הקדמה
לפעמים הפילוסופיה מוקפת בהילה מרתיעה. איני יודע אם הסיבה לכך היא שפילוסופים משתמשים במילים כגון "כוזב" במקום לומר בפשטות "לא נכון", או מפני שהם מפזרים כבדרך אגב מילים ביוונית עתיקה בכל משפט שני. אבל הדברים אינם חייבים להיות כאלה, ולכן כתבתי את הספר הזה.
הפילוסופיה אמורה להיות תחום שאפשר לדבר עליו, היא אמורה להיות מעשית וקריאה ונגישה. ומעל לכול, היא אמורה להיות כיפית.
בספר הזה אסביר רעיונות פילוסופיים כך שיהיו מובנים ויעוררו תהודה. איני יכול להבטיח שלא אשתמש במילים ארוכות, מפותלות ומומצאות, אבל אם אעשה זאת, אשתדל שיהיו מובנות. הספר הזה נועד לכל אדם ששמע את השמות אפלטון, דקארט או דה בּוֹבוּאר, אבל יודע רק במעורפל מה היו הרעיונות שלהם. הוא נועד למי שרוצים לדעת מה הם בדיוק סטרוּקטוּרליזם, פֶנוֹמֶנוֹלוגיה ואֶקזיסטֶנציאליזם בלי לצלוח כרכים פילוסופיים עבי כרס שבסופם יהיו מבולבלים עוד יותר משהיו בתחילתם. אני מקווה להוריד את הפילוסופיה ממגדל השן המרתיע אל הסלון, אל בית הקפה או אל נסיעה לעבודה בתחבורה הציבורית.
בכל אחד מתחומי החיים, כשבני אדם אוהבים נושא מסוים הם מסתייגים מלהסביר אותו בפשטות. במובן מה, הסבר פשוט שכזה עלול להמעיט מערכו של הנושא. אבל לפעמים כולנו זקוקים לצעד ראשון או לנקודת פתיחה. הספר הזה, אם אצליח להגשים את תוכניתי, יפרוש את רעיונותיהם של הפילוסופים בדרך שתעורר בכם את הרצון לקרוא עליהם עוד. זוהי מפת דרכים להכרת התחום.
אני מאמין בכל לבי שלכל אדם יש שאלות פילוסופיות וכל אדם יכול להיות פילוסוף. כדי לעשות את הצעדים הראשונים מוטב לנו אפוא לקבל קצת עזרה מכמה מן המוחות הגדולים בהיסטוריה.
אתיקה
בכל יום מימי חיינו אנחנו מחליטים החלטות "מוסריות" או "אתיות" רבות מספור. כל מעשה שלנו שמשפיע איכשהו על אדם אחר הוא מעשה מוסרי במידת מה. בקצה האחד עומדים "הטוב והרע" הקשורים בגניבה, ברצח, בשקר, בעזרה ובדאגה לזולת. בקצה האחר ניצבים האופי שלנו ותכונות כגון אומץ לב, נאמנות, יושר, אהבה ומידות טובות אחרות.
האתיקה מתעניינת במעשים טובים ורעים או בבני אדם טובים ורעים.
אפלטון
על אי־נראוּת
אתם מטיילים לכם ופוגשים ישישה חסרת שיניים. היא נותנת לכם מתנה קטנה ופלאית: טבעת קסם! הטבעת הזאת יכולה להפוך אתכם לרואים ואינם נראים. אתם יכולים ללכת לכל מקום שתרצו ולעשות כל מה שתרצו, ואיש לא יראה אתכם. השאלה היא, מה תעשו בטבעת? איזה שימוש תעשו בכוח הזה?
ניסוי המחשבה הזה, המכונה "טבעת גיגס", הוצג לראשונה בספרו הידוע ביותר של אפלטון, "המדינה" (משנת 375 לפני הספירה), בפי הדמות גלָאוֹקוֹן, ונועד לקרוא תיגר על הרעיון שהאזרח "צדיק" מטֶבע בריאתו. בספרו הביא אפלטון טענה מפי מורו הזקן סוקרטס, שהצדק הוא הרבה יותר ממה שבעלי השררה אומרים שהוא. סוקרטס לא סבר שבני אדם נוהגים לפי האינטרס האישי הבוטה שלהם בלבד ושכל אדם דואג רק לעצמו. אבל דמותו של גלאוקון צינית הרבה יותר, וסיפור טבעת גיגס מבקש לקרוא תיגר על תפיסותיו האידיאליסטיות והמרוממות של סוקרטס בדבר יושרם וצדקתם של בני האדם.
גלאוקון הניח שכל אדם שיענוד את הטבעת ישתמש בה מיד לטובתו שלו. צדק, מוסר, חוק והגינות — כל אלה יושלכו הצדה מיד עם קבלת הכוח. אפלטון כותב (מפי גלאוקון), "שערו בנפשכם אדם שזוכה בכוח להיות בלתי נראה ואינו עושה רע או נוגע במה שאינו שלו. אדם כזה היה נחשב... לטיפש מטופש".
שאלו חבר מה הוא היה עושה. שאלו את עצמכם. התשובות יהיו משעשעות, מעניינות ואולי מטרידות. בעומק לבכם, האם באמת לא הייתם גונבים, מסיגים גבול, תוקפים... ואולי עושים משהו גרוע לאין שיעור? רוב בני האדם אולי לא יודו בכך, אבל רבים בוודאי חושבים לעשות זאת — אפילו חולמים על זה.
טבעת גיגס אינה מלמדת שהכוח משחית, אלא שהכוח חושף את טבענו האמיתי. בכולנו שוכן עריץ זעיר. משפטה של החֶברָה — השכן המציץ מעבר לגדר — הוא שגורם לנו להתנהג כשורה. הדבר היחיד ששומר עלינו שלא נסטה מדרך הישר הוא שיפוטם של אחרים.
אם נכונה מסקנתו של גלאוקון בניסוי המחשבה שלו, יש לכך השלכות עצומות על האופן שבו אנחנו רואים פוליטיקאים, מנהיגים או תאגידי ענק. כולנו זקוקים לאיזונים ובלמים, או לסמכות כלשהי שתשמור שלא נסטה מן הדרך. הצדק זקוק לשקיפות ולאכיפה מתמדת. ואולי סודות מדינה, תככים של תאגידים ושקרים מתוחכמים של פוליטיקאים הם התוצאות הממשיות המודרניות של סיפור טבעת גיגס?
בנת'ם
על חשבונאות מוסר
מה אם היתה דרך לחשב מה הדבר הנכון לעשות? כמה טוב היה אילו היה לנו כלי פשוט שיאמר לנו איך להתנהג בכל מצב!
זה בדיוק מה שניסה לעשות הפילוסוף האנגלי ג'רמי בֶּנתַ'ם, בן המאה ה־18, ב"חשבון ההֵדוני" (hedonic calculus) שלו.
בנת'ם הוא האיש שהגה תורת מוסר נורמטיבית (כלומר תורה העוסקת בשאלה איך ראוי לנהוג), שידועה בשם תועלתנות (utilitarianism). לפי ההשקפה הזאת, ערכו של כל מעשה נקבע לפי תוצאתו. מעשה הוא טוב אם הוא מוסיף תועלת או עונג, והוא רע אם תוצאתו המשוקללת היא סבל או כאב. ״האושר הרב ביותר למספר הגדול ביותר של בני אדם הוא אמת המידה של הטוב והרע", אמר בנת'ם.
לכן, לפי בנת'ם, רובין הוד היה דמות מוסרית, אבל בּוּץ' קסידי לא. מלחמת העולם השנייה היתה טובה (מבחינת בעלות הברית), אבל ג'ינגיס חאן לא. הריגה של אדם אחד כדי להציל עשרה היא מעשה ראוי, ואילו פתיחה במלחמה כדי לנקום על מות מלך היא מעשה רע. במילים פשוטות, יש להסב אושר ולצמצם ככל האפשר את הסבל. האדם נדרש לבחון את תוצאות מעשיו.
אבל כאן עולה שאלה גדולה: איך נוכל להיות בטוחים שהתוצאה המשוקללת של מעשינו תהיה חיובית ולא שלילית? תשובתו של בנת'ם: באמצעות החשבון ההדוני!
לדבריו, עלינו לסכם את העונג והכאב שיגרום כל מעשה לפי שבע אמות מידה: עוצמה, משך, ודאות, מידת הקִרבה, פריון (אם הוא עשוי להניב עוד עונג), טוהר (אם הכאב יגרור עוד כאב) ושיעור. ככל שנדע יותר על כל אמת מידה ועל תוצאות מעשינו, כן ייטב.
כך, באמצעות מחשבון הדוני שכזה, רושמים את כל הסכומים, מחברים הכול יחד — והופ! יודעים איך לנהוג. אין קל מזה. זוהי מוסריות לעידן המתמטי, אתיקה לאדם הרציונלי. אין צורך לדאוג עוד!
... אין לנו אלא לקוות שנוכל לפנות לעצמנו שעה או שעתיים כדי לעשות את החישוב הדרוש, לפני כל מעשה.
אריסטו
על דרך האמצע
כולנו רוצים לעשות את המעשה הנכון בזמן הנכון. כולנו רוצים להיות מוסריים. אבל איך נדע מה הדבר הראוי לעשות בכל מצב נתון? אם נרצה להיות אמיצים, איך נבטיח שלא נהיה נמהרים? אם נרצה להיות מנומסים, איך נימנע מלהיות סגורים ומאופקים? ואיפה עובר הגבול בין ביטחון עצמי ליהירות? בין נדיבות להתנשאות?
אריסטו, תלמידו של אפלטון, עסק בשאלה הזאת בחיבורו "האתיקה הניקומאכית" וכינה את הפתרון שלו "כלל האמצע".
המעשה המוסרי, או עשיית הדבר הנכון, לדעת אריסטו, פירושם להיות בעלי מידות טובות. באמצעות תרגול, חזרה וחיקוי של אחרים אנחנו יכולים להכשיר את עצמנו להצטיין בכל מעלה. רוצים להיות טובים? פשוט עשו דברים טובים לעתים קרובות. רוצים להיות סלחניים? נהגו כמו אדם סלחן שאתם מכירים. מי שעושה, נהיה. "אנחנו מה שאנחנו עושים שוב ושוב", כתב אריסטו. "מכאן שההצטיינות אינה מעשה אלא הרגל".
אבל לא תמיד קל לדעת מהו המעשה הטוב בכל מצב. כל החלטה מוסרית, כל בחירה, היא ייחודית. מה שהיה אומץ לב בהקשר אחד אינו בהכרח כזה בהקשר אחר. יושר שהיה אתמול מעשה טוב עלול היום להיות בגדר אכזריות מכאיבה. מה עושים אפוא?
אריסטו טען שהמעשה הטוב הוא ה"ממוצע" שבין שני קצוות. הוא שוכן בין שתי מידות מגונות — ההפרזה מצד אחד וההמעטה מצד אחר. אומץ הוא הממוצע בין פחדנות לפזיזות. האדיבות שוכנת בין השתקנות לפטפטנות. הנדיבות אינה קמצנות ואינה פזרנות. בקצרה, "הכול במידה", כמו שכתב המשורר היווני הֶסיודוס.
מציאת שביל הזהב אינה תמיד קלה והיא מצריכה תרגול. היא מצריכה את תבונת המעשה שבאה עם הניסיון, שאריסטו מכנה "פרוֹנֵסיס". כשאנחנו פועלים כהלכה ומתרגלים מעשים טובים, עם הזמן אנחנו משכללים את היכולת הזאת כמו שמחזקים שריר במכון כושר. באמצעות הפרונסיס נדע בחוש היכן בדיוק למצוא את דרך האמצע. נהיה אזרחים מוסריים לחלוטין, נדע בדיוק מה לעשות ומה לומר בכל רגע, ויום אחד אולי נהיה בעצמנו דמות לחיקוי מוסרי עבור הצעירים.
