטית להחריד. מעלית ישנה של אזור תעשייה. אני מביטה בדמותי המטושטשת בראי. "מה לבשתי, לעזאזל? ומה קרה לי? הבגדים בני עשרים שנה, הנעליים לא קשורות. בכל ערמת הכביסה בבית לא מצאתי משהו טוב יותר ללבוש?" אני כועסת על עצמי. ביפ. עוד הודעה נכנסת לנייד.
נועם חיים שלי: "כיבסת את המכנסיים שלי עם הכסף שהיה בהם! למה לא בדקת? למה את לא בודקת?"
שיט! באסה, אבל זה המצב וזה מה יש.
אני נכנסת למשרדים. המזכירה לא מרימה את ראשה, התרגלתי. אני ממהרת למשרד שלי, מדליקה את המחשב ורצה אל המטבחון, מכניסה את האוכל שהבאתי למקרר. שיט, הכסף בכיס המכנסיים, לא מבינה איך זה קרה לי. אני מנסה להתעלם מהמחשבה, אבל היא שבה אליי שוב ושוב. אני הרי זוכרת שבדקתי בכיסים לפני המכונה, אני בטוחה שלא היה שם כסף! ואולי כן? לא יודעת.
הבוס שלי נכנס. "מה יהיה איתך? את לא יכולה להיעלם ככה. אמרת שתאחרי קצת, עכשיו כבר אחרי אמצע היום," הוא אומר ומביט בערמת הניירות שהצטברו על שולחני.
אני בקושי עונה, נותנת לו לדבר, הוא אוהב את זה. אני קצת מובכת מהשולחן שלי — שאריות של נס קפה, עוגה, מסמכים שטרם מילאתי. על הכיסא סוודר שחור שלא לבשתי כבר שנתיים. הוא מסתכל על כל זה ונגעל.
הנייד מצלצל שוב, אני מזנקת אליו, זה דרור בעלי. אני מסמסת לו שהבוס שלי לידי ושעוד מעט אחזור אליו.
"יאללה, בואי נשב כמה דקות ונעבור על המטלות שאת חייבת לסיים היום," הוא מתיישב לידי, אבל הנייד מצלצל שוב, דרור לא מרפה.
"אל תכעס, בדיוק דקה, בעלי מחפש אותי." הבוס שלי מביט בי לא מבין. אני יוצאת מהחדר והולכת אל המטבחון, מתקשרת לדרור.
"תגידי, למה לא הדלקת את הדוד? אמרתי שאני חוזר בצהריים!" הוא כועס.
"אולי קפץ? הדלקתי," אני משיבה לו.
"עזבי, לא קפץ ולא שום דבר. אני אלך מסריח, כמו כל החיים שלנו."
"אתה סתם מגזים," אני מתעלמת מההערה שלו. "אתה ממש לא מסריח, ביי בינתיים," אני מנתקת ושבה למשרד.
"השארתי לך רשימת מטלות על ערמת הניירת שעל השולחן שלך, כל מטלה שתסיימי תדאגי שתישלח אליי למייל מיידית."
אני מהנהנת בהבנה ומתחילה סוף־סוף לעבוד. מתקדמת שורה אחר שורה, שולחת הזמנות, עוברת על הטקסטים ומתקנת אותם, עושה עריכה, אחר כך הגהה. הנייד שלי מצפצף, שיט, שוב. הודעה בקבוצה המשפחתית.
מירב חיים שלי: ״העוף לא להיט.״
נועם חיים שלי: ״אימא שומעת? תאספי אותי בשעה שש משער העיר, לא בא לי לחכות עשרים דקות לאוטובוס.״
בעלי אהובי: ״הדוד הסתדר ובסדר, להביא משהו לארוחת ערב או שאת תכיני?״
אני עובדת, מביטה בהודעות הנכנסות, לא יודעת במה להתחיל ולמי לענות קודם, כשהאור בחדר כבה פתאום.
"מי כיבה לי את האור?" אני שואלת.
"סליחה, לא ראיתי אותך," אומרת המנקה וממהרת להדליק את האור.
"איך לא ראית? אני כאן, מולך, על הכיסא."
"הסתכלתי פנימה ולא ראיתי, סליחה, אני אשמה. כנראה שאני ממהרת ולא הסתכלתי טוב," היא עונה בקול מתנצל.
"הכול בסדר," אני אומרת, "אני כבר יוצאת."
"לסדר לך את השולחן?" היא מנסה לפצות אותי.
"אין צורך, אל תסדרי את המשרד שלי," אני מורה לה, "אני מוצאת כל מה שאני צריכה בתוך אי הסדר שעל השולחן שלי, אם יסדרו לי אותו לא אמצא כלום."
שוב הנייד, נמאס לי.
נועם חיים שלי: ״אני מגיע לתחנה עוד עשר דקות.״
אני ממהרת לקום ומפילה את העט, משאירה את ממחטת הנייר על השולחן והולכת מהר אל המעלית, משם נכנסת לרכב ונוסעת. יש לי המון הודעות בנייד. אימא שלי היא הראשונה, הודעה קולית.
"מה שלום הילדים, אכלו? קנית? הוספת? סידרת?" ועוד מילים לא קשורות, "אל תשכחי להביא לאבא את מה שביקש," היא חותמת במילים האלה. מה הוא ביקש? מתי הוא ביקש בכלל? ונמאס לי שמבקשים.
עוזרת הבית שלי משאירה את ההודעה השנייה, זו הודעה קולית במבטא כבד: "אם מחר אין אקונומיקה גברתי, אני לא באה." אקח את נועם שיחכה לי ברכב ואקנה אקונומיקה.
אני מגיעה אליו סוף־סוף, מהבהבת בפנסי המכונית והוא מזהה אותי ובא אליי.
"למה אני צריך לחכות עשר דקות, אימא? אמרתי לך לפני שעתיים שאגיע בשש," הוא מתלונן.
"רצתי מהמשרד, יאללה ניסע? אני צריכה לקנות אקונומיקה, תבוא איתי."
"תורידי אותי קודם בבית, אני חייב שירותים," הוא עונה בחוסר חשק.
אני עושה כדבריו, הוא בבית ואני קונה. אחר כך גם אני בבית, אבל לא באמת נחה, יש לי סדר יום קבוע. בכל יום אני מפעילה את מכונת הכביסה, את מדיח הכלים ואת שואב האבק. אני מוציאה את הכלב, שלא רואה אותי ממטר, עד שהוא מתיישב ומסמן לי שהוא רוצה הביתה. גם הוא מנהל אותי.
הערב יורד, הבית נרגע, הכול מסודר. נועם ומירב בבית, עסוקים בשלהם, ויובל יצאה לבלות. בעלי מתלונן שהיה לו יום קשה ואומר שהוא זקוק לשינה. הוא נהנה לישון. אני מוצאת אותו נרדם בכל הזדמנות, מול תוכנית הטלוויזיה האהובה עליו, מול משחק כדורגל שממשיך לרצד על המסך וגם בחצר על כיסא הנדנדה.
"אולי תעלה למיטה?" אני שואלת.
"לא, לא, אני מנמנם," הוא משיב.
אני בוהה במסך הטלוויזיה ומקפלת כביסה, כשלפתע נשמע קול דלת נפתחת, דלת חדרה של מירב. היא יורדת במדרגות והולכת למטבח.
"אימא, מה יש לאכול?" היא שואלת.
"עוף," אני עונה.
"שוב עוף?" היא מתלוננת, "אתמול אכלתי אצל הילה, שם לאוכל יש צבע ועומק. למה אצלנו הכול משעמם?"
"כי אני מנהלת פה את כולכם, אני לא מספיקה!" אני כועסת עליה.
מירב מביטה בי, רוצה לצעוק, לקלל או לא יודעת מה, אבל בולמת את עצמה.
"אולי נזמין משהו מטורף כמו פיצה?" היא שואלת.
"תזמיני, יש לך כרטיס אשראי. את עובדת ומרוויחה, תזמיני לך." היא מתעצבנת ועולה במדרגות. "אולי תעזרי לי עם הכביסה?" אני מציעה.
"את יודעת שיש לי מה לעשות, אימא, אני צריכה ללמוד. אולי תזמיני לי את אֶת הפיצה?" היא שואלת ונכנסת לחדר עוד לפני שאני מספיקה להגיב.
אני ממשיכה לקפל את הכביסה ומשננת את רשימת המטלות שלי, מה צריך לקנות ומה להפשיר. כמה דקות לאחר מכן אני נכנסת לאפליקציה ומזמינה פיצה עם זיתים ירוקים וקצת אנשובי בשביל מירב, ועוד מגש בלי כלום, כך שאם מישהו
מבני הבית ירצה, הוא לא יוכל להתלונן על דברים שהוא לא אוהב. תוך כדי קיפול הכביסה אני מזפזפת בטלוויזיה, ובלי שאני שמה לב חולפת שעה ושליח עם קסדה דופק בדלת, "הפיצה שלכם," הוא אומר. אני מניחה לו ביד כמה שקלים ומסננת, "תודה". הוא מביט בטיפ באכזבה והולך. מעניין למה בדיוק הוא ציפה.
אני לוקחת את הנייד ושולחת למירב הודעה.
אני: ״הפיצה הגיעה.״
אני: ״הפיצה כאן כבר עשר דקות, מתקררת.״
היא לא עונה לי, אני מתקשרת אליה, אבל היא בממתינה.
אני: ״בואי.״
אני עולה לקומה השנייה, דופקת בדלת חדרה של מירב.
"אני בטלפון, את לא רואה?" היא כמעט צועקת.
"אמרת שאת רעבה, מירב!" אני דופקת שוב על דלתה.
"שימי במקרר, אוכל אחר כך," היא אומרת ושבה אל השיחה.
אני יושבת לבד בסלון, אוכלת מהפיצה המיותרת משולש אחד ועוד אחד, את השאר אני מכניסה למקרר.
כבר חצות. הכביסה מקופלת, הכלב ישן, ואני לא מרגישה עייפות בכלל. ממילא שני עדיין לא חזרה, לא אצליח להירדם עד שאשמע אותה בדלת. אני מציצה מהתריסים, היא לא נראית באופק. הפכתי להיות אימא שלי, גם היא בילתה מאחורי התריסים כשאיחרתי להגיע הביתה.
אני שוכבת על הספה, מביטה בתקרה, היא נראית אותו דבר כמו אתמול, כמו שלשום, כמו בכל יום. הכביסה מדוגמת והבית נקי. המחשבה על כל האנשים שנתקלו בי היום צצה לי שוב בראש, ואני תוהה למה הם עושים את זה.
אני עדיין עם הבגדים שלבשתי הבוקר, אלה שלא אהבתי. מעניין לאן נעלמה האישה המטופחת שהייתי, זו שנתקלו בה רק כשרצו להתחיל איתה.
אני קמה שוב להציץ דרך התריסים, שני עדיין לא נראית באופק. אני מביטה בעצמי במראה; שקעי עייפות תחת עיניי, פניי מאורכים וקמטי הבעה חרוטים בהם כגאיות. שורשי שערי לבנים, כבר המון זמן לא הייתי אצל הספר. השיער שלי זקוק לחיים חדשים. אני זקוקה לחיים חדשים. אפילו התחת המפואר שלי שכל כך אהבתי נעלם מתחת לבגדים הגדולים. אבל הכול בסדר, העיקר שאני עם המשפחה ושהם בטוב, זה מה שחשוב באמת.
אני מביטה בפעם המי יודע כמה בערמת הכביסה, שולפת מכנסי ג'ינס משופשפים, של שני כנראה, וחולצה לבנה מכופתרת. בהחלטה של רגע אני נכנסת בשקט לממ"ד, מתפשטת ולובשת את הג'ינס ואת החולצה. מכניסה את עצמי במאמץ אל המכנסיים, שמעצבים מחדש את גזרתי. החולצה ריקה מדי ואני ממלאת את החזייה בגרביים, סתם, כדי לדמיין. אני יוצאת ככה אל הסלון, הכלב מרים פתאום את ראשו, קם בשמחה, קופץ עליי ומכשכש בזנב.
"זו אימא, זו לא שני," אני אומרת לו, אבל זה לא מעניין אותו.
אני מביטה בראי ונדהמת. כמה זמן לא הרגשתי אישה. כשהייתי צעירה רציתי שיראו אותי, שידעו שאני חיה. חשבתי לבנות פסל ענק בשולי המדבר עם שמי מתנוסס עליו, או לכתוב איזה רב־מכר, או להמציא משהו גדול, רק שלא ישכחו אותי. היום, ברבות השנים, אני מבינה שלא נשאר שום זיכרון מאף אחד, בטח לא ממני. אחרי שאסיים את חיי, אישאר, כפי הנראה, כתובה בספר החיים של ילדיי ונכדיי. הם יספרו עליי, על הטוב שעשיתי, על הדאגה שלי אליהם, אולי זה ייעודי בעולם. הדור שיבוא אחריהם, הדור שלא יכיר אותי, הוא כבר לא יזכור ממני כלום, אבל מה זה משנה? זנחתי את השאיפות ואת הרצונות, לא אוכל לנצח את השכחה ולא את הנצח.
אני מחליטה לבחור בחוסר ההשפעה. אבחר לנצח בחוסר ההשפעה, המשפחה שלי היא מקור כוחי. אני לא צריכה להיות מיוחדת, זה מה שנגזר עליי ואני מקבלת את זה. אני יוצרת משפחה ומבטלת את עצמי.
דמעות עולות בעיניי. שני עדיין לא הגיעה, אבל לא אכפת לי. אני עולה אל חדר השינה שלי ושוכבת במיטה, פותחת את הטלפון הנייד וכותבת הודעה ליוסי הפרסי, הספר שלי.
אני: "היי, זוכר אותי? תפנה לי מקום בכל שעה מחר, אני מגיעה לעשות שינוי."
