פרק ראשון
המעבר מן העבר אל העתיד - מהוראת היסטוריה ועד לניהול השקעות
ילדות ובגרות בצל צנע ומיתון
מה פתאום מורה להיסטוריה הופך למנהל השקעות ולבעלים של בית השקעות שמעסיק היום קרוב לאלף עובדים ומנהל קרוב ל־200 מיליארד ש"ח כספי ציבור? לא הגעתי לכך במסלול שגרתי.
נולדתי בתל אביב ב־1946, שנתיים לפני קום המדינה, להוריי פנחס ואסתר. אבי היה פועל נמל, פועל בניין, ובשנותיו האחרונות עבד במפעל הקרמיקה "לפיד" בדרך תל אביב-יפו. הוא היה איש עבודה בכל רמ"ח אבריו, התעניין מאוד בפוליטיקה, אך גם בספרות ובפילוסופיה, אוטודידקט עם שאר רוח. הוא נפטר בייסורים ממחלתו בגיל צעיר (55) כשהייתי בן 17. אימי, אסתר, הייתה עקרת בית, אבל כשאבי היה מובטל היא עבדה כתופרת וכעוזרת בית, ולימים, אחרי שאבי נפטר, שימשה מנהלת חשבונות בעיריית תל אביב ובעשור האחרון לחייה הייתה מנהלת חשבונות בבית ההשקעות מיטב שאותו הקמתי בשנת 1979.
אבא היה בן למשפחה דתית, אחד משמונה ילדים שהתפקר והפך לסוציאליסט ועובד כפיים. בשנת 1931, כשמלאו לו 23, עלה לארץ ישראל והצטרף לקיבוץ יגור, אך כאשר חש שהקיבוץ לא תרגם די הצורך את האידיאולוגיה הסוציאליסטית לשפת המעשה, עזב את הקיבוץ. עלייתו לארץ לא הייתה דבר של מה בכך, שכן אביו — סבא שלי, שאני נקרא על שמו, היה רב חשוב בישראל שנמנה עם קהילת קרלין־סטולין, ואבי מרד בהוויה הדתית של משפחתו. הוא כמובן ניצל מאימי השואה, אבל רוב משפחתו נספתה. לא ידעתי הרבה על משפחת אבי, משפחת סטפק, אבל בעזרת תעודת הפספורט שלו ועם מידע שקיבלתי ממשפחה חרדית מברוקלין שלא הכרנו ומעט חומר גם מהקהילה החסידית של קרלין־סטולין בישראל, הצלחתי לאתר את מקום הולדתו, סטוכביכווה, כפר נידח באוקראינה, ולפני שנים אחדות הצלחתי להגיע למקום, בדרך לא דרך.
אימי עלתה לארץ מוורשה עם משפחתה, בהיותה בת שתים עשרה. אביה — סבא שלי, דוד פרידמן — עלה בגפו לארץ ואחר כך דאג להביא את משפחתו. המשפחה השתקעה במוצא, שליד ירושלים, וכמעט נרצחה בפרעות תרפ"ט.
אימי ואבי הכירו בחיפה (אימי עבדה אז כמזכירה במשרד עורך דין), התחתנו ב־1938, וכעבור שמונה שנים, בשנת 1946, אני נולדתי. שנות חיי הראשונות עברו עליי בתל אביב, בשכונת מונטיפיורי השוכנת מדרום־מזרח למגדלי עזריאלי של היום על גדות ואדי מוסררה כשמו אז, או נחל איילון של היום. התגוררנו שלושה דורות בבית אחד: סבי דוד פרידמן, אדם דתי וימני בהשקפותיו הפוליטיות, אימי ואבי, אחי הבכור ידעאל, שלימים יהיה שחמטאי מחונן, אלוף ישראל לנוער, מחונן במתמטיקה ובעל יכולת זיכרון מופלאה, ואחותי הקטנה, מרים, לימים מפיקה בכירה ב"קול ישראל".
בתחילת שנות החמישים, בהיותי כבן חמש, עברה המשפחה להתגורר בדירה בשכונת הפועלים, קריית בורוכוב ברמת גן. אלה היו שנות העצמאות הראשונות למדינה, שנים של עלייה המונית ממדינות צפון אפריקה, עיראק, רומניה, בולגריה ואחר כך גם מפולין הקומוניסטית. יכולת הקליטה של המדינה הצעירה הייתה מוגבלת, העולים שוכנו תחילה במעברות שהיו פזורות לאורכה ולרוחבה של המדינה, ומעט מאוחר יותר — בעיירות פיתוח. בתוך שנים ספורות הוכפלה — ואף יותר מזה — אוכלוסיית ישראל.
באופן טבעי היו אלה שנים קשות מאוד מבחינה כלכלית והונהג משטר של צנע (שר הצנע היה דב יוסף), כלומר מדיניות קיצוב. כל משפחה קיבלה תלושים לרכישת מוצרים בסיסיים כמו ביצים, חלב, גבינות, בשר ועוד, ובעקבות זאת התפתח שוק שחור. כמובן שישראל של היום שונה מאוד מישראל של אז בכל המובנים, וכמו רבים מבני דורי וכמו מדינת ישראל עצמה, לא נולדתי עם נתוני פתיחה מבטיחים במיוחד, ובוודאי לא כאלה שיכלו להצביע על קריירה בפיננסים. עם זאת, ככל שאני זוכר, לא חשתי מחסור. ילד כמו ילד, נהנה ממה שיש, ומקבל את המציאות כמות שהיא, והמציאות אז הייתה של משחקי רחוב כמו מחבואים, קלאס, משחקים בגולות (הייתי טוב מאוד בזה). כאמור, למבוגרים היה קשה הרבה יותר: צנע, קושי במציאת עבודה, שעות חשמל מוגבלות ושימוש בפתיליות, מקרר שאיננו באמת מקרר אלא קופסת מתכת לתוכה הכנסנו קרח שקנינו ברחוב מעגלון מוכר קרח. בגיל עשר בערך אימצתי שני תחביבים: האחד שחמט, משחק שלמדתי מאחי הבכור, ידעאל, והייתי לא רע במשחק הזה, משחק שמחנך למשמעת עצמית חזקה וליכולת חשיבה לטווח ארוך. התחביב השני היה כדורגל. שימשתי חלוץ שמאלי (חולצה מס' 10) ובפרק זמן מסוים הייתי גם מעין "מאמן" הקבוצה של בית הספר.
למציאות הכלכלית הלא פשוטה הזו נוספה גם מציאות ביטחונית בעייתית מאוד. גבולות המדינה הצעירה היו פרוצים וכנופיות פדאיון (מסתננים, מחבלים חמושים), חדרו לישראל מעזה ומירדן, עשו מעשי טרור, הרגו ובזזו במרכז הארץ ממש. צה"ל הגיב בפעולות תגמול מעבר לגבול, שנועדו בעיקר להרתיע. גם הגבול הצפוני עם סוריה לא היה שקט, אך האויבת העיקרית הייתה מצרים. עסקת הנשק שלה עם צ'כוסלובקיה הקומוניסטית, סגירת תעלת סואץ למעבר אוניות ישראליות או אוניות זרות שהובילו מטענים לישראל (ובעקבותיה החלטתה של ישראל לשלוח את הספינה "בת גלים" כדי לנסות לעבור בתעלה), ואחר כך הלאמת התעלה על ידי המצרים, היו העילה למבצע קדש (מלחמת סיני) בשנת 1956, שהשתתפו בו גם צרפת, אז ידידה גדולה של ישראל, ובריטניה. צה"ל כבש את חצי האי סיני, אך ישראל נאלצה לסגת ממנו בעקבות לחץ כבד מצד ארצות הברית וברית המועצות.
אומנם שנות השישים כבר לא היו שנות צנע, אבל הן התאפיינו במיתון של המשק הישראלי, עד למלחמת ששת הימים, שבעקבותיה התאושש המשק מן המיתון. המיתון התבטא בעיקר בשיעור אבטלה גבוה מאוד שגרם לכמה וכמה פשיטות רגל של בנקים בישראל. הבנקים: קרדיט לישראל, פויכטוונגר, אלרן (שנשלט על ידי פויכטוונגר), בנק אגודת ישראל ובנק ארץ ישראל־בריטניה. כל אלה פשטו את הרגל בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים. לימים פשטו את הרגל גם בנק צפון אמריקה בתחילת שנות השמונים, בנק למסחר (פרשת "אתי אלון") והבנק לפיתוח התעשייה בראשית שנות האלפיים של המאה הנוכחית. אימי הייתה קורבן של פשיטת הרגל של בנק ארץ ישראל־בריטניה, ואינני זוכר כיצד משפחתנו יצאה מהפרשה הזו. אלה היו כישלונות עסקיים, שלא כולם נבעו בהכרח מן המיתון אלא ממעשי מרמה פשוטו כמשמעו, או מעסקאות מסוכנות ששירתו את בעלי השליטה בבנקים, או מסתם ניהול כושל.
כאמור, מלחמת ששת הימים (1967) סייעה ליציאת המשק הישראלי מהמיתון שנמשך כמה שנים רצופות, אבל השיפור הכלכלי ואווירת האופוריה שליוותה את הניצחון המדהים נגוזו בעקבות מלחמת ההתשה בתעלת סואץ, ובעיקר בעקבות מלחמת יום הכיפורים שניפצה כמה וכמה מיתוסים, גבתה קורבנות רבים וגם מחיר כלכלי כבד.
שנות השבעים של המאה הקודמת עמדו בסימן של סטגפלציה, כלומר היעדר צמיחה של המשק לצד אינפלציה דו־ספרתית שנגרמה בין השאר מזינוק במחירי הנפט בעולם. מדינות המפרץ ניצלו את מלחמת יום הכיפורים כדי להעלות את מחיר הנפט, והיו לכך השלכות קשות על מחירי המוצרים וגם על הגירעון המסחרי של ישראל. מלחמת יום הכיפורים ותוצאותיה האיצו בחברה הישראלית תהליכים שהחלו עוד לפניה והביאו למהפך הפוליטי של 1977. לראשונה בתולדות המדינה הצעירה עלה לשלטון גוש המרכז־ימין בהנהגתו של מנחם בגין, יו"ר הליכוד. הממשלה החדשה, שהחליפה את ממשלת המערך, נקטה מדיניות כלכלית שונה לחלוטין. לא עוד משטר כלכלי סוציאליסטי, שאולי התאים לימיה הראשונים של המדינה, אלא משטר כלכלי קפיטליסטי (שתאם יותר את השקפת עולמי), שהנהיג שר האוצר, איש המפלגה הליברלית, שמחה ארליך, וכלל בין השאר את הגדלת חופש הפעילות הכלכלית ומעט יותר ליברליזציה בתחום המט"ח, משטר ששאב את השראתו ממשנתו הכלכלית של מילטון פרידמן שנחשב אז גדול הכלכלנים בעולם. למהפך הפוליטי נוסף אפוא מהפך כלכלי, אבל הוא בא טרם זמנו וללא הכנות מספיקות, ולכן נכשל והביא לידי כך שהאינפלציה גדלה, הגירעון המסחרי העמיק, הגירעון התקציבי יצא משליטה, והדולר — בעיקר ה"דולר השחור מרחוב לילינבלום" — היה מטבע עובר לסוחר.
למהפך הפוליטי ולמהפך הכלכלי התווסף עוד מהפך: מהפך מדיני. בגין, בניגוד להפחדות שליוו את בחירתו, היה ראש הממשלה הישראלי הראשון שחתם חוזה שלום עם מדינה ערבית כלשהי, מצרים, מדינה מרכזית בעולם הערבי. ביקור היסטורי ובלתי נשכח של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, בישראל בשנת 1977, שכלל בין השאר נאום בכנסת, ושיחות בין שתי המדינות בתיווך ארצות הברית והנשיא ג'ימי קרטר שהתקיימו בקמפ־דיוויד, סללו את הדרך להסכם השלום שנחתם במרץ 1979.
היסטוריה ושוק ההון משמשים בערבוביה
את שוק ההון גיליתי בימי לימודיי בתיכון "בליך" ברמת גן. וכנראה שזה היה קשור בהתעניינות שלי באקטואליה ובנושאים פוליטיים מתוך קריאת עיתונים: "ידיעות אחרונות", "מעריב", "הארץ", ו"דבר". כבר בגיל צעיר התעניינתי בפוליטיקה ובימים ההם ספגתי את הפוליטיקה באמצעות העיתונות וכן בהשתתפות באספות בחירות שהתקיימו ברוב עם. האזנתי הן למאיר יערי ויעקב חזן, מנהיגי מפ"ם, השמאל הישראלי, והן למשה קול ופנחס רוזן, מנהיגי המפלגה הפרוגרסיבית (לימים המפלגה הליברלית העצמאית), שמאוד הרשימו אותי ביושרתם ובמשנה הכלכלית שלהם. לא התלהבתי מתפיסת העולם הסוציאליסטית של אבי שהייתה אידיאליסטית מדי לטעמי. הימים היו ימי תחילת שנות השישים, שבהם התקשורת הקדישה מעט מאוד מקום לנושאי כלכלה בכלל ולשוק ההון בפרט. עיתון כלכלי? לא הייתה "חיה" כזו, כך שמקורות המידע שלי היו מוגבלים מאוד. שוק ההון היה קטן מאוד, מעט מאוד חברות נסחרו בו ורבות מהן לא קיימות היום, בוודאי לא במתכונתן אז.
במקביל, בתקופת לימודיי התיכוניים, גיליתי עניין רב בהיסטוריה, למרות שמשחר נעוריי הצד החזק שלי היה דווקא מתמטיקה. במבחני הבגרות קיבלתי 60 בהיסטוריה, ואילו במתמטיקה 90, מה שלא מנע ממני להחליט לעשות את התואר הראשון דווקא בהיסטוריה כללית ובהיסטוריה יהודית באוניברסיטת תל אביב, למורת רוחה של אימי, שהעדיפה שאהיה רואה חשבון. כל מי שהכיר אותי ושמע שבחרתי ללמוד היסטוריה הופתע מאוד. מאז ימי בית הספר העממי "תל גנים" ברמת גן עם המנהל האגדי עמי נצח ועם המחנכת שלי בכיתות ו'-ח', עליזה בורגר, הצטיינתי בחשבון. אבל בבית ספר תיכון החלטתי ללמוד במגמה הומנית, ושתי המגמות האלה, הומנית וריאלית, מתרוצצות אצלי במקביל עד היום.
אהבתי מאוד את מה שלמדתי באוניברסיטה, למרות שנאלצתי להיעדר מחלק מההרצאות, מכיוון שבמקביל ללימודיי עבדתי לפרנסתי במחלקת התביעות של סוכנות ביטוח סלע — איחוד סוכנויות ביטוח, שייצגה אז בישראל את חברת הביטוח הבריטית גארדיאן איסטרן. אומנם אהבתי מאוד גם את מקום עבודתי, שהיה הראשון בחיי, אבל שם נחשפתי לעולם שלא הכרתי, עולם הכזבים של הביטוח, שבו הן הלקוחות והן חברות הביטוח "קימבנו" את המערכת, ונחשפתי גם לסיפורי בגידות ולפוליטיקה ארגונית קלוקלת. בלי קשר לכך, אני מאמין שכל סטודנט צריך לעבוד למחייתו, גם אם הוריו אמידים, משום שזה הופך אותו לסטודנט טוב יותר ואף מקנה לו תובנות לחיים.
במרחק של חמש דקות הליכה מהמשרד שעבדתי בו היה הפסאז' הידוע באלנבי 113 תל אביב, מקום משכנה של הבורסה. ניצלתי את הקרבה הזו כדי לבקר במקום, לחזות באופן ניהול המסחר וללמוד. ישבתי עם חבורה של משקיעים ספקולנטים בחדר אפוף עשן סיגריות, שמחיצת זכוכית הפרידה בינו לבין אולם המסחר, וצפיתי במתרחש. מה שהתרחש בבורסה היה די הזוי. הברוקרים ישבו משני צידי האולם מצוידים בכמה טלפונים, והכרוז ניהל את המסחר ביד רמה. הכול התנהל בשיטה פרימיטיבית מאוד, כיאה ל"שוק". באותם ימים התחלתי לנצל את ה"ידע" שספגתי לטובת השקעות בבורסה במניות, וכך סידרתי לעצמי "השלמת הכנסה".
עם סיום לימודי התואר הראשון בהיסטוריה, הצעד הטבעי היה לשמש מורה בתחום זה. אבל אז הימים היו ימי מיתון, ולא היה פשוט למצוא עבודה, לא במסגרת הממוסדת, שבה ממילא לא התלהבתי ללמד, ולא במסגרת האקסטרנית שאליה כיוונתי. כיתתי רגליי מבית ספר אחד לאחר, עד שהגעתי ל"אנקורי", בית ספר אקסטרני נחשב, שחיפש מורה להיסטוריה כדי להכין תלמידים בקורסי ערב למבחני הבגרות. לא אשכח את הפגישה עם מנהל בית הספר, מר חנוך שפרלינג, שהיה גם הבעלים של המקום. בסיומו של ריאיון עבודה הוא אמר לי משהו בסגנון: "אומנם אתה צעיר מאוד וחסר ניסיון, אבל אני מרגיש שאני יכול להמר עליך". ואכן ההימור שלו הצליח.
התחלתי ללמד בקורס ערב. באותם ימים היו הרבה אנשים מבוגרים ללא תעודת בגרות ובהם אנשי צבא לרוב. התלמידים היו מבוגרים ממני בממוצע ב־15-10 שנים. כמובן שההתרגשות שלי הייתה גדולה, ולקראת כל שיעור עשיתי הכנות חוזרות ונשנות ושיננתי את החומר תוך כדי הליכה הלוך וחזור בדירה הקטנה שבה התגוררתי עם אימי ואחותי. זו הייתה צורת הלימוד שלי מאז ומתמיד. החלטתי, מהרגע הראשון, שבניגוד למורה להיסטוריה שלי בתיכון, מר זעירא, שהיה מורה טוב ומעורר עניין אך השתמש בפתקים שהכין מראש, אני אעמוד "חשוף בצריח" מול התלמידים, ללא כל חומר עזר בידיי. החלטתי וכפיתי על עצמי אילוץ, וזה עבד. אני מאמין מאוד ב"שיטת האילוצים" וסבור שהיא נכונה בכל תחום בחיים, גם בניהול ארגון עסקי כלשהו, ולימים יישמתי אותה גם בבית ההשקעות מיטב.
ההצלחה בקורס ההכנה הראשון פתחה לפניי קריירה רבת שנים ב־"אנקורי" בלימודי בוקר וערב, אבל בה בעת לימדתי גם בבתי הספר "גורדון", ו"משלב", ואחר כך ב"ספרא" וב"קוגל" בחולון. פרק מיוחד וכייפי היה הוראה בבית הספר התיכון של קיבוץ עין כרמל, לא הרחק מזיכרון יעקב. הנסיעה בשני אוטובוסים נמשכה יותר משעתיים בכל כיוון, אבל נהניתי מאוד מעבודתי וריכזתי אותה ביומיים רצופים מדי שבוע. לימים, החליט הבעלים של "אנקורי", חנוך שפרלינג, למכור את בית הספר והציע לי לרכוש אותו במשותף עם מזכירת בית הספר, אביבה הבר, ובעלה, המורה לספרות אבי הבר, אך לא הייתה לי אז היכולת הכספית שנדרשה לכך, וויתרתי על האפשרות הזו אבל המשכתי ללמד.
היו לי המון אנרגיות והקדשתי זמן לתלמידים בלימודי הבוקר גם מחוץ למסגרת הפורמלית, בהתמודדות שלהם עם בעיות גיל ההתבגרות, כאשר הקרבה בגיל ביני לבינם סייעה בכך. נהניתי מאוד מההוראה. זה מקצוע שאם אתה מצליח בו, הוא נותן לך תחושת סיפוק אדירה. מורה לא מקנה רק ידע, אלא גם מקרין את האישיות שלו עצמו. חשתי שאני מחנך את התלמידים, עוזר להם לצלוח מכשולים בחיים ומלמד אותם שאפשר גם אחרת. במשך כמה שנים של עבודה קשה מאוד — לעיתים ארבעים שעות מדי שבוע, בוקר וערב, הכנתי אלפי תלמידים לבגרות ובהצלחה רבה. לא רק בבחינות עצמן. הצלחתי גם להפוך את לימודי ההיסטוריה, שבעיני צעירים רבים היו משעממים, למקצוע מעניין מאוד. את היכולת הזו להסביר דברים בצורה פשוטה ומעניינת, "העתקתי" אחר כך לשוק ההון. עד היום אני שומר בגאווה משובים שקיבלתי כשהייתי מורה, ועד היום אני פוגש מעת לעת תלמידים לשעבר ומתרגש לשמוע שהם זוכרים היטב את החוויה, ושבחלק מן המקרים המחברות שלהם מאותם ימים עברו לבניהם, ואפילו לנכדיהם. כך קיבלתי לאחרונה טלפון מפתיע מבתו של אחד מתלמידיי שמלאו לו שישים ומשפחתו הכינה לו מסיבת הפתעה, ואני התבקשתי לשלוח לו ברכה מצולמת.
היכולת לתקשר ידע ומידע בכתב ובעל פה, הנטייה ללמד, להדריך וגם לכתוב הייתה, ככל הנראה, טבועה בי מאז ומעולם. אחד מזיכרונות הילדות שלי — ואין לי הרבה כאלה — הוא שבהיותי כבן תשע או עשר, תלמיד בכיתה ד' או ה', סייעתי בשיעורים פרטיים לילד בכיתה א'-ב', או שעזרתי לבן כיתתי בלימודים. אני זוכר שבכמה מחופשות הקיץ הייתי מחבר להנאתי חוברות עבודה לחופש. אני מניח שבמושגי הימים האלה היו מגדירים אותי "חנון", ילד ביישן שנחבא אל הכלים. ואף על פי כן כושר הניסוח שלי בתיכון לא היה מן המשובחים, וכדי לשפר את ציוניי בחיבור (כן, היה פעם מקצוע כזה), נסעתי לבת דודתי, המורה לילי גולדנברג, אימו של דודו טופז, וקיבלתי ממנה כמה שיעורים שסייעו לי מאוד. זה עזר לי בלימודי ההיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, וגם בהמשך כאשר התחלתי ללמד. כבר בגיל 24 חיברתי חוברת הכנה לבגרות "היסטוריה לבגרות: תקופת בית שני" וכיזם צעיר כיתתי רגליי מחנות ספרים אחת לרעותה בכל רחבי הארץ ומכרתי אותה בקונסיגנציה. זה היה המהלך היזמי הראשון שלי ודווקא בתחום העיסוק ההומני שלי.
חלק מהנטייה שלי לכתוב קשורה גם לצורך לתעד דברים, יש שיאמרו צורך אובססיבי, ובמובן מסוים גם ספר זה הוא מעין תיעוד. הרצון לתעד משתלב גם בעיסוק שלי ובעיקר בזה של אשתי, אילנה — שמתעקשת שיפנו אליה בשם האמריקאי שלה אלן, לחקור ולתעד את ההיסטוריה של משפחותינו. מסע מופלא זה, שהקדשנו לו כעשר נסיעות לחו"ל במיוחד למטרה זו, הוליד שלושה ספרים שכתבה אילנה וכן תיעוד מסודר של בית קברות יהודי במקום שכוח אל, בוובלניקאס שבליטא, שלמרבית הפליאה נותר שלם. בבית קברות זה עבדנו, אילנה ואני כמה ימים, במרוצת שתי נסיעות לשם עם מדריכה יהודייה שחיה בליטא, כדי לחשוף ולתעד מאות מצבות של יהודים בניסיון למצוא עקבות של משפחתה של אילנה, אבל לשווא.
פרק נוסף היה באוקראינה, שם ניסיתי לעקוב אחרי שורשי משפחת אבי, פנחס, שכפי שסיפרתי לעיל, נפטר בגיל 55 כאשר אני הייתי בן 17. כאמור, הצלחתי להגיע, בדרך לא דרך, לכפר שבו נולד אבא, כפר נידח, כמה עשרות ק"מ מהעיר הגדולה קובל. והיו עוד פרקים מרתקים במסעות האלה. אני ממליץ מאוד לכל אחד לאמץ את החיידק הזה.
ונחזור להוראה. למרות הסיפוק ששאבתי מההוראה ומהיכולת להשתכר באופן יפה בבתי הספר האקסטרניים, שבהם השכר נקבע לפי היכולות והביצועים (לעומת מערכת החינוך הממוסדת שאינה מבחינה בין מורה טוב למורה גרוע), החלטתי לפרוש בהדרגה מן התחום השוחק הזה. זה היה לאחר שהתחתנתי עם אלן (אילנה) גולדנברג, יהודייה מארצות הברית, שעד שהגיעה לישראל, תחילה כמתנדבת בקיבוץ אחרי מלחמת ששת הימים, לא היה לה כל קשר לישראל או לציונות. עד אז היא התגוררה בעיירה אמריקאית טיפוסית במערב התיכון של ארצות הברית, בהאנטינגטון במדינת אינדיאנה. את אלן הכרתי בארץ, אחרי ש"עשתה עלייה". ההיכרות שלנו ראשיתה בשידוך שעשתה בת הדודה שלי, לילי גולדנברג, שהייתה נשואה לאיש הבמה והקריין אליהו גולדנברג, בן דוד של אלן גולדנברג. חודש וחצי אחרי פגישתנו הראשונה הצעתי לה נישואין על שפת הירקון. מסירה שחלפה במקום והבחינה במתרחש, נשמעה צעקה: "אל תאמיני לו", אבל היא בכל זאת האמינה לי, והשאר היסטוריה, קרוב לחמישים שנות נישואין ושלושה ילדים מופלאים: אבנר, אמיר ורחל (ראו אחרית דבר).
מהיסטוריה למִנהל עסקים ולהקמת מיטב
תחושת המיצוי שלי כמורה ושחיקה טבעית אחרי שנים של עבודה מאומצת והקמת משפחה — כל אלה יחד עם המשיכה שלי להשקעות בבורסה, גרמו לי לעשות בהדרגה הסבה מקצועית. רבים שואלים אותי גם כיום, איך מתיישבים זה עם זה שני התחומים האלה? מה למנהל עסקים ושוק ההון ולהיסטוריה? ואני תוהה ומשיב מדוע לא? אנחנו לא יצורים חד־ממדיים, יש לנו יכולות שונות ומגוונות בכמה תחומים, ולא זו בלבד שהדברים אינם סותרים, אלא הם משלימים זה את זה. במקרה שלי, הידע שלי בהיסטוריה משרת אותי כמנהל השקעות כי הוא מעניק לי פרספקטיבה ויכולת לקרוא את המציאות באופן שאין להרבה אנשים בתחום.
בחרתי להמשיך ללימודי תואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב בלי שידעתי בבירור מה אעשה עם התואר הזה. במקביל, בזמן הלימודים, המשכתי בהוראה כמעט במשרה מלאה. בגלל המעבר החד מלימודי היסטוריה ללימודי מנהל עסקים, נאלצתי לעשות שנת השלמות בתחומי הכלכלה, הסטטיסטיקה והמתמטיקה. המרצים היותר זכורים לי הם פרופ' אמיר ברנע בקורס מימון, והפרופסורים דליה עציון, שמחה רונן ויורם רוזנברג במסלול של התנהגות ארגונית, התחום שבחרתי להתמחות בו וגם שימשתי בו עוזר הוראה.
שוק ההון היה אז בחיתוליו והופתעתי לגלות שלא מעט סטודנטים לא יודעים להבחין בין מניות ובין איגרות חוב, ובין דיבידנד וריבית. האמת היא שלא היה מהיכן ללמוד כל כך. אומנם כבר היו שלושה עיתונים כלכליים — "שער", "יום יום" ו"מבט" אבל רמתם הייתה ירודה מאוד והם התבססו על פרסום קומוניקטים, חלקם בעלי אופי פרסומי, שנשלחו אל מערכות העיתונים האלה. לקראת סיום לימודיי, בדקתי כמה אפשרויות תעסוקה וקיבלתי הצעה לשמש יועץ באחד הבנקים עם אופק של קידום לתפקיד בכיר יותר בהמשך אבל משהו בתוכי אמר לי שעליי לצאת לדרך עצמאית והחלטתי לפתוח עסק בתחום ניהול תיקי השקעות. בשנת 1977 הקמתי חברה ושמה "צבי סטפק השקעות בע"מ" והתחלתי לנהל תיקי השקעות עבור לקוחות פרטיים. כאמור, באותה תקופה התחום הזה היה בחיתוליו ופעלו בו רק כמה חברי בורסה עצמאיים (שאינם בנקים) כמו מוריץ את טוכלר, לביא, אי.בי.אי־אמבן, בטוחה ניירות ערך והשקעות, עולי עיראק, החברה המרכזית, יוניטרסט, שבאמצעותם פעלו משקיעים שלא מעט מהם הוגדרו אז כספקולנטים. חלק מאותם גופים ניהלו גם תיקי השקעות, מעין ייעוץ/ניהול השקעות. חוק ייעוץ מסודר, למותר לציין, טרם נחקק אז.
בשנה הראשונה ניהלתי את העסק מחדר העבודה שלי בבית. העסק לא דרש ממני הרבה ובמקביל המשכתי בעבודתי כמורה להיסטוריה. הלקוחות היו מעטים והגיעו אליי מפה לאוזן. לאחר כשנה החלטתי לעבור למשרד במרכז רמת גן, ברחוב ביאליק 49, קרוב לסניפי הבנקים. במשרד קטן בן חדר אחד עבדנו אני ואימי, שהייתה אחראית על הנהלת החשבונות. כעבור שנה הצטרף אלינו "עובד" נוסף, בני אבנר, בן השש, שהקפיד להגיע בכל חופשת קיץ ולעבוד בחברה. התחלתי לפרסם "בקטנה" מודעות זעירות בעיתונים, וכך הרחבתי בהדרגה את העסק. עבדתי אז בצמוד לשני בנקים: בנק אגוד (סניף שילה, במרכז רמת גן) ובנק דיסקונט (סניף בן סרוק בצפון תל אביב). המודעות הקטנות שפרסמתי משכו את תשומת ליבו של שלמה סימנובסקי, כלכלן מהאוניברסיטה העברית בירושלים, שניהל אז חברה לייעוץ כלכלי ולהשקעות "פלסם — ייעוץ כלכלי", והוא יצר עימי קשר. יחד היו לנו כמה עשרות לקוחות, שאחדים מהם היו שם דבר בכלכלה הישראלית. אחרי כמה פגישות, שבהן השתתף גם אדם שלישי שרצה להיות שותף בחברה החדשה, החלטנו, שלמה ואני, להקים את מיטב בשותפות של 50%-50%, ללא האדם השלישי שעורר בשנינו תחושות לא נוחות. לימים הוא הסתבך בעבירות על חוקי ניירות ערך ואף ריצה תקופת מאסר בכלא. זה סיפור קטן שמלמד עד כמה צריך להיות זהיר בחיים העסקיים בכלל ובשוק ההון בפרט.
כך קמה "מיטב יועצי השקעות וניירות ערך בע"מ", חברה לניהול תיקי השקעות, שמיזגה בתוכה את הפעילות והלקוחות של "צבי סטפק השקעות בע"מ" ושל "פלסם ייעוץ כלכלי". אגב, לשם החברה — "מיטב" — אחראית אשתי אילנה.
