*הספר הוא המשך ישיר בסדרה ומכיל ספוילרים.*


1


ריאן


הקולות שעלו מהמסיבה בבית האחווה הסמוך לבית שלנו הפריעו לי לדפוק את הראש כמו שרציתי. שמעתי את הבנות שצרחו וצווחו, כאילו זה באמת העמיד לבחורים. ואלוהים יודע שזיינתי מספיק מהן במסיבות כדי לדעת שהן כנראה היו שיכורות או מסוממות.


אבל הלילה? הלילה לא היה אכפת לי מכל זה, והזין שלי היה הדבר האחרון שהעסיק אותי. כל מה שרציתי הלילה היה להשתכר ולשכוח את מופע האימים שהתרחש במסיבת האירוסים שלי שהתקיימה ערב קודם.


אולי טעיתי כשהחלטתי לחזור לקמפוס מייד, אבל השהייה בבית עם אבא שלי, שחגג את המפלה הכלכלית וההשפלה האישית של החבר הכי טוב שלו, הפכה לי את הבטן כמו גוש של סושי מקולקל. וכשהוא הציע להזמין לי בת לוויה ואני מצטט, שתמצוץ ממך את כל האומללות הזאת, החלטתי לנסוע בחזרה לקולג'.


כאן לפחות היו החברים שלי. אוקיי, שניים מהם. מי בכלל ידע איפה אש. אבל בינתיים קורט ולינק הסכימו להצטרף אליי לנסיעה ברכבת הרחמים העצמיים.


לגבי קורט, זה לא ממש הפתיע. העובדה שהוא עזב את בקס — שוב — שרטה אותו, ואני הרגשתי אפילו יותר מניאק כי אני זה שהחזיר אותה לחיים שלו מלכתחילה.


ובמה שנוגע ללינק... שיט, ללינק היו מספיק קשיים עם נשים גם ככה, ועכשיו השתיים שהוא הצליח סוף־סוף להתחיל להיפתח אליהן ולהרגיש שבאמת אכפת לו מהן, דפקו את כולנו. מאדי בזה שהיא בגדה בי, ובקס בזה שהיא בחרה בצד של מאדי.


החרטה כרסמה אותי מבפנים, ולא הצלחתי לעצור את המחשבות שלי ולמנוע מהן להסתחרר ולהפוך לשורה של תרחישי מה היה קורה אם, בניסיון לזהות את הסימנים שפספסתי לאורך הדרך.


בקבוק של גריי גוס התנדנד לי בין האצבעות כששקלתי לעלות למעלה ולפלוש למחבוא של גורדו. תמיד היה לו את הוויד הכי טוב, וכרגע לא היה מזיק לי משהו שירגיע אותי.


לינק נהם, רכן לעברי וחטף לי את הבקבוק מהיד. הוא לגם ארוכות והעביר את הבקבוק לקורט. "לא."


"מה לא?" שאלתי והחלקתי אצבע לאורך משענת הכיסא.


"אתה יודע שהמאמן עושה בדיקות סמים," לינק ירה את התשובה והעיניים הכחולות שלו נהיו כהות ויוקדות. "הדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו זה שיגלו לך חומר בשתן."


קורט הנהן. "הוא צודק. במיוחד אחרי המשחקים המחורבנים שהיו לנו בזמן האחרון."


הזעם שרף לי בבטן. הסתערתי על הבקבוק ושאבתי עוד מהנוזל הצורב. לכבות שריפה בשריפה בטח לא היה הרעיון הכי טוב בעולם, אבל מה עוד יכולתי לעשות כשהאישה שאני אוהב דפקה אותי מול כל האנשים שהכרתי?


אוהב.


נשפתי בכעס, נגעלתי מזה שהשפלתי את עצמי והגיתי את המילה, שלא לדבר על שהרגשתי את זה.


הרמתי את הבקבוק באוויר והכרזתי, "לחיי מדיסון, שזיינה גם אותי וגם את הסיכויים שלנו לזכות באליפות."


קורט עיווה את פניו. "היא עבדה על כולנו, אחי."


"שתזדיין," הוסיף לינק בקור.


הפינה המטופשת והפאקינג חלשה הזאת בלב שלי, שבה היא עדיין שלטה, אפילו עכשיו, התקוממה על הדרך שבה הבחורים דיברו עליה. לקחתי עוד לגימה בתקווה שהיא תטביע את הקול המזדיין הזה בתוכי. הלב שלי היה חייב להשלים עם זה — מדיסון פורטר עבדה עליי. הייתי חייב לנעול את הרגשות שלי היטב לפני שהיא תחזור לבית הספר.


הייתי ריאן קיין המזדיין. לא הייתי הבחור ששיחקו בו. הייתי הבחור ששלט בעניינים. והגיע הזמן שכולם, כולל מאדי, ייזכרו בזה.


"מה אתה מתכוון לעשות?" קורט הסתכל עליי בחיוך קטן, כאילו קרא את המחשבות שלי. הבחור היה חכם בטירוף ושום דבר לא חמק ממבטו. אבל בהתחשב באופי של המשפחה שלו, זה לא באמת היה מפתיע. הם בטח התחילו לפמפם לו את השיט הזה לראש עוד לפני שחתכו לו את חבל הטבור.


קירבתי את הבקבוק לשפתיים וחייכתי, הרגשתי את הענן האפל והמוכר שכאילו ריחף במרחק כשמאדי הייתה בסביבה. עכשיו הוא הופיע שוב והיה רעב. הרצועה נותקה והייתי מוכן לחולל מהומות.


"מעכשיו, מותר לעשות למאדי הכול," אמרתי להם בנחרצות ולקחתי עוד לגימה מהוודקה. "יש מצב שאני עדיין אצטרך להתחתן איתה, אבל האושר שלה הוא כבר לא העסק שלי."


לינק היסס. "אתה בטוח, אחי? אתה יודע שהדושים האלה מהתיכון יהיו אכזריים. ועוד עכשיו, כשהם יודעים שהיא הכשילה את הקבוצה בכוונה?"


"בפעם השנייה," מלמל קורט. כששנינו הסתכלנו עליו, הוא הסביר. "הם לא יודעים שמאדי היא לא לייני. מבחינתם היא בגדה בקבוצה פעמיים. היא גרמה לריאן להיראות כמו בדיחה פעמיים."


שפשפתי את הלסת שלי וחשבתי על זה. "אתה חושב שלהסיר את צו ההגנה שלנו לא יספיק?"


הוא משך בכתף השרירית שלו. "לדעתי אנחנו צריכים להוכיח שאנחנו עדיין אלה ששולטים בעניינים, ושאין אף אחד מעלינו."


לינק שאף בחדות דרך השיניים. "אתה מבין שלא רק מאדי תיפגע, נכון? כי נראה שבקס לגמרי מתכוונת להישאר צמודה אליה."


"אז זה הסוף גם שלה," עניתי בקור. הסתכלתי על שני החברים הכי טובים שלי. "תוכלו להתמודד עם זה?"


לינק נהם וחשק את הלסת שלו, אבל נראה שהוא קיבל החלטה. "זאת הייתה הבחירה שלה."


נעצתי מבט בקורט, כי ידעתי שלו זה יהיה יותר קשה, כי הייתה לו היסטוריה ארוכה עם בקס. הערב שבו דין זרק את בקס בחזרה אל המסלול הלווייני שלנו עם התרגיל המלוכלך שלו בתחילת השנה טלטל את קורט, אבל יכולתי לראות את מה שידעתי כבר כשהיינו ילדים — בקס נכנסה לקורט מתחת לעור.


הוא היה אחד החברים הכי ותיקים שלי, והרגשתי שאולי זה היה מוגזם לבקש ממנו לנתק אותה מהחיים שלו שוב.


"זה המצב," הוא ענה בסוף ושלח יד לקחת את הבקבוק.


"יו!" אש צעק מאיפשהו ברחבי הבית. "איפה אתם?"


"אנחנו כאן!" ענה לו לינק בצעקה, לגם מהוודקה והחזיר לי את הבקבוק.


שיט, בקצב הזה נצטרך עוד אחד.


שמטתי ראש לאחור והסתכלתי על אש שיצא אל המרפסת עם המחשב הנייד שלו מתחת לזרוע.


חייכתי והושטתי לו את בקבוק הוודקה הכמעט ריק. "אתה מצטרף אלינו?"


לינק הזיז את הרגליים הפשוטות שלו כדי לעשות לאש מקום, אבל החבר הכי טוב שלי נד בראשו וסירב בנפנוף יד.


"אוקיי," מלמלתי והשפלתי מבט אל הבקבוק, "יהיה יותר בשבילי." קירבתי את הבקבוק לשפתיים, אבל אש העיף לי את היד והבקבוק התנפץ על רצפת הדק.


"אחי, מה נהיה?" יילל לינק. "זה היה בקבוק של שלוש מאות דולר —"


"נראה לך שזה מעניין אותי?" קטע אותו אש בטון צונן והעיניים הירוקות שלו התמקדו בי.


הרמתי את הגבות. האלכוהול כיסה אותי בשמיכה של אדישות, אבל יכולתי להרגיש את הכעס שהתחנן לצאת לחופשי ולזרוע מהומה וכאב בעולם. "אני רואה שלא. אז תזדיין מכאן ותן לנו לשתות בשקט."


"אתה מתכוון, שאני אלך כדי שתוכל להמשיך להתבכיין?" אש תיקן. "כי נראה לי שזה מה שהתחת העלוב שלך עושה כרגע."


קמתי על הרגליים כל כך מהר שהכיסא שישבתי עליו עף אל הקיר שמאחוריי. למרבה המזל הצלחתי לעמוד בלי להתנדנד יותר מדי כשהשפלתי מבט אל החבר שלי. "מה בדיוק אמרת?"


"אמרתי שאתה יושב כאן ומתבכיין כמו כלבה קטנה," הוא סינן ונד בראשו בסלידה. המבט שלו התרוצץ ביני ובין החברים שלנו. "ואתם, שני סתומים, נותנים את היד שלכם לביזיון הזה."


קורט עיקם פרצוף ולינק התחיל לנער את הראש.


"אחרי השיט שהלך שם?" לינק שרק בשקט. "אני חושב שריאן הרוויח ביושר פאקינג חבית שלמה של מה שיעזור לו לשכוח את האירוע מאתמול בערב. כולנו הרווחנו."


חשקתי את הלסת חזק כל כך שפחדתי שיישברו לי השיניים. שום כמות של אלכוהול לא תעזור לי לשכוח את הדרך שבה מאדי תלשה לי את הלב מהחזה ובעטה בו כאילו היה כדורגל.


האלכוהול רק טשטש קצת את הזיכרונות ועזר לי להסתפק בכעס במקום לתת לכאב או לתדהמה על זה שעשו ממני צחוק להשתלט לי על הלב.


לא. עדיף לכעוס.


הייתי חייב לשתות עוד.


"שב," אמר אש בפסקנות, כאילו ידע שעמדתי להזיז אותו בכוח מהדרך כדי ללכת למצוא עוד משהו לשתות בבית הזה.


פלטתי גיחוך חלש שהיה גורם לרוב האנשים לזוז לי מהדרך במהירות. "אתה מתכוון לגרום לי?"


"תלוי," הוא ענה ולא זז, "אתה מתכוון להמשיך להתנהג כמו ילד מפונק? או שאתה מוכן להקשיב לקצת אמת?"


"מה זה בכלל אומר?" התזתי את המילים. הראש שלי הסתחרר והייתי עצבני מדי בשביל חידות. "אם לא באת לפה בשביל לעזור לי —"


"דווקא כן באתי לפה כדי לעזור," אש קטע אותי והעיניים הירוקות שלו ירו ברקים, "אבל לא בזה שאני אתן לך לדפוק את הראש."


"אז אתה לא פאקינג עוזר, חבר," רשפתי ודחפתי אותו לאחור. קורט ולינק נעמדו מייד.


"ריי, אחי, תרגיע," הזהיר קורט והעיניים הכהות שלו התרוצצו ביני ובין אש.


"מי שצריך להרגיע זה אש," נהמתי. הייתי קרוב באופן מסוכן לכסח לחבר הכי טוב שלי את הצורה.


אש נהם וטפח לי על החזה עם המחשב הנייד שלו. "זאת לא הייתה מאדי, חתיכת אידיוט דפוק."


זעם לבן ולוהט הבעיר לי את הגוף כששמעתי את השם שלה. זעם ו... שאני אמות. גירוי. הזין שלי התעורר לחיים, למרות כמויות האלכוהול המופרזות שהיו אמורות להפוך אותי לקפטן רפוי בתחתונים.


אבל כמובן, אזכור אחד של מאדי, וכבר דמיינתי אותה שרועה על המיטה ואותי הודף וחודר לתוכה שוב ושוב. את העיניים המצועפות והסומק שהתפשט מהלחיים שלה אל השדיים המושלמים שניות לפני שהיא גמרה בפראות מתחתיי.


ניגבתי את הפה עם היד כשטעם מריר עקצץ לי בלשון.


ראיתי רק כמה שניות מקלטת הסקס שלה עם דין, אבל זה נצרב לי במוח לתמיד.


"אפילו אל תגיד את הפאקינג שם שלה," סיננתי בזעם וכפות הידיים שלי רעדו מרוב צורך לשבור משהו, או מישהו.


"של מי? של מאדי?" אש גיחך לעברי.


הסתערתי עליו, אבל קורט ולינק תפסו אותי.


בקושי.


"אלוהים אדירים, ריאן, הוא עבד עליך," התפרץ אש. "הוא עבד עליך, אחי, ואתה נתת לו לעבוד עליך."


"על מה אתה מדבר?" שאל קורט וגנח כשהמרפק שלי נחת לו בין הצלעות.


"דין," ירק אש את השם ונד בראשו. "דין טמן למאדי פאקינג מלכודת, ואתה האמנת לזה."


המילים שלו חדרו את הערפל האדום שאפף לי את המוח, ולאט־לאט הפסקתי להיאבק בחברים שלי.


"מה?"


אש שלח לעברי מבט נגעל ופתח את המחשב שלו, סובב אותו כדי שאוכל לראות את המסך קפוא על התמונה של מאדי רוכבת על הזין של דין.


התחלחלתי, נרתעתי מהתמונה והפניתי מבט זועם אל אש.


"אם היית מחכה רק פאקינג שעה הייתי יכול להגיד לך שמישהו התעסק עם הסרטון הזה," הסביר אש. "הסרטון שהוא שלח? הוא הלביש עליו חותמת זמן שהוא בחר. כל מה שהייתי צריך לעשות זה להסתכל שכבה אחת מתחת לזה ולראות את חותמת הזמן האמיתית. אלא אם במקרה מדיסון הזדיינה עם דין בסתיו שעבר? זאת לא היא בסרטון."


"זאת מדליין," מלמל לינק ונראה קצת המום.


קורט נהם. "איזה זין. למה לא חשבנו על זה?"


כל המערכות בגוף שלי היו משותקות מהלם. צמצמתי עיניים מול המסך וראיתי את חותמת הזמן האמיתית בפינה הימנית למטה. אש צדק. הסרטון היה מהשנה שעברה.


"אבל היה לה את אותו סוודר," גמגמתי. "וג'וש אמר —"


"ג'וש אמר שהוא ראה אותה נכנסת לחדר של דין, אבל כמה זמן היא הייתה שם? אתה חושב שדין לא מספיק מתוחכם כדי לגרום למאדי להיכנס לחדר שלו במקרה, בדיוק כשעבר שם מישהו שיוכל להעיד על זה?" אש נזף בי. "תתעורר על החיים שלך, ריאן."


עצמתי עיניים כשהבנתי כמה חמורים הדברים שאש סיפר לי.


לא, לא, לא.


אם הוא צדק, זה אמר שעשיתי את הטעות הכי גדולה של חיי.


"מדיסון לא בגדה בך, אידיוט," הוא אישר לי, אבל עכשיו העוקצנות נעלמה מהקול שלו ואת מקומה תפס משהו שהסריח מרחמים. "היא לא עשתה כלום, ואתה זרקת אותה לכלבים."


"ומה עם מחברת המהלכים?" טען קורט. "איך לעזאזל היא הגיעה לדין אם מאדי לא נתנה לו אותה?"


באנחת תסכול, אש לחץ על סרטון אחר וזיהיתי את המסדרון של הקומה השנייה. דין עמד בפתח הדלת שלו וחיכה, כשמאדי יצאה מהחדר שלי.


הוא אמר לה משהו שעצבן אותה, אבל כשהוא תפס לה את הזרוע, ראיתי אדום בעיניים. היא הצליחה להשתחרר ממנו וללכת.


וברגע שהיא הלכה הוא נכנס לחדר הלא נעול שלי. אחרי כמה רגעים הוא יצא משם עם מחברת המהלכים מתחת לזרוע, וחמק במהירות בחזרה לחדר שלו כשמאדי עלתה בחזרה במדרגות ומיהרה לנעול את הדלת שלי.


איזה בן זונה.


היא אמרה לי את האמת.


צבטתי את גשר האף ולא הצלחתי להתעלם מהזיכרון המכאיב של תחושת הבגידה שראיתי בעיניים שלה. של הדרך שבה הקול שלה רעד.


אם אתה עוזב ככה, כל מה שהיה בינינו נגמר.


המילים האחרונות שלה הדהדו לי בראש.


"עשיתי טעות," מלמלתי ושאפתי שאיפה חדה שעשתה לי סחרחורת.


"כולנו עשינו," מלמל לינק מאחוריי.


אש הסתכל עלינו בזחיחות. "אני לא עשיתי טעות. אף אחד לא יכול לזייף את התמימות שיש לילדה הזאת."


שפשפתי את הפנים שלי. "אני חייב למצוא אותה. אני צריך לדבר איתה."


כבר היה אחרי חצות והנסיעה אל הבית שלה ארכה שעתיים, אבל הייתי חייב לראות אותה עכשיו. הייתי חייב לתקן את המצב. שיט, הייתה לה זכות מלאה לכעוס, אבל סירבתי להשלים עם המחשבה שמה שהיה בינינו נגמר.


"אתה שיכור, אחי," ציין קורט. "אולי זה לא הזמן הכי טוב לצאת לנהיגה כזאת."


עיוויתי את פניי. "אז אני אקח פאקינג אובר." הסתובבתי כדי ללכת משם, וכל החדר מסביבי נטה הצידה באופן מדאיג.


פאק, באמת הייתי שיכור מכדי לנהוג.


אש הניח כף יד כבדה על הכתף שלי. "אני אנהג. תיכנסו לרכב, חבורה של סתומים."


לקח לנו יותר זמן משרציתי להגיע בצעדים כושלים לריינג' רובר של אש, וגם הנסיעה בת השעתיים צפונה, בחזרה לאחוזה של קבוט, הייתה איטית מדי לטעמי.


החבר הכי טוב שלי נהג כמו גברת קטנה וזקנה, ותכננתי לתת לו בעיטה בתחת ברגע שארגיש מספיק פיכח להחליף אותו מאחורי ההגה. אבל בינתיים יכולתי רק לנעוץ בו מבטים זועמים בזמן שהוא הסיע אותי אל מאדי.


"יש חושך בבית," העיר קורט מהמושב האחורי ורכן כשאש פנה לשביל הארוך שהוביל אל האחוזה העצומה שנבנתה על ראש גבעה, כדי שגארי קבוט יוכל להראות לעולם כמה הוא עשיר.


הלב נחבט לי בצלעות כשהסתכלתי על הבית החשוך. הוא נראה מאיים עם כל האורות הכבויים. הייתי משער שיש הפסקת חשמל באזור לולא העובדה שבשאר הבתים דלקו אורות.


"משהו לא בסדר," מלמל אש ומצמץ, האט מול הבית והחנה.


פתחתי את הדלת שלי וקיללתי כשהרגשתי איך האלכוהול עשה אותי ישנוני ואיטי. עליתי בצעדים כושלים במדרגות הכניסה, לא ממש עניין אותי איך נראיתי. חיטטתי בכיס כדי למצוא את המפתחות. אחרי שלושה ניסיונות מצאתי סוף־סוף את המפתח הנכון.


לינק, אש וקורט עמדו מאחוריי כשפתחתי את דלת הכניסה ואת פניי קיבלה דממה.


"אם זה היה סרט אימה," לחש לינק, "אנחנו נמצאים בדיוק במקום שבו הרוצח היה רוצה שנהיה."


קול חבטה הדהד במסדרון כשאש הפליק לו בראש מאחור. "אולי תסתום."


"אלוהים, אתה עצבני כשאתה פיכח ומפוצץ בעליונות מוסרית," לינק רטן.


"תסתמו כולכם," התפרצתי והדלקתי את האורות במבואה.


האור הפתאומי שהציף את החלל היה מסנוור ולקח לעיניים שלי רגע להסתגל.


היה קשה להאמין שלפני קצת פחות מעשרים וארבע שעות הייתה כאן מסיבה ענקית. עכשיו הכול היה נקי, מסודר ו... ריק.


"יש כאן מישהו בכלל?" מלמל קורט והעיניים הכהות שלו סרקו את החדר בחשדנות.


"אני לא יודע," עניתי בתמציתיות והרגשתי איך החרדה שלי הלכה והתעצמה. "תבדקו אם אתם מוצאים מישהו כאן למטה. אני הולך לחפש את מאדי."


לא חיכיתי שהם יגיבו. רצתי במדרגות, עליתי אותן שתיים־שתיים בלי להאט, עד שהגעתי לחדר של מאדי ופתחתי את הדלת.


"מאדי?" קראתי בחושך, נכנסתי פנימה והדלקתי את האור.


נשימתי נעתקה כשהבנתי שהיא לא שם. המיטה שלה הייתה מוצעת והיה ברור שאף אחד לא ישן בה. הכול נראה רגיל ומסודר, אבל הרגשתי שמשהו ממש לא תקין.


בדקתי את חדר הרחצה ואת הארון, אפילו שידעתי שזה חסר טעם. כשיצאתי מהחדר שלה אש כבר היה למעלה. ארשת הפנים שלו הייתה חמורה.


"הם לא כאן," הוא הודיע לי.


"מה אתה אומר?" יריתי את המילים. "לאן לעזאזל הם נעלמו?"


"אין לי מושג," הוא הודה במרירות. "בדקתי את צילומי האבטחה, אבל הם נמחקו."


קפאתי. האימה כרסמה אותי מבפנים. "מה זאת אומרת נמחקו?"


"זאת אומרת שמישהו מחק הכול," הוא ענה. "כל סוף השבוע הזה, איננו. המסיבה, העזיבה שלהם. הכול נמחק."


נהמתי בתסכול. "אז הם, מה? פאקינג נעלמו? הם לא יכולים פשוט להיעלם. זה פאקינג לא הגיוני."


אש פשט זרועות לצדדים. "אני לא יכול לעשות קסם ושהם יהיו פה, ריי. מאדי איננה."


קפצתי אגרופים. רציתי להטיח אותם במשהו.


לא.


במישהו.


אבל עכשיו הייתי צריך להיות חכם. לחשוב חכם.


עיסיתי לעצמי את העורף וניסיתי להתעלם מהדרך שבה הראש שלי התחיל לפעום. "אוקיי. בואו נלך."


"נלך לאן?" דרש אש לדעת כשחלפתי על פניו וירדתי במדרגות במהירות.


לינק וקורט חיכו ליד דלת הכניסה.


"תתקשרו לבקס," הוריתי להם והמשכתי ללכת לכיוון המכונית.


לינק עיקם פרצוף. "בקס?"


פתחתי את דלת המכונית והסתכלתי לאחור מעבר לכתפי. "היא הייתה האחרונה שראתה את מאדי."


לינק וקורט החליפו ביניהם מבטים. אש הצטרף אליהם.


"אחי, השעה שלוש לפנות בוקר," מחה קורט. "בקס בטח ישנה."


"אז פאקינג תעירו אותה," דרשתי, נכנסתי למכונית וטרקתי את הדלת כל כך חזק שכל רכב השטח הגדול התנדנד.


לא עניין אותי אם בקס ישנה או לא. הייתי מוכן להעיר את כל העולם כדי למצוא את הבחורה שלי, ושאלוהים יעזור לכל מי שינסה לעמוד בדרכי.