*הספר הוא המשך ישיר בסדרה ומכיל ספוילרים.*


1


ריאן


"עורך דין," אמרתי את המילים באיטיות, תופפתי באצבעות על פינת שולחן המתכת והרמתי מבט אל השוטר שנכנס לפני רגע לחדר החקירות. הוא היה בטח בשנות החמישים המוקדמות לחייו, עם שיער כסוף, שמנוני ומקריח, וכרס גדולה שהעידה שהיה רגיל לרדוף אחרי דונאט עם קפה יותר מאשר אחרי עבריינים אמיתיים. על תג השם המלוכלך שהוצמד ברשלנות לחזה שלו היה כתוב בורק.


הייתי סגור ארבעים שעות בבית המעצר המחוזי ובשלב הזה כבר נמאס לי מהפאקינג בולשיט. ידעתי שהם עשו שרירים כדי להוכיח שהם יכולים לעכב אותי לפרק זמן של עד יומיים לפני שהם מגישים כתב אישום רשמי על איזו עבירה מטומטמת.


אוקיי, אולי לא לגמרי מטומטמת, כי בהחלט היה לי קשר למוות של אדם קינדל, אבל לא הייתה להם שום דרך לדעת את זה. לא משנה אילו ראיות הם חשבו שיש להם — לא באמת היו כאלה. הצוות שלי לא עשה טעויות.


השוטר בורק חייך ונשען על הקיר, כאילו כל הכוח כאן בידיים שלו. "חשבתי שאולי תרצה לדעת שאנחנו מעבירים אותך לכלא האזורי."


חייכתי, שרירי הכתפיים שלי התכווצו ומפרקי כפות הידיים משכו בהיסח הדעת באזיקים שכפתו אותי לשולחן. כפות הידיים שלי התחילו להירדם כבר לפני שעה, אבל לא הייתה לי שום כוונה להראות למניאק הזה שסבלתי מכאבים. וחוץ מזה, זה עדיין היה יותר טוב מהתא שחלקתי עם עוד שישה בחורים. "נפלא. מתי ההסעה שלי מגיעה?"


הגבות שלו התכווצו זו אל זו בבלבול. "אתה לא הולך הביתה הערב."


"כן, הבנתי את זה כשהזכרת את הכלא האזורי." דיברתי באיטיות כדי שהאידיוט יבין אותי, אבל הדופק שלי נעשה מהיר. פאק. הייתי חייב למצוא את מאדי, לא היה לי זמן להיות כלוא בתא. "מסריח כאן. ריח של קיא ודגים. בחיי, אין לכם תקציב לתרסיס מנטרל ריחות? אני אשמח לקנות לכם כמה בקבוקים, אם אתם לא יכולים להרשות לעצמכם." החדר באמת פאקינג הצחין, ובהתחשב בכמות חדרי ההלבשה המיוזעים שהייתי בהם במהלך החיים שלי, זה בהחלט העיד על משהו. מצד שני, זה היה קצת יותר טוב מצחנת השתן והצואה ומריחות הגוף המעופשים שהיו בתאים.


הלחיים השמנמנות שלו האדימו. "חתיכת זין עשיר. אתה חושב שהכסף של אבא שלך יכול לסדר הכול?"


הרמתי אצבע באוויר. "לא, לא. אני אשלם על זה מהכסף שלי." סרקתי אותו מלמעלה למטה, העיניים שלי בחנו את המדים המרופטים שהלכו והתרחבו מסביב לרגליים ולנעליים המלוכלכות שלו. "והאמת שאולי אני אוסיף עוד קצת כסף כדי שתוכל לקנות מדים כמו שצריך, השוטר בורק. אלא אם זאת הבחירה שלך להיראות כמו אוהל קרקס." השפתיים שלי התעקלו בחיוך מרושע כשראיתי את הכתמים האדומים שהתפשטו בפנים שלו.


הוא נהם, הלך מסביב לשולחן ומשך אותי מחזית החולצה שלי. האזיקים התחפרו לתוך מפרקי כפות הידיים שלי ועצרו את מעט זרימת הדם שעוד הגיעה לי לאצבעות. נתתי לו לעשות את זה בתקווה שהוא יחטיף לי אגרוף. הייתי מוכן לספוג מכות אם זה אמר שיכולתי לצאת מתחנת המשטרה הזאת חבול מעט, אבל חופשי ללכת לחפש את מאדי.


וחוץ מזה, לא היה מצב שהוא מסוגל להרביץ יותר חזק מקורט או מרויאל, ואלוהים יודע שספגתי מספיק אגרופים מהשניים האלה לאורך השנים.


גיחכתי אל השוטר בורק כאילו זה היה סתם יום שגרתי בחיי. "אני אגיד לך מה, אני אוסיף לרשימה גם מי־פה." עיקמתי את האף וסובבתי את ראשי.


השוטר בורק שאג והניף אגרוף לאחור, ואני פאקינג חייכתי.


תעשה את זה כבר, אפס.


אם הוא יכה אותי, אני אצא מכאן לפני שעורך הדין שלי יספיק להגיד אלימות משטרתית.


דלת חדר החקירות נפתחה בתנופה. "בורק!" נבח האיש שעמד בפתח. "לך תעשה סיבוב."


בורק הסתכל עליי בבוז ודחף אותי בחזרה לכיסא. הכיסא התנדנד על הרגליים האחוריות שלו מעוצמת התנופה, ואני נאנחתי וגלגלתי עיניים. כל מה שהייתי צריך זה שהשוטר בורק יאבד את העשתונות רק לרגע והאגרוף שלו היה יכול להיות הכרטיס שלי אל החופש.


איזה פספוס.


המשכתי לגחך אליו ואפילו הצלחתי לגלגל כמה אצבעות בנפנוף פרידה. "נתראה אחר כך, בורק."


השוטר הסתכל עליי בזעם — כאילו המבט שלו היה אמור לעורר בי יראת אלוהים או איזה שיט בסגנון — ויצא מהחדר בצעדים עצבניים.


האיש שנכנס לחדר נראה בכיר יותר משוטר מחוז פשוט. הוא לבש חליפת שלושה חלקים, עם שיער משוח בג'ל ומוקסינים שנראו לגמרי מצוחצחים.


הסתכלתי לו בעיניים. "אף־בי־איי?"


הוא שלח לעברי חיוך חתום ולא טרח להגיד לי שטעיתי. "הסוכן פולסון. אני יכול לשבת?"


"בבקשה." הסתכלתי על החדר העירום שמסביבי, עם קירות הבלוקים החשופים, המרצפות הסדוקות והכתם המפוקפק בפינה ליד הדלת. "הייתי מציע לך קוקטייל, אבל זה היום החופשי של רב המשרתים שלי."


"שיט," הוא ענה בטון משועשע, נאנח והתיישב. "הכי התחשק לי וודקה טוניק."


החיוך שלי התרחב. "מעניין. בלש עם חוש הומור."


הוא צקצק בשקט. "ואתה סתם עוד פרחח עשיר שחושב שהוא יכול לכתוב צ'ק שיעלים את הכול, אבל אני כאן כדי לתת לך עצה ידידותית."


הרמתי גבה. "באמת?" זה עמד להיות משעשע. לבחור לא היה פאקינג מושג מי אני.


הוא שילב ידיים ורכן לעברי, כאילו היה לו סוד עסיסי לחלוק. "אני לא חושב שרצחת את אדם קינדל."


הלסת שלי נשמטה בהלם מעושה. "אתה לא? באת להציל אותי, הסוכן טמבל?"


הוא עיווה את פניו כשראה את החוצפה שהשפרצתי מסביבי בלי חשבון. "אני חושב שמה שקרה זה שאבא של אשתך התעצבן שחיללת את הפרח הקטן והיפה שלו, ובגלל זה הוא הפליל אותך. לא שאני מאשים אותך — ראיתי תמונה שלה."


צמצמתי עיניים.


הוא הטה את ראשו הצידה. "מדליין, נכון? בלונדינית יפהפייה עם עיניים כחולות גדולות ורגליים ש —"


"מה אתה פאקינג מנסה להגיד?" התפרצתי. יכולתי לזייף אדישות ושיעמום מול האפסים האלה מהבוקר עד הלילה, אבל אזכור אחד של מאדי ובשניות נהייתי כלב מוכה כלבת שניסה להשתחרר מהרצועה.


"אני מנסה להגיד שכדאי לך לשתף איתי פעולה," מלמל הסוכן פולסון. הוא עדיין ניסה לשמור על טון של ממתיק סוד, כאילו היינו חברים. "אני עוקב אחרי העסק של אבא שלך כבר שנים. לוועדה לניירות ערך —"


"לוועדה אין שום ראיות נגד אבא שלי או נגד קיין תעשיות," התזתי את המילים.


לא היה בזה שום דבר חדש. הוועדה לניירות ערך של ארצות הברית תמיד חיפשה להפיל את הכרישים במגזר הפיננסי, וקיין תעשיות הייתה לגמרי הלווייתן הגדול. אבל הם מעולם לא הצליחו למצוא ראיות נגד החברה, כי לא היה מה למצוא. קיין תעשיות הייתה אולי העסק היחיד של אבא שלי שהשחיתות לא חלחלה אליו, והסיבה לכך הייתה הדירקטוריון שהוא נדרש לרצות שוב ושוב. די קשה לעבור על החוק כשעשרה גברים לבנים זקנים סופרים לך כל אגורה שנכנסת או יוצאת.


"עדיין לא," ענה הסוכן פולסון. "אבל עם העזרה שלך —"


"אתה מצפה ממני להלשין על אבא שלי? על החברה שרק לפני רגע הפכתי להיות המנכ"ל שלה?" נחרתי בבוז ונדתי בראשי. הדבר האחרון שהתכוונתי לעשות היה לדווח על אבא שלי כדי שהוא יקבל גזר דין נוח ונעים של עשר עד חמש־עשרה שנות מאסר בכלא פדרלי מרופד לאסירי צווארון לבן, עם שף פרטי צמוד ופאקינג מגרש גולף.


עד שאני אסיים איתו, בקט קיין ישלם בדם.


ואז אני אשרוף את החלקים שיישארו ממנו ואוריד את האפר שלו במשתנה של תחנת דלק. כי זה בדיוק מה שהגיע לו.


הצצתי בשעון שהיה תלוי מעל לראש של פולסון. "אני כאן כבר כמעט יומיים. איפה עורך הדין המזדיין שלי?"


הבלש בדק את הרולקס המזויף שלו. "אה. הוא כנראה מתעכב."


חיוך איטי התחיל להתפשט על הפנים שלי. "אתה יודע מי אני, נכון? אתה באמת חושב שתוכל לעשות את השיט הזה איתי בלי לשלם על זה מחיר? התלונות נגדי משוללות כל בסיס — אמרת את זה בעצמך. עורכי הדין שלי הולכים לחגוג כאן ברגע שהאנשים שלך יסיימו לטרטר אותם."


הוא קפץ את שפתיו. "תקשיב, גבר, אני עובד של הממשל הפדרלי. אם תעזור לי, יש מצב שאני אצליח לעשות משהו בנוגע לאישומים של המדינה נגדך, אבל..."


"ברור," הנהנתי. "אם ככה, אין לי מה להגיד ללא נוכחות עורך הדין שלי. אז אתה, משטרת לוס אנג'לס, וכל אדם אחר בבניין הזה, יכולים לחזור למעגל המאוננים הרגיל שקבוע בלוח הזמנים שלכם."


ההבעה שעלתה על פניו נראתה כמו שילוב של עצבנות ועצירות. "מר קיין, נראה לי שאתה לא מבין —"


"נראה לי שאתה לא מבין, הסוכן קש במקום שכל," נהמתי. "אתה יכול פשוט ללכת להזדיין, אוקיי? ותביא לי את הפאקינג עורך הדין שלי לפני שאני תוקע לכולכם תביעה על הטרדה שתרושש אתכם עד שגם הנכדים שלכם יצטרכו למצוץ זין בפינת רחוב כדי לשלם שכר דירה."


הסוכן פולסון הסתכל עליי בקור רוח, קם, משך את שרוולי החליפה וסידר אותם יפה על מפרקי כפות הידיים. "אתה עושה טעות."


"ועדיין, אני שם זין." רכנתי קדימה בעיניים נוצצות באזהרה. "עורך דין עכשיו, אפס."


הוא חייך אליי חיוך קטן. "אין בעיה, מר קיין. אנחנו כבר דואגים לזה."


הסתכלתי עליו כשיצא מהחדר ואגרפתי את כפות הידיים בזעם. לפני שהספקתי לעצור את עצמי, ניסיתי למשוך אותן באזיקים. המתכת התחפרה במפרקי כפות הידיים הפצועים ממילא שלי. אבל לא היה לי אכפת.


כן, הייתי מומחה בלשחק את תפקיד הדושבג המפונק. זה היה תפקיד שהכשירו אותי אליו כל החיים. אבל זאת הייתה רק קליפה חיצונית. וככל שישבתי שם יותר זמן, ככה היא הלכה ונסדקה.


והדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו היה מאדי.


האיטיות שבה היא מצמצה בעיניים לא ממוקדות באולם בית המשפט. הדרך שהם גלגלו אותה פנימה בכיסא, כשהגוף שלה היה דומם ורפוי.


ידעתי איך נראתה אישה שסיממו אותה, והזעם זרם בדם שלי כמו אש הגיהינום כשראיתי אותה ככה.


אבל זה היה כלום בהשוואה לחוסר האונים שחשתי עכשיו, כשהייתי כלוא כאן בלי יכולת לפעול כדי להגיע אליה. להציל אותה.


הרכנתי את ראשי, שאפתי עמוק וניסיתי לגייס סבלנות.


ניסיתי ופאקינג נכשלתי.


לא שזה היה מפתיע, בשלב הזה הכישלון כבר הפך להיות החבר הכי קרוב שלי.


ושנאתי את הבן זונה.